כשהעולם הרבני מתעלם מהשאלות הערכיות שמעסיקות כיום את החברה המערבית הוא מאבד את יכולת ההנהגה שלו. לקראת יום הפליט העולמי
השבת יצוין ברחבי העולם יום הפליט העולמי. יש להניח שהשנה יזכה יום זה לתשומת לב מיוחדת, זאת בעקבות ריבוי הטרגדיות האנושיות המתרחשות לאחרונה בהקשר זה, כמו טביעת ספינות פליטים, הרג המוני ועוד. אנשי משפט ואתיקה, מעצבי מדיניות ודעת קהל, מחוקקים וסופרים, יתייחסו מן הסתם לנושא וישמיעו את דברם.
רק קול אחד ייעדר ככל הנראה, והוא הקול התורני. אפשר לתלות זאת בכמה נימוקים. הפחות מהותי שבהם נוגע לתאריך הלועזי – 20 ביוני. אפשר לטעון כי היהדות רואה בלוח השנה העברי את הלוח היחיד שעל פיו נוהגים ומציינים אירועים חשובים, ועל כן אין משמעות ליום זה. הסבר אפשרי נוסף הוא שלוח האירועים היהודי נקבע בהתאם לאירועים היסטוריים הנוגעים ישירות לעם היהודי או על פי ציווי התורה, ויום הפליט אינו עונה על תנאים אלו.
ואולם, השאלה החשובה אינה האם ההנהגה הרוחנית תציין את 20 ביוני כיום הפליט העולמי. מוקד הדיון הוא האם ניתנת תשומת לב מספקת על ידי העולם הרבני לסוגיות אוניברסליות הנידונות בקהילות השיח השונות בעולם – כמו זכויות פליטים, הגנה על בעלי חיים, זכויות האדם ומעמד האישה. כמה מתוך מכלול הנושאים הנמצאים על שולחן העבודה של הרב עוסקים בשאלות אלו?
לא רק צער בעלי חיים
נבחן לדוגמה את יום הפליט העולמי. הדיון הראשוני המתעורר בהקשר זה עוסק בשאלות נקודתיות, כמו האם הפליטים זכאים לתנאים נאותים במקומות שאליהם הגיעו, האם ועד כמה יש לדאוג לרווחתם הכלכלית, לקורת גג ולשירותי בריאות, וכן הלאה. ברובד נוסף עולים היבטים עקרוניים, כמו האם יש לתת לפליט שוויון זכויות והזדמנויות מלא, האם על מדינה או חברה לפעול לקידום נישואין בין המקומיים לבין הפליטים הנקלטים במקומות החדשים, ובכלל האם יש למדינות זכות למנוע את כניסתם של פליטים. שאלות אלו ורבות אחרות ימצאו את מקומן על שולחן העבודה של אנשי האתיקה והמשפט בעולם, מתוך חתירה לקביעת גבולות בין שוויון והומניזם מחד לשמירה על האינטרסים הלאומיים, החברתיים והכלכליים של המדינות הקולטות מאידך.
גם אם ניתן למצוא התייחסות של אנשי ההלכה לנושאים אלו, מרביתם עוסקים רק ברובד הראשון של הסוגיה, שהוא שלב מוקדם למדי של הדיון. הרבנים עשויים לדון בחובה לכבד כל אדם, באיסור להכות או לפגוע באדם אחר ובחובה לדאוג לרווחתם ולבריאותם של הפליטים וילדיהם. אך מרובד זה והלאה עולות סוגיות עקרוניות שהן מעבר לפתרונות הפרקטיים. אלו סוגיות שמעוררות קונפליקטים ושידרשו התמודדות עם סוגיות לא פשוטות, והן האתגר האמיתי של השיח הרבני סביב סוגיות אלו.
כמחויבים להלכה אנו חוששים מפני התבוללות ומנישואי תערובת. אנו מאמינים שמדינת ישראל היא בית לעם היהודי מכל העולם, וכי יש לשמור על צביונה היהודי. בהקשר זה עולים חששות עמוקים שמא קליטה מסיבית של פליטים תפגע בצביונה היהודי של המדינה. ככל שהדיון יעמיק לרבדים משמעותיים יותר של זכויות הפליט, ימצאו עצמם הרבנים מתמודדים עם שאלות מאתגרות וקשות.
דוגמה נוספת היא הנושא של הגנה על בעלי החיים. צער בעלי חיים נאסר על פי ההלכה. יש דיון בין הפוסקים האם צער בעלי החיים אסור מהתורה או מדרבנן, אך לכל הדעות הוא אסור, ויש לכך משמעויות הלכתיות רבות. גם בסוגיה זו ישנם שני רבדים: הרובד הראשון הוא שאלת היחס הראוי לבעלי החיים, החובה לדאוג לרווחתם ולתזונתם והאיסור להתאכזר ולפגוע בהם. אך גם כאן ישנו רובד נוסף, הדורש עיסוק בשאלות העקרוניות. האם מותר להרוג בעלי חיים כדי לאכול את בשרם, או שיש להעדיף אורח חיים צמחוני? האם מותר למקסם רווחים על ידי כליאת תרנגולות בצפיפות? האם וכיצד ניתן לערוך ניסויים בבעלי חיים? ועוד ועוד. ככל שפוסקי ההלכה שיעמיקו לעסוק בסוגיית בעלי החיים, כך הם ימצאו עצמם מתעמתים עם היבטים מורכבים יותר.
ליהדות יש הרבה מה לומר בנושאים אלו גם ברובד הנוסף. העקרונות ההלכתיים והפרקטיים הם שמהווים את הבסיס לעקרונות האתיים והמוסריים. כך, לדוגמה, בסוגיית צער בעלי חיים נחלקו הפוסקים מהי דרגת הצער שמותר לגרום לבעלי חיים. ר' ישראל איסרלן כותב: "דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם" (תרומת הדשן פסקים וכתבים, קה). כלומר, האדם קודם תמיד לבעלי החיים. לעומתו, ר' יעקב פרדו (איטליה, המאה ה־18; בחיבורו "אפי זוטרי“, אבן העזר ה, כה) כותב מפורשות שהוא אינו יודע מנין ההיתר הגורף לצער בעלי חיים שלא לצורך גדול, ולדעתו רק אם יש לאדם צורך ממשי וסביר הותר צער בעלי חיים.
המחלוקת היישומית הזו מבטאת שאלה רחבה יותר בעניין היחס לבעלי החיים, וניתן לגזור ממנה השלכות נוספות: האם הגישה היא שבכל מקרה צרכיו של האדם קודמים לצרכי בעלי החיים, או שמא הם קודמים בתנאים מסוימים בלבד. בדרך זו, המבקשת להסיק עקרונות רחבים על בסיס תפיסות העולות משאלות פרקטיות, ניתן לגבש השקפת עולם רחבה בעניין צער בעלי חיים ובסוגיות נוספות.
מצפן מוסרי
חשוב לטפל בסוגיות ערכיות אלו ממבט תורני, והנזק של ההימנעות מעיסוק בהן גדול. הרבנים ופוסקי ההלכה מהווים את ההנהגה הרוחנית של בני קהילותיהם, ובמהלך הדורות הם שעיצבו את סולם הערכים של צאן מרעיתם ושימשו מצפן מוסרי שקובע את האסור והמותר.
בתקופתנו המודרנית זוכים ערכי המוסר האנושי לדיונים רבים בבמות שונות בעולם המערבי. בחירת הסוגיות העולות לדיון איננה מצויה בשליטת הרבנים. ה"עולם" מחליט מה הן הסוגיות שדנים בהן, והדילמות הללו מעסיקות כל אדם נאור, דתי ושאינו כזה. הימנעות מעיסוק בסוגיות אלו מההיבט התורני תהפוך את היהדות והרבנים ללא רלוונטיים בעולם האוניברסלי. המנהיגות הרוחנית לא תוכל לשמש מצפן מוסרי וערכי לעם ישראל ולעולם, וההפסד ליהדות ולתורה יהיה גדול.
מנגד, בני הקהילה לא יישארו אדישים לערכים אלו. הם ימצאו את הדרך לגבש לעצמם עולם ערכים אלטרנטיבי שמבוסס על מקורות שאינם יהודיים, על אנשי משפט, אתיקה ומוסר ועל מעצבי מדיניות ודעת קהל שמונחים על פי תורות זרות ומקורות שאינם יהודיים. כך ייווצר מצב מטריד שלעקרונות המוסר לא יהיה מקום בתורה.
מלבד זאת, קיים חשש שהמסקנות שאליהן יגיעו בני הקהילה יהיו מוטעות. קיים פער בין התפיסה התורנית לבין התפיסה המערבית. יהודי צריך לעצב את עולמו על פי עקרונות התורה, הנבחנים לאור ההתמודדויות עם הסוגיות הערכיות החדשות. אך כדי להעמיק בכך נדרש ידע תורני נרחב שלא לכל אחד יש גישה אליו. בלי כלים לביסוס עקרונות אלו על פי התורה, הרי שתפיסות העולם שיעוצבו לא יתאימו לה.
חובה גדולה היא על אנשי ההלכה להרחיב ולהעמיק את הדיון בנושאים אלו. רבנים ומנהיגי קהילות צריכים להעלות את ההתלבטויות בשיעורים שבקהילותיהם. ישיבות צריכות לעודד את התלמידים המבוגרים להתמודד עם שאלות אלו. מכוני מחקר צריכים לדון בנושאים אלו. ספרים צריכים להיכתב, ולהציג את ההיבטים ההלכתיים והכלליים שבעימות הערכים המתעורר בסוגיות אלו. מנהיג קהילה שידע להציג תורה שלמה ודרכי התמודדות עם סוגיות אלו יוכל להוות המצפן המוסרי של בני קהילתו, ולהמשיך להציב את התורה כמעצבת מוסרית ראשונה במעלה שיש לפעול לאורה וברוחה.
*
הרב ד"ר משה בארי הוא מנכ"ל ארגון רבני צהר
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015
