הקבוצות הקוראות לעצמן "תורניות" ומסרבות להכיר בלגיטימיות של דרכים אחרות, הפכו לקובעות הטון בחינוך הדתי. הגיע הזמן לשוב לשילוב הישן של תורה עם דרך ארץ
המסמך שהובא במוסף זה לפני שבועיים אשר מציג את עצמו כחזון החמ"ד מבטא בצורה ברורה מאוד סחף והטיה בעקרונות החינוך הממלכתי דתי, שעליו גדלו דורות של צעירים דתיים לאומיים, כפי שהראה יוחנן בן יעקב במאמרו ("לא בבית ספרנו", גיליון פרשת קרח). השינוי הזה איננו רק תיאורטי. הפערים בין התפיסות החינוכיות והשקפות העולם של קבוצות שונות בציבור הדתי באים לידי ביטוי חזק במיוחד ולעתים קולני מאוד סביב תקנוני בתי הספר, ולרוב סביב שינויים הנעשים בהופעת התלמידים ובמתכונת הלימודים ותוכניהם גם ללא הסכמה או דיון על התקנון.
לרוב מגיעים העימותים בדרך זו או אחרת לפתחה של הנהלת החמ"ד. זו מעדיפה בדרך כלל לא להיכנס בעובי הקורה ולא לכפות החלטות על הזרם שבניהולה אלא לתת לשטח להכריע. וכך, הקבוצות הקוראות לעצמן "תורניות", המתוגברות בלהט ובאידיאולוגיה, שאחד מיסודותיה הוא חוסר הנכונות להכיר בלגיטימיות של דרכים אחרות, ואשר מפגינות בדרך כלל יותר נכונות ל"הליכה על הקצה" עד כדי פילוג, קובעות את הטון.
כמעט תמיד התוצאה היא נסיגה של הקבוצות האחרות, ושינוי בדרגות שונות של אופיו של בית הספר המקומי. במקום "תורה עם דרך ארץ" או "תורה ועבודה", העבודה ודרך הארץ נדחקו לקרן זווית, והתורה שבה להסתגר בד' אמות של הלכה. הכף נטתה לכיוון ה"תורני" בלבד, ומחנכים לא נדרשו עוד להיות רחבי אופקים ואנשי תרבות כמחנכי הדור הקודם. כתוצאה ישירה של הצטמצמות זו הלך וגבר היסוד הלא רציונלי בחשיבה הדתית בכלל ועמו החינוך לחוסר עצמאות בהכרעות ערכיות, ולפשטנות יתר בחשיבה הדתית והכללית כאחד. כתוצאה מכך הלך והשתנה גם ההרכב החברתי של קהילות הציונות הדתית, הנהגתן שינתה את פניה, ועמה גם הדגשים הערכיים שלה.
המחיר הוא כבד. קהילותינו עתה נחלקות: מהן מסתגרות באופיין, בדרך חייהן ובצורתן החיצונית, והולכות ומאבדות קשר עם העם היושב בציון בעקבות כך; ומהן חסרות הנהגה רלוונטית, וכתוצאה מכך מאבדות את ייחודן לחלוטין. לעתים יישוב אחד יש בו כאלה וגם כאלה, והשפה המשותפת ביניהם הולכת ונעלמת.
האמירה הכללית שהחמ"ד מחנך לתורה, ללא נתינת כיוון, מטרה ועקרונות, אין בה כלום. ילדים
בבית הספר
צילום: מרים צחי
תזכורת לעקרונות היסוד
אין חולק על כך שמטרתו של החינוך הוא קיום תורה ומצוות, אולם יש ויש חולק על הדרך הנכונה לתפיסתן ולהנחלתן ולמקום שאנו מועידים להן בעולמנו. האמירה הכללית והשבלונית שהחמ"ד מחנך לתורה, ללא נתינת כיוון, מטרה ועקרונות, אין בה כלום. יתירה מכך: סופה לחזור להסתגרותה של התורה ושומריה בד' אמותיהם ולמסירת העולם והחיים עצמם שוב לידי כל מי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים.
דומה שהגיע הזמן שאותן קבוצות "אחרות", שהן הן קבוצות היסוד של הזרם הציוני דתי, שעד כה חשו עצמן נדחקות לשוליים, ולעתים קרובות אף אינן מציבות משנה מסודרת נגדית, יעלו בחזרה אל ראש התורן את הדגל שנשמט, וישובו אל מעיינות החינוך שעליהם גדלו, ועליהם ניסו לגדל גם את הדור הבא. הנה אפוא ניסיון לנסח את הרציונל והעקרונות הייחודיים של החינוך הממלכתי דתי, או הדתי לאומי, או הציוני דתי, כפי שראוי הוא להיות:
א. אמת – אסור לשיקולים זרים להנחות את עקרונות החינוך וההתנהגות. לא שיקולי תדמית חברתית, לא מה יאמרו בחוגים אחרים, ואף לא אופנות חולפות כאלה ואחרות. בהתאם לכך, הדגש לא יכול להיות מושם על עניינים חיצוניים, שאינם אלא מסגרת וסיוע שתועלתם מוגבלת. האמת והיושר הם קני המידה לקביעת עמדות – הלכתיות, חברתיות, ערכיות, ובכל תחום אחר.
ב. צניעות – חייב אדם לדעת שאין הוא המרכז, ואל לו לכוון את מעשיו כדי לרכז אליו את תשומת הלב סביבו. עיקרון זה חייב להנחות את כל תחומי ההתנהגות, החיצונית והפנימית כאחד, ומתוכו יכולות להיגזר נורמות רבות. נורמות אלה אינן חלות רק על מגזר זה או מגדר אחר, אלא על כולם, קטנים וגדולים, עשירים ועניים, זכרים ונקבות, ודבר אין להן עם אופנה זו או אחרת. בוגר החינוך הממלכתי דתי יוכר בהיותו מאופק, עניו, ומצניע לכת עם אלוהיו.
ג. ביטחון – העולם איננו מאיים עלינו. החניך, הבטוח בדרכו ומאמין בה, אינו מפחד מהתרבות הכללית. הוא מבקש להכיל את העולם המודרני בתוך עולמו, עולם של תורה ומצוות. חינוכו מעורר בו את הסקרנות לחקור ולהוסיף ידע בכל תחום מתחומי תרבות העולם. הוא בוחן אותה, לומד אותה ומבקר אותה על פי תורת ישראל, ואז קובע את עמדתו. אי אפשר לתהליך זה להתרחש ללא לימוד והיכרות של אמת עם תרבות העולם.
ד. חשיבה מורכבת – העולם המודרני פיתח כלי חשיבה חדשים, המתבססים על מידע רב ועצום ובעל ערך, על מתודות חשיבה מוכחות, על ניסיון היסטורי רב שנים. חשיבה זו חייבת להיות נחלת בוגר החינוך הציוני דתי, ולא רק בתחומי המדע והתרבות הכלליים, אלא גם בתחומי החשיבה התורנית והדתית. אין להעלות על הדעת שהחשיבה הדתית תפגר ברמתה ובהעמקתה אחרי החשיבה הכללית.
ה. ערכיות – כל צעד בחיינו נושא עמו דילמות ערכיות, ומטרתו העיקרית של החינוך, שבלעדיה אין הוא ראוי לשמו, היא לתת לחניך הבוגר כלים להתמודדות עם דילמות אלה. כלים אלה חייבים להתבסס על ידע רב במקורות ישראל, על ידע עולם נרחב, על חשיבה ביקורתית, על יכולת ניתוח ועל אומץ להכריע, ולא רק על מקורות סמכות חיצוניים.
ו. תרומה – היותנו גשר פירושה גם שאיפתנו להיות נושאי הדגל של מדינת ישראל כולה, מתוך רצון לתרום, לתקן ולשפר את שטעון שיפור, תוך השתתפות מלאה עם הציבור בחובותיו וסבלותיו. לפיכך, כל עיסוק שיבחר בו החניך הוא חיובי וטוב, ובלבד שיעשה בו את המיטב שביכולתו. בית הספר חייב לחנך לשאיפה להיות טוב, בידע, בערכים, בכישורים, כל אחד לפי מה שחונן בו, ואין מי שלא חונן.
לחזור למי שהיינו
על היסודות האלה נקרא החמ“ד לשוב ולנסח מחדש את חזונו. הדרך שהחמ“ד הולך בה בשנים האחרונות מצהירה כל כולה על נטישת הדרך הזו, וחזרה לעולם שאולי יראת שמים יש בו, אבל אין בו שום כוונה והערכה לחיים בעולם, שעל כורחנו, נרצה או לא נרצה, אנו ובנינו ובני בנינו חיים בו ונחיה בו. הדרך הזו מובילה לעול מלכות שמים ללא ארץ, ודומה הדבר למלך ללא נתינים, היושב על כיסא מלכותו המפואר והמקושט, כולו הוד והדר, ומולך בארץ ריקה.
הלא כך אנו אומרים: “אדון עולם אשר מלך / בטרם כל יציר נברא / לעת נעשה בחפצו כל / אזי מלך שמו נקרא“. המתעלם ומזלזל בכל מה ש“נעשה בחפצו“ כמוהו כשואף לעולם ללא עולם, לרוח בלא חומר, וסופו שיביא במו ידיו לעולם של חומר בלא רוח, ועינינו הרואות.
בשם האחריות לנו ולבנינו, בשם האחריות לכלל עם ישראל, החינוך הדתי לאומי חייב לחזור לעקרונותיו ולמקומו הטבעי, ועליו לחדול מתהליך הסתגרותו והתבדלותו. בתי הספר שלנו חייבים לחזור ולהיות מה שהיו צריכים להיות: בית יוצר לנשמת האומה כולה, אומה מודרנית ומפותחת, המקבלת עליה עול מלכות שמים.
ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015
