דורכים במקום |אורית אבנרי

בעוד שהפרשה נפתחת באווירה נינוחה ובאופטימיות מבטיחה, בהמשך אנו קוראים על תלונות, מריבות ואובדן שליטה על מחנה ישראל. מה אירע באמצע ששינה את התמונה?

לעתים נדמה כי עד חטא המרגלים הכול היה מושלם. שם לכאורה נסדקה האידיליה; שם הפך המסע הקצר לארץ כנען לתקופת נדודים ארוכה במדבר הצחיח. ואולם, עיון בפרשתנו מעלה כי הסדק התהווה עוד לפני כן. חטא המרגלים התפתח על קרקע מאוד לא יציבה, והקריסה הייתה כמעט צפויה.

שני פסוקים במרכז הפרשה – "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן… רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י, לה־לו) – בוצעים אותה לשני חלקים מנוגדים. במחצית הראשונה של הפרשה האווירה נעימה, מיטיבה וממשיכה את התחושה המרגיעה ששרתה מתחילת ספר במדבר. הכול מתנהל כשורה; נשיאי העדה, הכוהנים והלוויים מתַפקדים, והמחנה כולו צועד בסדר ובארגון מופתי. במחצית השנייה, לעומת זאת, אנו נכנסים למערבולת. העם מתאווה, משה מגיב בבוטות לא מוכרת, הזקנים והמתנבאים לא מתַפקדים כמנהיגי העדה, ומשפחתו של משה מסתבכת בחיכוכים מיותרים. מתקבל הרושם שהמחנה כולו נמצא בשלבי התפוררות ובאובדן שליטה.

הניגוד הולך ומעמיק באמצעות הקבלות תוכניות וסגנוניות בין החלקים. החלק הראשון של הפרשה פותח באש העולה במנורה, ואילו בחלק השני אנו קוראים על האש השורפת והמכלה: "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". מן העבר האחד אנו חוזים בקוטביות שבין יום ולילה ובעמוד הענן היורד על המשכן, ואילו בעבר השני אנו קוראים על הקוטביות שבין "האישה הכושית" ובין מרים "המצורעת כשלג", שוב בסמוך לאזכור עמוד הענן.

איור: מנחם הלברשטט

הנה חלפה שנה

השינוי מתחדד עוד יותר כאשר אנו מתבוננים במארג המילים העוטפות את פסוקי "ויהי בנסוע הארון". לפניהם מופיעה הצעתו־בקשתו של משה מחובב, הוא יתרו חותנו, להצטרף למסע לארץ כנען. השורש החוזר בפסוקים אלו הוא ״טוב״: "וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (י, כט־לב). או־אז מופיעים פסוקי "ויהי בנסוע הארון", ואחריהם נפתח החלק הבא של הפרשה, שבו המטען המילולי הפוך לחלוטין: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע… וַתִּבְעַר בָּם… תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" (יא, א־ג), וכן בסמוך: "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע… וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (יא, יא; טו).

מה אירע שבגינו התחלפה האווירה הטובה והנעימה בקוצר רוח? כיצד מילות הטוב והנועם פינו את מקומן לרע ולתבערה מכלה?

ייתכן שהכול תלוי בתזמון. ממועד יציאת מצרים ועד עתה חלפה שנה. עד עתה חוו ישראל כל דבר בפעם הראשונה – אייר ראשון כבני חורין, סיוון ראשון וכן הלאה, עד חודש אדר. והנה הגיע שוב חודש ניסן: "בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן… וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ" (ט, א־ב). ההבנה שחלפה שנה מכה בכל כוחה.

שנה שלמה, והם עדיין כאן. הוראות לשגרת מסע וחניה ניתנות, ולפתע מחלחלת ההכרה שהמסע יימשך יותר מן המצופה. כבר אין מעמד הר סיני, לא עסוקים עוד בבניית המשכן וכבר לא מתרגשים מן הימים הראשונים בעבודתו, והשגרה השוחקת מתחילה לתת את אותותיה. תחושות של חוסר סבלנות הולכות וגואות, והדבר מתבטא ברצף של תלונות ושיבושים.

אם את סיפור יציאת מצרים בניסן הקודם ניתן היה לראות כסיפור לידה ענק ומשמח, ואת התלונות המופיעות בספר שמות כתלונות של ילד פעוט בצעדיו הראשונים, הרי שבשנה השנייה כבר מדובר בילדות עצובה וטרגית. משה אומר "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ" (יא, יב), ומביע סירוב לתפקד כאם מכילה, מאכילה, מגוננת ומלווה.

גם ביחסים בתוך משפחתו של משה חלה תפנית. אם בסיפור יציאת מצרים התוודענו להרמוניה השוררת בין משה לבין אחיו אהרן ואחותו מרים, כעת אנו פוגשים במרים ואהרן המדברים סרה באחיהם, ובמקום להחיות את התינוק היוצא מרחם אמו נשמע על מרים שנראית "כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (יב, יב).

שינוי המבט

אולי משום כך, רגע לפני המהפך בפרשה מבקש משה מחותנו שיישאר במחנה ישראל ויהיה להם לעיניים (י, לא). קשה לעמוד על כוונת בקשה זו, שהרי מיד לאחר מכן כתוב שארון ה' והענן מדריכים את המסע. מדוע אם כן זקוק משה ליתרו כמורה דרך? ניתן להציע שמשה, כמנהיג קשוב, החל לחוש באי־השקט המבעבע בעם ופנה לחותנו טוב הרואי שיסייע לעם לראות נכונה את המצב שנקרה לפניו. כזכור, כבר בהגעתו למחנה ראה יתרו את הבעיות והשיא עצה מיטיבה למשה. משה ראה אפוא ביתרו אדם נבון וטוב עיניים, והבין שהעם זקוק לו.

בפרשתנו לא נאמר במפורש האם יתרו נענה להזמנה להיות לעיניים לבני ישראל. אך ניתן לזהות כי מיד לאחר מכן, כמעט בכל סיפור ישנו מוטיב הקשור לבעיה בעיניים. כך, בתלונה על המן מוזכר ש"עֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" (יא, ז), ולאחר מכן "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (יא, י); בסיפור המרגלים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (יג, לג); במרד קורח ועדתו: "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר" (טז, יד), ובין שני הסיפורים ישנה מצוות הציצית המדגישה: " וּרְאִיתֶם אֹתוֹ… וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו, לט). בתלונות שהובילו לעונש הנחשים יש עניין מיוחד בהבטה על נחש הנחושת: "וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (כא, ט); סיפור בלעם כולו הנו סיפור על ראייה ואי־ראייה. גם בסיפור בעל פעור, איש ישראל בא אל המדיינית " לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ו). לאמור: עם ישראל החל להתבונן במציאות בעין רעה, מתאווה וצרה, והתוצאות לא איחרו להגיע.

ד"ר אורית אבנרי 
מלמדת מקרא במרכז האקדמי שלם ובמת"ן ועמיתת מחקר במכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015