הגדה תרבותית / שלום רוזנברג

לימוד שפה הוא לימוד חוקים, כללי משחק, מוסר ותרבות. 
לכל אחד מארבעת הבנים יש שפה משלו

ציביליזציות עתיקות מתגלות בחפירות ארכיאולוגיות. את התרבויות נגלה רק אם נפענח את השפה ונמצא טקסטים הכתובים בה. האבנים עשויות לשרוד, האותיות פורחות באוויר. התרבות היא פגיעה, עלינו לשמור אותה. "והגדת לבנך": אנו חייבים לחנך כדי להבטיח את המשכיות המורשת התרבותית, כדי לשמור על זהותנו ועל אוצרות הידע שקיבלנו מאבותינו. הבן החכם שבהגדה הוא תוצר התרבות. ואכן, הביטוי הראשון לתרבות מצוי בשפה. הציווי "והגדת לבנך" מכיל בתוכו את הסוד של עצמו. ההגדה עצמה, השפה, היא הביטוי הראשון של הזיכרון הקולקטיבי, של המסורת, המסירה מדור לדור.

השפה מבטיחה את ההמשכיות, אך יש בשפה ממד נוסף. הפסיכולוגיה הראתה לנו שאנו לומדים את כללי ההתנהגות וממילא את יסודות המוסר ביחסינו אל ההורים. אך עוד לפני זה לומד התינוק את משמעות המשמעת, כלומר שיש חוקים, כאשר הוא לומד את משטר ההנקה, ובייחוד כשהוא מפנים את כללי הניקיון בעשיית צרכיו. בעיניי, אין ספק שתהליך "מוסרי" בסיסי ביותר מתגלה כשהתינוק לומד לדבר ותופס את משמעות השפה. לפנינו תהליך מוסרי מיוחד במינו. התינוק לומד קודם על קיומו של אפיק תקשורת עם הסביבה האנושית שמסביבו. עד מהרה הוא יבין את חשיבות האפיק הזה. ברור לו שהוא יוכל אז להביע את רצונותיו ולהשיגם. כמה חמודים הם נאומי הילדים בשלב ראשוני זה. אך קודם כול הוא צריך "לשלוט" בשפה. אלא ש"לשלוט" פירושו "להיכנע". הוא חייב קודם כל ללמוד שיש אוצר מלים שהמורשת התרבותית קבעה ומערכת חוקים, נקרא לה "דקדוק", שהוא חייב לשמור. הילד חייב להיכנע לכללי המשחק הזה כדי שהוא יוכל ליהנות מפירותיו. להיכנע כדי להיות חופשי.

זה חלק של מאבק התרבות כדי לגאול את הבן הרשע, החייב לשחק, לא בצורה ספונטנית אלא על פי חוקים. נראה לי שהיה זה פרידריך ניטשה שאמר: השומר את כללי הדקדוק עדיין מאמין בא־לוהים. ואכן, קשה לי להבין למה אנשים מתירנים בצורה אבסולוטית מרשים לעצמם לתקן את השגיאות שאני גורר מהגולה הרחוקה בכל הנוגע למינם של אובייקטים מסוימים. מה אעשה, ושם למדתי למשל שמינו של 'קיר' הוא נקבה, ולא זכר כבעברית. זאת למרות מה שלימד אותי דודי צבי ז"ל: "אבן עזרא לימד: כל דבר שאין בו רוח חיים, זכרהו ונקבהו".

איור: Thinkstock

אילמות ערכית

פונקציות רבות יש לשפה. לא אוכל למנות אותן כאן, יש שהשפה היא אינפורמטיבית ומוסרת אינפורמציה, ויש שהיא אקספרסיבית, דהיינו – מבטאת את עולמו הפנימי של המדבר. יש פונקציה נוספת שאני מאוד מעריך. אנו משתמשים במילים חסרות משמעות כ‘הלו!‘ והדומות לה. מטרתן היא רק יצירת קשר, ווידוא שהוא נשמר. הבן החכם משתמש בשפה כאמצעי למסור מידע. התם משתמש בה כדי ליצור קשר. כבר לימד אותנו ר' נחמן על כוחו של התם. הוא יודע  שמטרתה של התפילה היא לא במסירת אינפורמציה לקב"ה, אלא ביצירת הקשר ל"אחד". כאותו בחור השואל את הבחורה "מה השעה" ומנסה ליצור קשר, קשר לשמו, העתיד לאפשר גם את האהבה.

ועתה הבן האחרון. הציווי "והגדת לבנך" חשוב עוד יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו במבט ראשון. בנוהג שבעולם חשיבות השימוש בשפה תלויה בסמנטיקה שלה, בהבנתה. והנה, מחקרים פסיכולוגיים הראו לנו שכנראה חשוב לדבר עם התינוק כשהוא עוד ברחם אמו, אף אם הוא לא מבין את מה שאנו "מגידים" לו. במילים אחרות, אנו חייבים לדבר גם עם הבן שאינו יודע לשאול. נראה, ודבר זה פלאי הוא, שיש חשיבות מכרעת אף בדיבור שהוא, לכאורה, לא משמעותי.

אינטלקטואלים ומחנכים שונים שואלים: האם יש לנו זכות לחנך? האם "והגדת לבנך" אינו אלא אמצעי דיכוי נוסף? האין אנו חייבים לחכות להחלטתם החופשית של בנינו ובנותינו? אמונה טפלה, שהופיעה מדי פעם בפעם בבמת תיאטרון האידיאות, גרסה שאם נגדל ילד מבלי שידברו אליו בשפות המלאכותיות שלנו הוא יפתח את שפתו הטבעית. האגדה מספרת על ניסויים שונים וחוזרים בכיוון זה. ברור לנו היום שאם לא נלמד את התינוק לדבר הוא לא יגיע לשפה האנושית הטבעית, ואם נאחר את הזמן הוא כלל לא יוכל לדבר. אין זכות לחנך, יש חובה! אם לא נחנך לא נגדל בני אדם טבעיים, נגדל אילמים. אילמים מבחינה תרבותית ומוסרית. בעולם יפגוש האדם עובדות. אך ערכים אינם עובדות. את הערכים הוא יפגוש רק בתרבות, בעולם ה"והגדת לבנך".

"והגדת לבנך". ומהצד השני: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". אמנם כן, דיבר זה מיועד לבנים ולבנות ומבטא את חובתנו כלפי ההורים. אולם לדעתי דיבר זה מסתיר בחובו רובד נוסף, בסיסי יותר, שהפך אקטואלי יותר בדורנו, הפונה אל ההורים וקורא להם לכבד את הפונקציה שהוטלה עליהם: "כבד את מעמדך להיות אב ואם", ואז "והגדת לבנך". לא תמיד יובנו דבריכם על ידי הבנים והבנות. רק כאשר הבנים בבוא היום יהיו הורים, יבינו הם את הבעיות והדילמות שבמעמדם, ואת שתי המצוות המוטלות עליהם: 'כבד' וגם 'והגדת'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013