השליח הראשון שביקר את יהודי אתיופיה נאלץ לשכנע אותם שגם הוא יהודי, למרות מראהו הבהיר. על האתגר הכפול בכניסתם השוויונית של הגולים אל ההוויה הישראלית
במשך דורות רבים יצרו הריחוק, השונות והאקזוטיקה תדמיות מגוונות ושונות ליהודי אתיופיה בעיני יהודי העולם. במאות ה־ט"ו וה־ט"ז נערכו מלחמות באתיופיה בין הנוצרים ליהודים, והשמועות על כך שהגיעו לארצות המזרח התיכון פרנסו תקוות משיחיות וחישובי קץ; יהודי אתיופיה שויכו לעשרת השבטים, ועוטרו בהילה של מלכים וגיבורים.
למן המאה ה־י"ט, לאחר שמעמדם באתיופיה נחלש מאוד, ומשהגיע לאירופה מידע אותנטי אודות בני שבט ה'פלאשים' האוחזים בדת משה בדרך ייחודית ונאבקים על הישרדותם, התחלפה התדמית. הם הפכו ל"אחינו זרע בית ישראל הנדחים מעבר לנהרי כוש" – כלשון קריאתו של הנוסע הגדול רבי יעקב ספיר בשנת 1864. הוא התעורר ל"קול אחינו צועקים מאדמת כוש ואין עונה", וקרא לשגר משלחת לאתיופיה שתפעל להצלתם מהמיסיונרים.
אולם תדמית אחת ממשיכה ללוות את יהודי אתיופיה, תדמית שבלטה לאחרונה בשיח החברתי שהתעורר בעקבות הפגנות צעירי העדה: היותם בעלי צבע עור כהה.
הגזענות ביחס לאדם השחור היא תופעה אוניברסלית. הפגנת יוצאי אתיופיה באשקלון, מאי 2015
צילום: יהודה פרץ.
למצולם אין קשר לכתבה
כברק בחשכת הלילה
מסתבר שהפליאה למראה השונה והשאלה האם גם הוא 'משלנו' ייחשב, היא דו־צדדית ופועלת לשני הכיוונים. כשם שהאדם הלבן מגיב בהפתעה ואף בזרות ובניכור למראה האדם כהה העור, כך גם יהודי אתיופיה התקשו להאמין למראהו של יהודי בעל חזות בהירה.
בשלהי 1867 פגש יוסף הלוי, ממחיי השפה העברית שקדמו לאליעזר בן־יהודה והשליח שנשלח מטעם אליאנס ליהודי אתיופיה, ביהודים הראשונים בכפר במחוז וולקייט. הוא ניסה לשכנע אותם שהוא יהודי כמותם ומאמין באותה דת. אולם הם התקשו להאמין ותמהו על מראהו הלבן, מראה לא 'פלאשי' (כינוי ליהודי אתיופי) בעיניהם.
וכך תיאר יוסף הלוי את ניסיונותיו לשכנעם שהוא יהודי:
דעו נא אחים יקרים כי גם אנוכי פלאשי הנני כאחד מכם. לא אאמין באל אחר רק בה' לבדו, ודתי איננה אחרת רק דת מורשה לנו בני ישראל מהר סיני.
הדברים ההם אשר יצאו מעומק ליבי עשו רושם גדול ונמרץ מאוד על הפלאשים. אחדים מהם הראו אותות שמחתם לדברי, אחרים הניעו ראשם והביטו איש אל רעהו כאילו ליבם יסיטם בספק אם כנים דבריי. סוף סוף קראו רבים יחד: "אתה הנך פלאשי! פלאשי בעור לבן! צחוק תעשה לנו? מי שמע כזאת ומי ראה כאלה, הנמצאים גם פלאשים לבנים תחת השמש?". אנוכי התאמצתי להגיד להם ולהבטיח על אמונתי, כי כל הפלאשים היושבים בירושלים ובכל יתר ארצות תבל הם לבנים, ובעור בשרם אין הבדל ביניהם ובין יתר העמים אשר בתוכם הם יושבים.
בשל בידודם של יהודי אתיופיה מהעולם, הפתיעה אותם הופעתו של אדם לבן שטען שהוא אחיהם היהודי. באותו מפגש הם שמעו ממנו שבית המקדש חרב. עד אז הם חשבו שהרומאים מושלים בארץ ישראל, שבית המקדש עודנו בתפארתו ושרוב יושבי הארץ הם יהודים החיים בעושר וכבוד.
אנוסים להתלבן
בשנת 1934 כתב ד"ר אהרן זאב אשכולי, היסטוריון שחקר גם את יהדות אתיופיה, מאמר בנושא הגזענות כלפי יהודי אתיופיה. באותן שנים היה בישראל רק צעיר יהודי אחד שהגיע מאתיופיה. מידע מוטעה על עשרות מיהודי אתיופיה שהגיעו ארצה כעולים הביא את אשכולי לפרסם בעיתון 'דבר' מאמר נגד היחס המתנשא והגזעני של יהדות העולם אל יהודי אתיופיה.
אשכולי תקף את הגישה הרואה במראה השחור סימן לייחוס שאיננו טהור. הוא טען שבמהלך הגלות נאלצו כל היהודים להשתנות במראם החיצוני ולהידמות לגויים בני סביבתם – להלבין בארצות הצפון או להשחיר באתיופיה. יתרה מזו: בזמן שיהודי אירופה נאלצו להיות נחותים וכפופים לגויים, יהודי אתיופיה חירפו את נפשם, קידשו את השם ונלחמו נגד מלכי אתיופיה. באופן מעשי קרא אשכולי ליהודים, ובפרט ליהודי תימן שאותם החשיב כקרובים ודומים ליהודי אתיופיה, לקבל את העולים החדשים מאתיופיה בסבר פנים יפות.
מהניסיון ההיסטורי למד אשכולי שהגזענות היא מניע משמעותי ומשפיע על יחסם של ארגונים ואישים יהודיים אל יהדות אתיופיה. הוא ציין כדוגמא את יחסה של חברת 'כל ישראל חברים' (כי"ח), שפעלה רבות בסיוע לקהילות ישראל הנמצאות במצוקה. החברה מימנה אמנם את שליחותו של יוסף הלוי בשנת 1867, אולם לאחר שובו התנערה ממנו ובהמשך התנכרה ליהדות אתיופיה.
מאמרו של אשכולי מציף בחדות ומתוך כאב של אוהב העדה, את חולי הגזענות הנמצא בחברה היהודית. בכך הקדימו דבריו את זמנם. להלן קטעים מהמאמר:
עם בואם של החלוצים הראשונים מחבש כינסה ארץ ישראל דוגמאות מכל תפוצות ישראל, מכל נוסח חיים ומכל צבע וגוון.
בה בשעה שיש בינינו מתווכחים על בכורת ייחוסם לגבי אחיהם – שאינו אלא בכורת יחוס הגויים שגרשו אותם מנחלתם – יבואו אלה ויוכיחו: אף אנו שעורנו שחור כשולי קדירה, כמוכם כמונו. מה אתם אנוסים הייתם להתלבן בתוקף גזירות הגויים, כך אנו הוכרחנו להשתחר. מה אתם מונים בכם גויים שלא התלבנתם כל צרכם, כך אנו מונים בנו גויים שלא השתחרנו כל צרכם ובינינו לבין עצמנו – לא לנו לריב על יחוס העור, כי בין כך ובין כך כושים אנו בעיני הגויים זולת בעיני הכושים.
בימים שלא היינו שקועים בעבודת עגל הזהב, בשעה שעוד לא נשכח תפקיד קיבוץ הגלויות שבישובנו, הייתה עליה זו, ראשיתה של עליה זו, מביאה אתה שמחה והתעוררות. כיום – קוריוזום. והקוריוזום עצום הוא מאוד. יהודי שחיי דורות של עבדות לגויים לבני עור ובהירי שיער לבנו את עורו והלבינו את שערו, מפנה את עיניו בגאווה מאחיו השחרחר, הכזה יהודי הוא? שחור! כן, שחור. גזעו אינו גזע יהודי טהור. אמן הוא, כשם שגזענו אינו טהור. שעבוד הגויים הזרים דם זר לתוך עורקינו וצר לנו צורה משלהם, ושעבוד גויים הזרים דם לעורקיהם וצר להם צורה משלהם.
ועדיין גדולה השאלה אם זכות היא לו ליהודי לבן־פנים להתגאות על אחיו זה, או חייב הוא בכבודו על הכבוד שהרבו אבותיו של זה לעמם. בימים בהם הסתגל היהודי לבן־הפנים לשעבודו ולא ביקש אלא שפניו ילבינו וילכו, וינעם קול מה־יפיתו לאוזן אדוניו, באותם הימים עמדו אבותיו של יהודי שחור זה ונלחמו בחרף נפש נגד משעבדיהם…
ומני אז עברו עליהם כל הצרות הידועות לכל קהילות ישראל: גירוש וגולה, ושמד ופורעניות. ומעולם לא הסיחו את לבם מירושלים. רחוקים מאחיהם בכל העולם ומבלי לדעת את גורלם ציפו, עזובים לנפשם, לגאולה. ציון בראש תפילתם, ואליה יפנו פניהם, בקודש ובחול, בחייהם ובמותם, מכוונים פניהם אל עבר ירושלים.
ועתה הגיעה עדיהם קול התחיה. אלה הם אחינו מחבש (דבר, ט"ו חשוון תרצ"ה).
פשוט שיש לקרבם
בשנת 1984, כחצי שנה לפני 'מבצע משה', פניתי אל הפוסק הנודע ר' משה פיינשטיין וביקשתיו לחוות את דעתו באשר ליהדותם של יהודי אתיופיה, ובמיוחד באשר לחובה לדאוג לחינוכם הדתי. היה זה לאחר שמוסדות חינוך חרדיים סירבו לקלוט לתוכם את עולי אתיופיה שהחלו להגיע למן 1979. ידעתי מראש את דעתו החיובית, וציפיתי שפסיקתו תשפיע על המוסדות החרדיים.
בתשובה לשאלתי קבע הרב פיינשטיין שיש מצווה לקרבם. הוא הניח שההימנעות מלעשות זאת נובעת מצבע עורם של העולים מאתיופיה, ושלל זאת מכול וכול. וכך כתב:
ומאד נצטערתי על מה ששמעתי שיש כאלו בארץ ישראל שמונעים מלקרבם בענייני רוחניות, וגורמים ח"ו שיהיו אבודים מדת יהודי. ונראה לי שכך נוהגים רק משום שצבע עורם הוא שחור, דפשוט שיש לקרבם לא רק מצד שאינם גרועים משאר היהודים, ואין לדינא חילוק במה שהם שחורים, אלא גם מצד שיש בהם הטענה שאולי הם גרים, ונכללים במצות ואהבת את הגר (תחומין יב, עמ' 98).
הרב פיינשטיין חזר על עמדתו המקרבת גם כעבור שנה, לאחר הפגנות העולים מול הרבנות הראשית וסירובם לעבור הליכי גיור לחומרא (ראו שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד, סימן נא). עמדתו לא התקבלה בפועל על ידי המוסדות החרדיים.
עד השנים האחרונות ניתן היה לסחור באתיופיה בשפחות ובעבדים שהיו ממוצא של שבטי עבדים. מי שהיה ממוצא זה נקרא "בַּרְיַה" (עבד). תופעה זו הייתה קיימת גם בין היהודים. העבדים והשפחות של יהודי אתיופיה עברו בדרך כלל הליך של גיור כנהוג בעדה. צאצאי ה"בריה" התחתנו בדרך כלל עם "בריה" או עם צאצאי "בריה" כמותם. גם בישראל עדיין קיימת בתוך העדה התייחסות גזענית כלפי מי שהוא ממוצא זה.
ישנה תפיסה רווחת באתיופיה שככל שצבע עורו של אדם כהה יותר ושערו מקורזל יותר, זהו סימן המעיד שזורם בו דם של "בריה"; ולהפך, אדם בהיר יותר נחשב עליון ויפה יותר, הוא נקרא "צְ'ווֹאַה", להבדיל מן ה"בריה".
בהקשר זה יצוין שבני העם האתיופי בכללו רואים עצמם כעם מיוחס וכמחליפו של עם ישראל. באתוס הלאומי האתיופי מיוחסים בני העם האתיופי לצאצאי שם, לצאצאי מניליק – בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, ולצאצאי בחורי ישראל הנבחרים שנשלחו על ידי שלמה המלך מארץ ישראל לאתיופיה. בכך מבַדלים האתיופים את עצמם משבטים אחרים בסביבתם שהם מצאצאי חם וכנען ובהם גם כוש, שעליהם נאמר בתורה שיהיו לעבדים לצאצאי שם ויפת ("אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִֽהְיֶה לְאֶחָֽיו" – בראשית ט, כה).
הגזענות ביחס לאדם השחור הנה אפוא תופעה אוניברסלית עתיקת יומין, ומחלה זו לא פסחה על אתיופיה, שגם בה יש 'שחורים בהירים' ו'שחורים כהים'.
העולם מתקדם
עם התקדמותו של העולם בעת החדשה, מפגיש אותנו הקדוש ברוך הוא עם אתגרים של גאולה ועם דרישות להתעלות אנושית ויהודית שלא היו קיימים, ואף לא מדומיינים, בדורות קודמים. חלקים ומרכיבים שונים בעולם משתנים ומתקדמים בצעדי ענק. כך המדע, כך מעמד האישה וכך שוויון הזכויות לכל נברא בצלם. ההתפתחות המדהימה של התקשורת והניידות מטשטשת גבולות ומעמדות ומקרבת רחוקים. מה שהיה משונה בעבר, הופך לנורמטיבי ומקובל בזמננו. כל אלו מחייבים התמודדות מול מציאות משתנה והתייחסות עדכנית אליה. וכי יעלה על הדעת לברך "ברוך משנה הבריות" למראה נשיא ארצות הברית ברק אובמה?!
יהודי אתיופיה נכנסו בזמננו ללב ההוויה היהודית והישראלית, והם מציבים בפני החברה בישראל אתגר להשתלבותם כשווים לכל דבר. זוהי גם משימתם שלהם, להשתלב כאן כיהודים וכישראלים שווים. זהו אתגר אנושי ויהודי שזכינו לו בדור קיבוץ הגלויות. אשרינו שזכינו.
הרב מנחם ולדמן הוא פעיל בעלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה וחיבר ספרים רבים בנושא. ספרו "מסע אל שארית יהודי אתיופיה (הפלשמורה)" יראה אור בקרוב בהוצאת יד בן צבי
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015
