מאת הרב בני לאו, גיליון שבועות
איסור גמור לאומרם
הרב בני לאו במאמרו תיאר יפה את המחלוקת שהתקיימה בין גדולי התנאים בשאלה האם להכניס לבית המדרש רק את האנשים המתוקנים במעשיהם או לפתוח את בית המדרש גם לאלה שאינם מתוקנים. כך הוא מצדיק את הנעשה בפרויקט 929 בהסתמכו על התנאים הפותחים את בית המדרש בלי לבדוק בציציותיהם של הבאים ללמוד.
אולם הקישור שהוא קושר בין מה שאמרו התנאים ההם לבין 929 הוא שגוי לחלוטין וזאת משתי סיבות עיקריות.
האחת – חכמים דיברו על אנשים שאין מידותיהם מתוקנות, ואולי גם על העוברים על מצוות התורה, אבל לא דיברו על אנשים הכופרים באלוהיותה של התורה. וההבדל הרי עצום. עבריין המאמין באלוהיותה של התורה יכול ללמוד נכון, והמאור שבתורה מחזירו, אולי, למוטב. אבל אדם שאינו מאמין בתורה שניתנה מן השמים, כל לימודו הוא משובש מעיקרו.
כי התורה אינה ספר שתפקידו להרחיב את האינטלקט של אנשים. היא באה לעולם כדי לפתח את הקשר של אדם מישראל לאלוהיו. היא ניתנה מאלוהים ואיתו אין מתווכחים. על דבר ה' אפשר לומר – איני מבין, אבל אי אפשר לומר – לא נכון. וכל המנסה ללמוד תורה בלי להאמין באלוהיותה דומה למי שקורא ספר פיזיקה מבחינה דקדוקית. הלה לומד את פרשת העקדה, שהיא לפי דברי ריבונו של עולם הפסגה הרוחנית שאברהם הגיע אליה, אבל לפי "רוחב דעתו" הכפרני יקרא לאברהם רוצח, והוא עוד יקרא לעצמו "לומד תורה"! בוודאי עדיף היה שלא ידע כלל על פרשת העקדה.
ועל כן, לפני לימוד תורה חייבים לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ורק אחרי זה מותר ללמוד.
השגיאה השנייה חמורה שבעתיים, שכן התנאים דיברו על הכנסת בני אדם לבית המדרש כדי ללמד אותם, אבל לא כדי שילמדו הם את האחרים. חס וחלילה. וכאן נותנים לכופרים באלוהיותה של התורה לפרסם דברים. חלק מהדברים הכתובים ב־929 יש איסור גמור לאומרם. אי אפשר להבין איך רב בישראל מאפשר שתחת שרביטו יתפרסמו דברי כפירה. והוא עוד נתלה באילן גדול – גדולי התנאים שלנו, וכדי ביזיון וקצף.
משה גנץ
הרב משה גנץ הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשעלבים
————–
מעמדה כוהנית לבעלות משותפת
הרב בני לאו משיב:
אפיריון נמטייה לרב גנץ שהואיל לקרוא את מאמרי ולהגיב לו.
צוות המיזם, ואני בראשו, פועלים מתוך אמונה שהתורה מחזרת אחר אכסניה שלה. המפעל שלנו הוא קיום מצוות השבת אבדה, גם אם בעליה לא מכירים באבדתם. אנו יודעים שאי אפשר להשיב אבדה ולתבוע בעלות עליה בו זמנית. זהו נכס של כלל ישראל ויד הכול שווה בו. האלטרנטיבה שמציע הרב גנץ היא לבדוק בציציותיהם של הלומדים, לבחון שהם מברכים בתורה תחילה, ורק אחר כך לפתוח את השער. זה המתכון הבטוח ביותר להשאיר את האוכלוסייה בחוץ.
אי אפשר לפתוח שערים ולצפות ללומדים השותים בצמא את דברי חכמתו ואמונתו של הרב מבלי שתינתן להם הרשות לומר את מחשבתם וקריאתם הם. העמדה הכוהנית הזו שמסרבת להכיר בבעלות המשותפת על הנכס הקדוש הזה היא לב הוויכוח. התורה היא מורשה לכל קהילת יעקב. לא היה ולא ייתכן שתהיה קריאה בתורה ללא ביטוי אישי של הלומד. ההזמנה לצעוד בשביל הרחב הזה כוללת את הזכות של כל אחד לומר את חידושי התורה שלו, ובתנאי אחד – שלא יפגע בזולתו. כשמישהו בא להתקוטט באתר – הוא התבקש לפנות את השביל. זהו שביל מכבד ולא שביל מתלהם.
ועכשיו כדאי לשקול את המחיר, את הרווח ואת ההפסד. האם נמשיך את מועדון השוערים הנועלים את דלתות בתי המדרש ושומרים על התורה מרוחות רעות העלולות לפגוע בה או שמא נפתח את שערי התורה מתוך אמונה שהמגע עם אותיותיה יגביה את קומת ישראל ויעצים את הדבק של החברה הישראלית.
יש לנו למעלה ממאה קבוצות בכל רחבי הארץ המתכנסות אחת לשבוע ולומדות שיעור בקצב של 929, יש אלפי אנשים שפשוט קוראים את הפרק. החוויה היא של יצירת מרחב חיים משותף שמבוסס לא על איום איראני או אחר ולא על צרכנות וצרחנות אלא על בסיס גובה רוחני של הנכס המאחד ומשתף את כולנו. אני מזמין את הרב גנץ, ואיתו את כל מי שחש שהתורה נרמסת במהלך המיזם הזה, לשוטט ברחבי ישראל ולראות את המראה הזה של התקשרות ישראלים לתורתם.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח סיון תשע"ה, 5.6.2015
