האנטישמיות העכשווית באירופה מגיעה מכיוונם של מוסלמים וחילונים מהשמאל הרדיקלי. הגיע הזמן להפנים כי היהודים והנוצרים המאמינים נלחמים באותם אויבים ולא זה עם זה
בשלב מוקדם למדי בחינוך התורני שלנו אנו לומדים כי "עשו שונא ליעקב". ההצהרה המקורית נמצאת בבראשית רבה, אבל היה זה רש"י שחרת אותה במוחם של יהודים בני תורה כשציטט אותה בפירושו לבראשית לג, ד. התורה מספרת שם על העימות הגורלי של שני האחים. כשנפגשו, נישק עשו את יעקב. אבל האם הייתה נשיקתו כנה או שהוא רק ניסה להסוות את שנאתו העמוקה ליעקב?
ר' שמעון בר יוחאי טוען כי מדובר בחוק מעוגן היטב ("הלכה ידועה") – אמת נצחית שלכאורה בלתי ניתנת לשינוי: "עשו שונא ליעקב". על כן לא נשיקה תמה הייתה כאן כי אם פעולה המסווה שנאה עמוקה. במוחו של רשב"י עומדת באותה עת האימפריה הרומית, מי שהוציאה פסק דין מוות עליו, הוציאה להורג את מורו האהוב ר' עקיבא, ודיכאה באכזריות את העם היהודי. לאחר תקופת התלמוד, עשו הפך לסמל לנוצרים ואמונתם. זה היה מעבר קל, שכן כמו עשו האדום הצבע הרשמי של שתי האימפריות, הרומית והנוצרית, היה אדום, ובמאה ה־4 הקיסר קונסטנטינוס עשה את הנצרות לדת הקיסרית של רומא.
"לא יכול להיות נוצרי אנטישמי". האפיפיור פרנציסקוס בפגישה עם הרבנים הראשיים בעת ביקורו בישראל, 2014
צילום: חיים זך, GPO, פלאש 90
הפתרון הסופי והפרסה
מן המאה ה־11 ועד המאה ה־15, יעקב ועשו הופכים לסמלים פופולריים של יהודים ונוצרים בספרות הפולמוס היהודית ובקרב היהודים. באותו עידן ליהודים הייתה סיבה טובה מאוד להאמין לדבריו של רשב"י, שכן הנוצרים שמו את היהודים בגטאות, המירו את דתם ורדפו והרגו אותם לעתים קרובות. טענתו של רשב"י עשתה רושם של אמת והייתה ליהודים סיבה טובה לתפוס את הנוצרים כדוגמאות חיות של עשו המבקש להשמיד את יעקב ואמונתו.
הנוצרים פיתחו תיאוריה נוראה שאומרת כי הברית של הקב"ה עם העם היהודי הוחלפה בברית החדשה עם הכנסייה, ושהיהודים היו האחראים להרג ישו על הצלב. ומכיוון שהיהודים הואשמו באשמה קולקטיבית של רצח אל, הם איבדו את מולדתם ונידונו, כקין, לנדוד בכדור הארץ בהשפלה וחוסר ביטחון לנצח. תיאולוגיה זו נודעה בשם "תיאוריית הגינוי" והייתה אחראית לאנטישמיות ברחבי אירופה הנוצרית במשך יותר מ־1,500 שנה. בזכות תיאוריה זו הפתרון הסופי של גרמניה הנאצית הצליח להתקבל בקלות על ידי נוצרים בגרמניה, בפולין ובמזרח אירופה.
לאחר השואה, הכנסייה הקתולית, כמו גם רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות, הבינו את התפקיד הנורא שמשנתן מילאה. הן הפנימו שאם לנצרות יש אמינות מוסרית, היא חייבת לשנות באופן קיצוני את משנתה על היהודים והיהדות. נוסף על כך, הנס של שיבת העם היהודי למולדתו והקמתה של מדינת ישראל הוכיחו שהתיאוריה הזו היא שקרית.
לפיכך, החל משנת 1950, החלו רוב הכנסיות לערוך חשבון נפש כן, ובשנת 1965, במועצת הוותיקן השנייה, הכנסייה הקתולית אימצה באופן רשמי את התיאוריה החדשה על העם היהודי והיהדות. הכנסייה אישרה מסמך שנקרא "נוסטרה אטאטה" ("בזמננו"), שבאופן רשמי דחה את ההוראה הישנה של תיאוריית הגינוי. הוא גינה "גילויי אנטישמיות בכל עת ומכל מקור", דחה את הרעיון שהיהודים היו אחראים באופן קולקטיבי למותו של ישו, ואולי הדבר החשוב ביותר: עמד על כך שהברית בין אלוהים לבין העם היהודי הינה עדיין ברית חיה וקיימת וכי "היהודים יישארו יקרים ביותר לאלוהים". כמו כן, המסמך הודה כי שורשיה של הכנסייה הם בעם היהודי, וכי התהילה, הברית וההבטחה של הכנסייה באות מהעם היהודי.
ה"נוסטרה אטאטה" אושרה על ידי כמעט כל הבישופים של הכנסייה הקתולית ברחבי העולם, והיום היא הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה. מסמך זה היה הראשון מבין מסמכים תיאולוגיים ומעשיים רשמיים רבים שהכנסייה הקתולית פִרסמה כדי להפגין את רצונה הכן להתפייס עם העם היהודי ואמונתו.
שינוי זה בהוראת הכנסייה יצר את האפשרות של קשרים חדשים עם העם היהודי. האפיפיור יוחנן פאולוס השני הפך לידיד גדול של העם היהודי ובשנת 1986 ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא ואימץ בחום את עמיתו, הרב הראשי אליו טואף. יוחנן פאולוס השני לימד שוב ושוב כי האנטישמיות "היא חטא נגד אדם ואלוהים", וכך גם הורו האפיפיורים שבאו אחריו. אחת האמירות הראשונות של האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס עם מינויו לתפקיד הייתה: "לא יכול להיות נוצרי אנטישמי". כיום, כאשר האנטישמיות בעולם כה רווחת, גינוי זה מפי ראש הכנסייה המונה 1.2 מיליארד בני אדם הוא דבר בעל משמעות, והיהודים צריכים להעריך את המילים המועילות.
אכן, האנטישמיות באירופה היום מגיעה כמעט אך ורק מכיוונם של מוסלמים וחילונים מהשמאל הרדיקלי, והללו דוחים בתוקף את התורה הנוצרית הנוכחית ואת סמכותה של הכנסייה. לפיכך, אין זה נכון לטעון שהאנטישמיות של היום היא פרו־נוצרית. למעשה, ההפך הוא נכון: שניהם, העם היהודי והנוצרים המאמינים, נלחמים באותם האויבים, ולא זה עם זה.
יוחנן בעל תשובה
הוותיקן הכיר רשמית במדינת ישראל בשנת 1994 וכונן יחסים דיפלומטיים איתה. בשנת 2000 ביקר יוחנן פאולוס השני בישראל ונפגש עם בכירי ממשלה ועם הרבנים הראשיים. הוא הצטרף לכאבנו ביד־ושם והתפלל בכותל המערבי. שם, הוא כיבד את המסורת היהודית על ידי הכנסת תפילה זו אל בין אבני הכותל:
אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובזרעו להביא את שמך אל העמים. אנו נעצבים עמוקות על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לילדיך אלה ומבקשים את מחילתך. ברצוננו להתחייב לאחווה אמיתית עם העם של הברית.
אלה הם דברים כנים של בעל תשובה אמיתי וחבר של העם היהודי.
כנסיות פרוטסטנטיות ליברליות הצטרפו אל שינוי זה. שלא כמו בעבר, כיום אין מוסד קתולי שמטרתו להעביר יהודים על דתם, ומעט מאוד כנסיות פרוטסטנטיות מעורבות בניסיונות כאלו. כפי שאמר הקרדינל וולטר קספר מהוותיקן בשנת 2001: “אין מיסיון ליהודים; יש רק מיסיון עם היהודים“. למעשה, באוניברסיטאות נוצריות רבות באמריקה ובאירופה כיום אנשי מחקר יהודים מלמדים תלמידים נוצרים על יהדות והיסטוריה יהודית, משום שנוצרים כיום להוטים ללמוד על השורשים של אמונתם.
בגלל השינוי הדרמטי בתיאוריה הנוצרית על העם היהודי, נוצרים רבים הם הידידים הטובים ביותר של ישראל. עשרות אלפי נוצרים מגיעים לישראל מדי שנה כדי לחגוג במקום הולדתה של הנצרות. נוצרים רבים ברחבי העולם נותנים מיליוני דולרים על מנת לסייע לעניים ולרעבים בישראל ולשאר מטרות ציוניות. הנוצרים האוונגליסטים שונים מאוד מהקתולים, אבל בוושינגטון הם התומכים הלא־יהודים החזקים ביותר של המדינה היהודית. נוצרים אלה רואים את עצמם כשותפים עם העם היהודי להביא לעולם כולו את הצדק והמשפט ואת עבודת השם.
גם במישור הפוליטי יש ליהודים במשותף עם הנוצרים. כמו היהודים, גם הם קרבנות של קיצוניות אסלאמית, שנאה ואלימות. הם סובלים היום מאותן רדיפות של המרה כפויה, פינוי, השפלה ומעשי טבח שהיהודים חוו במשך אלף שנים באירופה. לא מוגזם לומר שהיום הנוצרים הם היהודים החדשים של המזרח התיכון.
המסקנה כי נוצרים כבר לא שונאים יהודים או מנסים להרוס את היהדות, וכי ליהודים יש אינטרסים משותפים עם הנוצרים, לא קלה לקבלה עבור לא מעט יהודים. הצלקות ההיסטוריות שנגרמו לנו עדיין טריות וכואבות. אבל הטראומה שלנו לא צריכה להשכיח את העובדה שאלוהים חולל נס כשנתן אפשרות לנוצרים לשנות את הגישה שלהם ליהודים וליהדות.
ומה לגבי “עשו שונא ליעקב“? גם אם טיעון זה היה נכון בימי רשב“י ורש“י, ברוך ה‘ הוא כבר לא נכון כיום. אנחנו נמצאים בעידן חדש, וחשוב שהיהודים – במיוחד יהודים תורניים – יבינו את השינוי המונומנטלי הזה. הנוצרים אינם האויבים שלנו כיום. עדיף שנמקד את האנרגיות שלנו במי שנלחם בנו באופן פעיל ומנסה להשמיד את עם ישראל ואת תורת ישראל.
עלינו גם לזכור כי “עשו שונא ליעקב“ אינו קונצנזוס בעולמם של חז“ל ומעולם לא היה הלכה במובן המקובל. זהו ביטוי להשקפתו של רשב“י בלבד, והלא רשב“י איננו מודל מקובל על הציונות הדתית. התלמוד הבבלי (שבת לג, ב) מלמד שרשב“י גינה יהודים שנתנו לפעילות גשמית ופוליטית להפריע להם ללימוד התורה. כמו החרדים של היום, ר‘ שמעון סירב להאמין שלעבודה ולקצירת האדמה יש ערך דתי. הוא גם דחה הנדסה ותרבות כללית, והוא בהחלט היה חושב שפעולה למען בניית מדינה יהודית היא בזבוז זמן על פוליטיקה קיקיונית (חיי שעה). לכן, בשל שתי הסיבות – הפילוסופית־תורנית והעובדתית – יש לנו זכות לדחות היום את גישתו של ר‘ שמעון.
בכי משותף
כיום, דבריו של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מתארים את המציאות באופן נכון יותר מרש"י. הנצי"ב הבחין כי התורה מספרת ששני האחים בכו (ויבכו) כשנפגשו, וכך פירש זאת:
בא ללמד שגם יעקב נתעורר רחמים עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא. (העמק דבר על בראשית לב, ד)
גם יעקב הרגיש חמלת אח. כאשר עשו מכיר בצאצאיהם ובזכויותיהם של ישראל, גם אנחנו, עם ישראל, צריכים להכיר בכך שעשו הוא אכן האח שלנו.
שינוי העמדות שלנו כלפי הנוצרים אינו מהווה כל בעיה הלכתית. לרבנים גדולים כמו ר' משה ריבקיס (בעל 'באר הגולה'), ר' יעקב עמדין (היעב"ץ) ור' שמשון רפאל הירש הייתה הערכה חיובית כלפי הנצרות, לאחר שראו כי היא הביאה את שבע מצוות בני נח לאומות העולם ושחסידיה מאמינים בבריאת העולם, ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. אפילו הרמב"ם מודה שמותר ללמוד תורה עם נוצרים ושבאופן מפתיע הנצרות מכינה את העולם לעידן המשיחי על ידי קירובו לעבודת בורא השמים והארץ.
לפני זמן לא רב חוויתי רגע יוצא דופן באיטליה בכנס של רבנים אורתודוקסים ואנשי דת קתולים שבו נכחו יותר מ־400 אנשים. לפני שהמשתתפים פנו ללכת הביתה, הכמרים הקתולים ביקשו מהרבנים לברך אותם. הם הבינו את קדושתה של המסורת היהודית. הם תפסו אותנו כממלכת כוהנים ורצו שנהווה ערוץ לברכת ה' אליהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
זכות גדולה היא לחיות בזמן שעליו חלם הנצי"ב לפני יותר ממאה שנים. אלוהים בירך אותנו בכך שנתן לנו את מדינת ישראל ואת ידידותם של הנוצרים. זהו האינטרס שלנו, להבין שאנחנו כבר לא חיים בעידן של רשב"י. נבין שכחברים, הנוצרים יכולים להיות בעלי הברית שלנו מול האתגרים שניצבים בפני מדינת ישראל וכלל ישראל בארץ ובעולם. #
תורגם מאנגלית על ידי לימור ריסקין
*
הרב ד"ר יצחק דב קורן הוא המנהל האקדמי של המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי־נוצרי באפרת ובירושלים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015
