ניסיון ההדחה של מרצה פופולרי בחוג למחשבת ישראל חושף מחלוקת עקרונית ביחס למהות החוג, שהיה פעם המוביל והמפותח באוניברסיטה העברית. הפרשיה שמסעירה את הקמפוס
כפי שקורה כמעט בכל אינטריגה שקשורה לעולם האקדמיה, גם בסיפור שייפרס בשורות הבאות – שאחד המעורבים בו הגדיר אותו "מלחמה קשה" – כרוכים עניינים אישיים, מאבקי כוח בין מרצים וניסיונות לסגירת חשבונות. אך פרשת העברתו של ד"ר אבינועם רוזנק מתפקידו בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה היא יותר מכל אלה: היא תולדה של מאבק בין השקפות עולם שונות בשאלת תכליתה של האקדמיה, תפקידם של מדעי הרוח ואופיים של מדעי היהדות.
רבים מן האנשים שפנינו אליהם לצורך כתבה זו – מרצים בכירים בחוג למחשבת ישראל בעבר ובהווה, תלמידים ותיקים ועמיתים; חלקם הסכימו להתראיין שלא לייחוס או לציטוט – שופכים אור לא רק על הניסיון להדיח מרצה פופולרי, ראש חוג לשעבר, ולהעבירו לחוג אחר, אלא גם על מצבו של החוג היום, שנראה כי הוא מיטלטל בין תפיסות מנוגדות, וכי קרנו יורדת בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות פרישתן של דמויות בולטות מעברו. מעל לכול מרחפת השאלה מה צופן העתיד לחוג בעל ההיסטוריה המפוארת, שהצמיח עשרות אנשי רוח וחוקרים ותרם תרומה מכרעת לעולם הרוח במדינת ישראל.
"כשאבינועם רוזנק (בתמונה) הפך לראש החוג, הוא הכניס רוח דיאלוגית ואנושית שלא הייתה קיימת בחוג, שסבל מסכסוכים פנימיים רבים. הוא קבע פגישות אישיות עם כל תלמיד שחפץ בכך. נהיה חמים, נהיה משפחתי"
(צילום: ראובן קסטרו)
קיומי, אך לא פילולוגי
ראשית הפרשה לפני שבועות אחדים, כאשר ד"ר אבינועם רוזנק זומן לשיחה עם דקאן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' דרור ורמן. בפגישה נודע לרוזנק שהוא מועבר מתפקידו כמרצה בחוג למחשבת ישראל, וככל הנראה יעבור ללמד בחוג לחינוך יהודי – שם לימד במשך שנים אביו של רוזנק, פרופ' מיכאל רוזנק, שהלך לעולמו ב־2013. רוזנק, שסיים לפני כשנתיים את כהונתו כראש החוג למחשבת ישראל, נדהם. על פי גורמים המקורבים לרוזנק, בפגישה נאמר לו שסגנון הלימוד שלו אינו "אקדמי" מספיק, וכי הוא מושך אל החוג תלמידים שמעוניינים יותר בחיפוש רוחני וקיומי ובעיצוב זהות ופחות במחקר אקדמי.
באשר לסגנון הלימוד, נטען כי רוזנק מדגיש בשיעוריו ובהתנהלותו גישה קיומית־רוחנית וכן את הזיקה בין התכנים הנלמדים לבין שאלות של זהות יהודית במדינת ישראל, ומעדיף את הגישה הזו על פני גישה פילולוגית־היסטורית, ששמה דגש על ניתוח טקסטים. אותם גורמים מוסיפים כי מאחורי המהלך עומדים שני מרצים בכירים בחוג למחשבת ישראל, שאינם רווים נחת מגישתו המחקרית של רוזנק ופנו לדקאן הפקולטה במטרה להדיחו מן החוג. הפרשה נחשפה לראשונה בשבוע שעבר בדף הפייסבוק של תלמידי החוג למחשבת ישראל, ועוררה סערה בקרב תלמידי החוג ובוגריו, שהביאה, בסופו של דבר, לקיומו של משא ומתן בין רוזנק לבין האוניברסיטה, שעודנו מתנהל.
אף שהדחתו של רוזנק מהחוג הכתה בתדהמה את הנוגעים בדבר, ניתן להצביע על כמה אירועים שהדליקו נורה אדומה בקרב חלק מחברי הסגל, ובדיעבד ייתכן שהביאו למהלך הזה. מדובר בעיקר באירועים שהתקיימו במהלך כהונתו של רוזנק כראש החוג (שהסתיימה כאמור ב־2013, אז יצא לשנת שבתון), וקשורים לרוח מסוימת שמנשבת בחוג, לא מעט הודות לדמותו הכריזמטית של רוזנק.
רוזנק עצמו הוא בוגר החוג, תלמידו של פרופ' אביעזר רביצקי, שאצלו כתב ב־1997 את הדוקטורט שעסק בפילוסופיה של ההלכה במשנתו של הרב קוק. בעשור האחרון עוסק רוזנק בשאלות של פילוסופיה של ההלכה, הגות יהודית בעת החדשה ומשנתם של תלמידי הרב קוק. הוא משמש עמית מחקר במכון ון ליר ואף חיבר כמה ספרים (האחרון שבהם, למרבה האירוניה, הוא ספר מבוא ללימודי מחשבת ישראל המבוסס על שיעוריו של רביצקי).
תצא עם שאלה מציקה
סטודנטים שלמדו בחוג בשנים האחרונות מספרים שבכהונתו כראש החוג ניסה רוזנק ליצור אווירה משפחתית וחמה יותר בחוג, ולהפוך את המסגרת האקדמית לכזו שעוסקת גם בשאלות של תרבות וזהות יהודית. "רוזנק מעוניין שתצא מהשיעורים עם שאלה שמציקה לך", אומר אחד התלמידים בחוג. במסגרת זו עודד רוזנק את הקמת "הגיגית", עיתון פנימי של תלמידי החוג, ונטל חלק בסדרה של אירועים בשיתוף עם תלמידי החוג, שבמסגרתם נפגש לשיחה פומבית עם ד"ר מיכה גודמן, שהוקדשה להגות יהודית וציונית ולרלוונטיות שלה בזמן הזה. חשוב לציין שהאירועים הללו התקיימו אחרי שעות הלימודים ולא במסגרת אחד הקורסים.
"בעיניי, ואני לא היחיד שחושב כך, הערבים האלה היו ערבי תעמולה למדרשת עין פרת", אומר סטודנט לשעבר בחוג, שביקש להתראיין בעילום שם בשל רגישות הנושא. "התוכן דמה יותר לפעולה בבני עקיבא מאשר לשיעור באוניברסיטה, אבל נוצרה אווירה בחוג כאילו זה הדבר הכי טוב שקורה בעולם. אני חשבתי שהאירועים הללו אינם ברמה. כשרוזנק יצא לשבתון זה הלך ופחת, אבל אין ספק שהגיעו לחוג עוד תלמידים שמאוד אהבו את הכיוון הזה. אני לא אהבתי את זה. לא אהבתי שמי שיושב סביבי בכיתה חושב שקורה כאן משהו מיוחד, כשבעצם הרגשתי שלא קורה שם כלום. הייתה לי תחושה שמדברים שם, בערבים האלה, דברים לא אמיתיים, אבל אף אחד לא קם ואומר שהמלך עירום בשם איזו תחושה של עשייה קדושה. כאילו לא משנה הרמה של מה שאתה עושה, העיקר שאתה עושה".
גורמים שקשורים לחוג למחשבת ישראל מצביעים על אירוע שיצר בקרב חלק מהמרצים בחוג תחושת אי־נחת מהתנהלותו של רוזנק. מדובר בערב עיון שעסק בספר "תורת המלך", ספר הלכתי שכתבו הרבנים יוסף אליצור ויצחק שפירא מיצהר, המתיר במקרים מסוימים הריגת לא־יהודים חפים מפשע.
לערב, שהתקיים בדצמבר 2011, הוזמן הרב ישראל אריאל מיצהר, שהיה שותף בחלקים מכתיבת הספר, לצד פרופ' רחל אליאור וד"ר אלי חדד מהחוג למחשבת ישראל וד"ר מוסטפא אבו־סוויד מאוניברסיטת אל־קודס. רוזנק, שהזמין את הרב אריאל, פתח את הערב בדברי גינוי חריפים כלפי הספר, אך הסביר ש"אין בלימוד, הקשבה ועיון משום מתן לגיטימציה". בראיון ל"הארץ" הסביר רוזנק בשעתו ש"זה ('תורת המלך'. א"ה) ספר גרוע מבחינת דרכי החשיבה ההלכתית שלו, הוא רע לישראליות והוא רע לציונות. אבל הוא ספר שמחובתו של החוג למחשבת ישראל ושל התחום לעסוק בו. יש כאן מהומה רבה על לא מאומה, יש כאן בסך הכול ערב מורכב ביותר. יש כאן אדם שבא מיצהר ואדם אחר שבא מאוניברסיטת אל־קודס. אי אפשר להגיד שזהו אירוע ימני או נותן לגיטימציה. רוב האנשים שמפגינים לא קראו את הספר".
אך האירוע, שהתקיים בחסות החוג למחשבת ישראל, גרר תגובות חריפות: כמה מרצים בחוג התנערו מן האירוע והסתייגו מן החסות שרוזנק העניק לו; מועצת החוג למחשבת ישראל, גוף שמונה קבוצה של מרצים, פרסמה מכתב רשמי שבו היא מוחה על קיום האירוע. במהלך הערב הופרעו דבריו של הרב אריאל על ידי מפגינים שנשאו שלטים נגד מה שהם ראו כהענקת לגיטימציה לגזענות ולרצח חפים מפשע.
"אם אתה שואל מאיפה הגיעה ההדחה, אני חושב שכל האירועים שרוזנק ארגן לא הפריעו לאף אחד עד הערב שעסק ב'תורת המלך'", אומר סטודנט לשעבר בחוג. "הערב הזה עורר מהומה גדולה, והתחילו להישמע קולות לא אוהדים. בזמנו לא הבנתי מה ההבדל בין הערב הזה לבין כל הערבים האחרים שהתארגנו קודם לכן, אבל בדיעבד אני מבין שכשערב מאורגן על ידי החוג למחשבת ישראל, גם אם הוועד החוגי מארגן אותו, יש אחריות של השם 'החוג למחשבת ישראל' על מה שקורה שם. לך תסביר אחר כך לכתב או למישהו מבחוץ שלא מדובר בכנס אקדמי מקצועי, ושיש הבדל בין כנס כזה ובין סתם ערב שסטודנטים מארגנים. אחרי הכנס על 'תורת המלך' הבנתי שלא כל הסגל והתלמידים עומדים מאחורי המעשים של רוזנק".
רוח דיאלוגית משפחתית
אך ישנם תלמידים בחוג שטוענים שפעילותו של רוזנק המריצה דם חדש במסדרונות הפקולטה בהר הצופים, יצרה תסיסה חיובית והגדילה בפועל את מספר התלמידים בחוג. סטודנט אחר שלמד בחוג באותן שנים מספר ש"כשאבינועם הפך לראש החוג, הוא הכניס רוח דיאלוגית ואנושית שלפחות שלושים שנה לא הייתה קיימת בחוג, שסבל מסכסוכים פנימיים רבים. הוא קבע פגישות אישיות עם כל תלמיד שחפץ בכך בתחילת סמסטר ובסופו, הקצה חדר לתלמידי החוג והתלמידים קיימו שם מפגשי לימוד ואירועי אווירה. נהיה 'מקום', נהיה חמים, נהיה משפחתי".
אותו סטודנט מוסיף ומספר על שלל פעילויות אקדמיות שיזם רוזנק, כמו כנס חוקרים צעירים בחוג וסמינר לחוקרים צעירים, שנועד לסייע להם להשלים את מחקרם. "זה נכון שבעקבות הערב על 'תורת המלך' היו כמה מרצים בחוג שהתרעמו, כתבו עצומה ואיימו בהתפטרות", מוסיף הסטודנט, "התקיימה ישיבה סוערת, ורוזנק הסביר שזה בגבולות השיח. אבל מאז היו מרצים שהתחילו לסמן אותו כ'ימני' וכ'דתי' שמאיים באמונותיו על החוג. אני מניח שהוא מעורר אנטגוניזם גם מעצם העובדה שהוא זוכה פעם אחר פעם לשבחים מצד התלמידים, ונחשב למרצה מצטיין".
המחאה בעקבות העברתו של רוזנק מתפקידו נפתחה כאמור בעמוד הפייסבוק של תלמידי מחשבת ישראל, ומשם התפשטה ברשת. פרופ' רחל אליאור, שכיהנה בעבר כראשת החוג למחשבת ישראל, פרסמה סטטוס חריף בעמוד הפייסבוק שלה שבו היא מגנה את המהלך. "המגמה החדשה העומדת מאחורי ההדחה, שעניינה התנגדות לפלורליזם שרווח בחוג מיום היווסדו לפני תשעים שנה, והתמקדות בכיוון מסוים והתנגדות לכיוונים אחרים, תמוהה בעיניי ובלתי מתקבלת על הדעת", כתבה. בעצומה שנפתחה ברשת נאספו כמה מאות חתימות הקוראות לדקאן לחזור בו מן ההחלטה.
פרופ' (אמריטוס) אליעזר שביד, חתן פרס ישראל ומוותיקי החוג למחשבת ישראל, היה אחד מחברי הוועדה שאישרה את מינויו של רוזנק כמרצה בחוג. "יש כאן אינטריגה שנובעת ממרצה אחר בחוג למחשבת ישראל, שיש לו עמדה שונה לגמרי על המחקר וההוראה של מחשבת ישראל", אומר שביד בשיחה עם "מקור ראשון". "אותו מרצה הצליח להשפיע על דקאן הפקולטה למדעי הרוח כדי להביא להדחה של רוזנק מהוראה בחוג. מדובר בוויכוח לגיטימי בין שתי גישות. גישה אחת, הגישה הפילולוגית־היסטורית, טוענת שתפקידו של המורה והחוקר הוא לתת דין וחשבון עובדתי, אובייקטיבי לחלוטין, של התוכן, לנתח אותו לגופו, בלי שום התייחסות אישית אל שאלת המשמעות. כל מה שהוא צריך זה לקרוא קריאה אובייקטיבית של הדברים.
"אבל יש גישה אחרת שטוענת שאובייקטיביות בתחום מדעי הרוח היא בלתי אפשרית. לכל אדם יש השקפה משלו, הוא איננו יכול לצאת ממנה והוא מבטא במחקר את ההתעניינות שלו. זו הגישה שאני מזדהה איתה. בעיניי, התפקיד הבסיסי והיסודי של החוקר הוא להנחיל מורשת תרבותית. בשביל זה המחקר קיים. הוא איננו קיים לשם גילוי אמת מדעית, אלא לשם הנחלת המורשת התרבותית של העם. עם זאת, אני אכן סבור שרוזנק לקח את הדברים קצת יותר רחוק מכפי שאלה שדוגלים בגישה השנייה הבינו אותה. אני כשלעצמי אינני מסכים לגמרי עם הדרך שלו. יש ביקורת לגיטימית על המחקר שלו, היא קיימת והיא במקומה, אבל בין זה לבין הדחה יש תהום גדולה מאוד. יש כאן רמיסה של עקרון החופש האקדמי. מישהו לוקח לעצמו את הסמכות של האינקוויזיציה".
עמדות לתוך טקסטים
אולי אפשר להבין את החשש של מרצים מפני התפשטות של רוח שהיא יותר "זהותית" וקיומית ופחות מחקרית ופילולוגית?
"המחלוקת היא בשאלת המחויבות של החוקר להגיע להבנת הכוונה המקורית של הכותב. ביסודו של דבר אתה צריך לתת דין וחשבון, עד כמה שהדבר אפשרי, להבין את הכוונה המקורית של הטקסט ולא להכניס את מחשבותיך לתוך הטקסט. כמובן שלאחר מכן אתה מתייחס אל הטקסט שאתה חוקר – אתה מעריך אותו, אתה שופט אותו, אתה קובע את עמדתך לגביו. זה בלתי אפשרי אחרת. אבל יש כאן שני שלבים שונים: קודם כול להגיע לחקר כוונת הכותב, ואחר כך להביע התייחסות. אני כן מרגיש שרוזנק קצת הלך יותר רחוק, והוא בהחלט מרשה לעצמו להכניס את העמדות שלו לתוך טקסטים שהוא מזדהה איתם. יש כאן משהו מן היסוד של המדרש, ומחקר מדעי לא צריך לעסוק במדרש. אבל זו מחלוקת, והיא לגיטימית. הביקורת הזו נשמעה גם כשדנו במינוי שלו, אבל כולנו חשבנו שזו מחלוקת לגיטימית בגבולות החופש האקדמי, ומבחינה הרמה המחקרית, הידע, העומק והמחשבה, העבודה שלו היא בהחלט ברמה גבוהה".
"אני מלמד בחוג מאז שנת 1977", אומר פרופ' (אמריטוס) זאב הרווי, גם הוא מוותיקי החוג, "ואינני זוכר מתח בחוג בין גישה פילולוגית־היסטורית לבין גישה הגותית־קיומית. רוב חברי החוג עסקו בשני הדברים, וכך גם אני נהגתי. היו כמובן חברים שעסקו בעיקר בגישה הפילולוגית־היסטורית וחברים אחרים שעסקו בעיקר בגישה ההגותית־קיומית, אבל כולם כיבדו אלה את אלה ושיתפו פעולה אלה עם אלה. הפרופסורים שלמה פינס ונתן רוטנשטרייך, שני מלומדים גדולים שמעולם לא האשימו אותם בנטייה כלשהי לפופולריזציה, הם שהזמינו את הרב פרופ' דוד הרטמן ללמד בחוג, כי הם העריכו את גישתו ההגותית־קיומית וידעו שהוא מרצה בחסד, וגם פופולרי".
רוזנק עצמו מסר בתגובה: "התרגשתי מאוד ממה שהתלמידים חוללו. אף שלא הייתי אחראי לפעולות האלה, ראיתי בפעולתם הספונטנית של התלמידים מעשה מוסרי מעורר הערכה. התלמידים הביעו בקול צלול עד כמה רצונם עז לאקדמיה שהיא ברמה האקדמית הגבוהה ביותר, אך היא גם מעורבת באמת בחיי אדם וחברה. לבי מלא הכרת תודה על שזכיתי להתברך בתלמידים חכמים ויקרים כגון אלה״.
חלק מההיסטוריה האירופית
לא מעט אנשים שמכירים היטב את החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית מצביעים על כך שהוא מצוי בשנים האחרונות במשבר. חלק מן המשבר קשור במשבר הכללי של מדעי הרוח בישראל, ובהחלטה של אוניברסיטאות – בהן גם האוניברסיטה העברית – לקצץ בתקציבי מדעי הרוח ולהעביר כספים לתחום מדעי הטבע. הקיצוצים לא פסחו גם על החוג למחשבת ישראל, אך זה סובל ממשבר נוסף שקשור לעזיבתן של דמויות בולטות בחוג בשנים האחרונות. פרופסורים בכירים כגון אביעזר רביצקי, רחל אליאור, יהודה ליבס, משה אידל וזאב הרווי, ועוד לפני כן אליעזר שביד ושלום רוזנברג, פרשו לגמלאות והותירו חלל גדול.
העזיבה הזו, שרוקנה את החוג מן המרצים שהקנו לו את תהילתו בשנות השמונים והתשעים, העצימה את תחושת ההתרסקות, והתלוותה לה גם תחושת מרמור בקרב חלק מהפורשים על חוסר ההשקעה של האוניברסיטה העברית בחוג. כך, למשל, פרופ' משה אידל תיאר לאחרונה בריאיון למוסף זה את טיבו של המשבר בחוג. "בשנות השבעים והשמונים, התחום של מחשבת ישראל היה התחום המפותח ומטופח ביותר באוניברסיטה העברית", אמר, "אבל כשאני ובני דורי פרשנו לגמלאות הזיזו את התקנים ממדעי הרוח למדעי הטבע, כי רוצים פרס נובל. האוניברסיטה לוקחת את המשרות ומעבירה אותן למתמטיקה או לפיזיקה. אם תבוא קרן או שתיים ותהיה מעוניינת להשקיע במדעי היהדות ברמה גבוהה, זה ישתנה תוך רגע. אם תורם יפנה לאוניברסיטה ויגיד – אני רוצה לתרום למחשבת ישראל, ולא לשום דבר אחר, האוניברסיטה תיקח את הכסף. זה לא שיש שקיעה שאי אפשר לעלות ממנה. האוניברסיטה הלכה לכיוון אחד, ואם יבוא מישהו ויגיד שהוא רוצה לתרום למדעי היהדות, המצב ייראה אחרת".
במקביל לתהליך הזה התפתחו חוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה יהודית במוסדות נוספים – חוגים שחלק לא מבוטל מן המרצים בהם הם בוגרי החוג באוניברסיטה העברית – והם מושכים אליהם בשנים האחרונות עוד ועוד תלמידים.
אך מעבר לבעיות של קיצוצים במדעי הרוח, החוג נע בשנים האחרונות בין גישות מתחרות, שקשורות גם הן לפרשת הדחתו של רוזנק. את הגישה האחת מייצג פרופ' יהונתן גארב, מרצה בכיר בחוג שעוסק בחקר הקבלה. גארב מתבונן במדעי היהדות מזווית של פילוסופיה אוניברסלית, ובכך הוא ממשיך מגמות שרווחו במחקרן של דמויות משמעותיות בחוג בשנות הארבעים והחמישים, כמו יוליוס גוטמן ושלמה פינס. כאשר לפני שנים אחדות חקרה ועדה בינלאומית את הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, תמך גארב ביוזמה לכלול את מדעי היהדות בתוך החוגים הכלליים – החוג למחשבת ישראל יהיה חלק מהחוג לפילוסופיה; החוג להיסטוריה של עם ישראל יהיה חלק מהחוג להיסטוריה כללית.
בעבר הסביר גארב שבעיניו היהדות לא התקיימה מעולם כמובלעת, וכי "המונח 'היסטוריה של עם ישראל' מניח היסטוריה נפרדת, וזה לא תיאור נכון של המציאות. במציאות, כל התופעות התרחשו בזיקה ביניהן. העולם היהודי האירופי הוא חלק מההיסטוריה האירופית, העולם היהודי העות'מני הוא חלק מההיסטוריה העות'מנית, וכו'. זה לא בא לבטל את הייחוד ואת ההעמקה של התרבות היהודית בתוך עצמה, אבל זה אומר שאנחנו צריכים לחרוג מהמושג של 'השוואה' בין העולמות, לא ללמוד את התופעות בלי מחיצות מלאכותיות".
רוזנק מייצג גישה הפוכה לחלוטין, שממשיכה במידה רבה את השקפת עולמם של אליעזר שביד ואביעזר רביצקי, שניים מעמודי התווך של החוג. גישה זו רואה את תפקידם של הלימודים בכינון מורשת תרבותית־לאומית. לפי התפיסה הזו, מחקר מדעי היהדות קשור קשר הדוק לתחיית עם ישראל בארצו, חלק מהתפתחות האומה. מעיון בתוכנית הלימודים של החוג למחשבת ישראל מן השנה הנוכחית עולה שרוב הקורסים עוסקים במחשבת חז"ל, בקבלה ובחסידות, וחלקם גם בעת החדשה; כך, למשל, קורסים על הוגים ציונים כא"ד גורדון או אחד העם, קורסים ששביד היה מלמד בעבר, כבר כמעט אינם נלמדים בחוג. ייתכן שהניסיון להדיח את רוזנק מבטא המשך של המגמה הזו.
סדנה לבירור הזהות היהודית
ד"ר עינת רמון, מרצה במכון שכטר למדעי היהדות, למדה בחוג למחשבת ישראל בשנות השמונים והושפעה מן הגישה התרבותית־לאומית אל המחקר. "אנחנו התחנכנו בחוג עם דמויות כמו שלום רוזנברג, דוד הרטמן ואבי רביצקי", היא אומרת, "החוג הזה עיצב את הדיון על הזהות היהודית בארץ ישראל. החוקרים הללו שונים האחד מהשני, אך הם עבדו יחד והייתה להם מטרה משותפת. היה ברור שכשאתה יושב בשיעור אתה לא רק חושב על מה הרמב"ם אמר ואיך זה דומה או לא דומה לאל־פאראבי. כמובן שגם על זה דיברו, אבל הדיון בחוג לא נעצר בפילולוגיה. הייתה השקפת עולם פילוסופית שהמרצה רצה להעביר. בשנות השמונים החוג היה ענק, והגיעו אליו אנשים מכל קצות החברה הישראלית. למדנו בכלים מחקריים, אבל ידענו שהמחקר רלוונטי לדיון בסוגיות של זהותם של מדינת ישראל ושל העם היהודי, ואנחנו הולכים משיעור לשיעור ושומעים פרספקטיבות שונות, ומתוכן נגבש השקפת עולם.
"רבים מחבריי ללימודים הפכו אחר כך לחוקרים, אבל כשלא מעט מתלמידי שביד ורביצקי לא קיבלו תקן באוניברסיטה העברית, אלה היו סימנים מדאיגים. החוקרים האלה מצאו את עצמם בבר אילן, בבן גוריון ובמקומות אחרים, ועכשיו, עם כל הסיפור סביב רוזנק, נראה שהמגמה הזו נמשכת. כאילו יש רצון לחסל את המקום שהיה סדנה לבירור הזהות היהודית במדינת ישראל המתחדשת. כל הכיוון הזה נזרק החוצה, וזה הפך למקום שבו חוקרים באופן טכני כל מיני טקסטים, מבלי לשאול מה ההשלכות של הטקסטים האלה על חיי העם. זה חמור מאוד. העולם האקדמי לא מוכן להיכנס ברצינות לדיון של מהי זהות יהודית, בכלים מחקריים, לא במחקר מגויס אלא עם פרספקטיביות שונות".
ואולי מטרת החוג, ומטרת הלימודים האקדמיים בכלל, איננה לעסוק בשאלות של זהות ולהיות "סדנה לבירור הזהות היהודית"?
"אני לא סבורה כך. בעיניי, מטרת החוג היא לא רק להכשיר חוקרים אלא גם ללמד אנשים. לא נשמע כדבר הזה שמישהו יועבר לחוג אחר כיוון שהוא מושך אליו תלמידים שאינם 'מחקריים' מספיק. זה משהו שצריך להדליק נורה אדומה. אני שומעת היום שבמדעי היהדות יש חוקרים שאומרים לתלמידיהם: אתם לא אמורים להיות חוקרים שמשפיעים על החברה, אלא חוקרים שמשפיעים על החוקרים. כביכול אם יש שניים־שלושה אנשים שמצטטים אותך זו ההצדקה לקיום שלך, אבל אם טענת טענה אתית או חינכת מחנכים או מורים, זה כישלון. אני חושבת שאמירה כזו חותרת תחת האושיות של האקדמיה. אני לא חושבת שהמחקר לא צריך להיות מבוסס, אבל צריכה להיות דרך ביניים, שמבינה שמטרת החוג היא בין היתר לחנך מורים למחשבת ישראל, להציע לאנשים מגוון כלים לגיבוש הזהות האישית והלאומית שלהם ולהשפיע על השיח הציבורי בנושא".
תגובת האוניברסיטה העברית: “החוג למחשבת ישראל נמצא בתהליך של הבראה והתחדשות. תהליכי קבלת ההחלטות עדיין בעיצומם והאוניברסיטה אינה מתכוונת להתייחס למקרה כזה או אחר טרם הסתיים“.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, א' אב תשע"ה, 17.7.2015
