[סיפור]
א
שנינו היינו בני שבע עשרה, בקיץ ההוא. אני עליתי לכיתה י"ב באולפנה לאומנויות ואת יובל העיפו מהישיבה באפרת כמה חודשים קודם. אחרי יותר מדי טיולים שהעדיף על פני הלימודים בכיתה, החליטו לאפשר לו לטייל כאוות נפשו. ההורים שלו היו לחוצים מזה מאוד. הם התחילו להפעיל קשרים כדי לנסות להחזיר אותו לישיבה בשנה שלאחר מכן אבל יובל היה דווקא מרוצה. חוץ מלטייל היה לו עכשיו זמן לחניכים בסניף, לאימוני הכושר לקראת הגיבוש לסיירת ולכל הפעילות בכתום. באותו יום שני שכנעה אותי שירה שהפעם אי אפשר להיות אדישים ולתת לדברים לעבור על ידינו, כי ההתנתקות הזו היא אסון אמיתי. ושם נפגשנו, בחסימת הכבישים הראשונה בכניסה לירושלים.
יובל נתן הנחיות לכל מי שהגיע לחסימה והסביר מה לעשות אם נעצרים. שירה בחנה את החולצה הכתומה הגזורה שלו, מכנסי הדגמ"ח הקצרים, הזרועות השזופות שהעידו על הרבה אימוני כושר והכיפה הקטנה ואמרה לי בשקט שהוא בטח איזה מכיניסט מתלהב, ומה הוא מדבר אלינו כמו לתינוקות, הרי כולם כאן יודעים בשביל מה באנו.
בעיניי דווקא מצאו חן הביטחון שלו וקור הרוח שבו הסביר מה הולך להתפתח כאן בשעות הקרובות. חשבתי לעצמי שהכיפה שבדיוק התחלתי לסרוג בגוני שלכת של כתום, חום וערמוני תתאים לעיניים שלו, המתנוצצות בצבעי חום ירוק ולשיער שיוכל להמשיך להתארך בגלים חומים מתחתיה.
בניידת, בדרך למעצר, אחרי שלקחו לי את הפלאפון והייתי מבוהלת מכל הבלגן, כאובה מהמכות של השוטרים ומהגרירות על הכביש, ישבתי ומיררתי בבכי. הצטערתי שנכנסנו לכל הסיפור הזה וכעסתי על שירה ששכנעה אותי לבוא. את יובל לקחו למעצר בניידת אחרת, אבל כשנפגשנו בכניסה למגרש הרוסים הוא עוד הספיק להגיד לי שיהיה בסדר ושהכול שווה למען ארץ ישראל. זה היה גם מה שאמרתי לאבא שבא לשחרר אותי מאוחר יותר באותו ערב, כועס כולו על ההסתבכות שלי ומזהיר שבפעם הבאה לא יבוא לשחרר אותי בערבות – שהכול שווה למען ארץ ישראל.
את התמונה של יובל ראיתי למחרת בעיתון. הוא סומן כאחד המארגנים והשאירו אותו במעצר שבועיים, כי סירב להזדהות. גם שירה נשארה במעצר וכשבאתי כעבור ארבעה ימים להביא לה בגדים להחלפה נפגשנו שוב. הוא שאל אם התאוששתי כבר מהמכות, אם ההורים שלי כעסו מאוד, וככה התחלנו לדבר וקבענו להיפגש בחסימת הכבישים הבאה.
שירה לא באה לחסימות שאחר כך כי פחדה להפר את תנאי השחרור שלה ולהסתבך יותר. היא בנתה אז על קריירה משפטית ותיק פלילי היה יכול להרוס לה את כל התוכניות לעתיד. אבל אני הגעתי, כתומה מכף רגל ועד ראש, עם כל השלטים, הסרטים והסטיקרים וגם עם מכנסיים מתחת לחצאית כדי להישאר צנועה למקרה שבכל זאת יגררו אותי על הכביש והתמונה תתפרסם בעמודים הראשונים של העיתונים. ליובל אמרתי כבר בהתחלה שאני לא מתכוונת להיעצר, שההורים שלי כועסים והם לא יבואו לשחרר אותי הפעם. גם הוא לא רצה להפר את תנאי המעצר כדי שיוכל להמשיך לארגן את האירועים הבאים, אז אחרי שהסביר לכולם מה לעשות ואיפה לעמוד התמקמנו לנו עם שלטים על המדרכה בצדי הכביש והשתתפנו בהפגנה משם. עבר יחסית רגוע הפעם, בלי הרבה עצורים, וכשהכול נגמר המשכנו בטרמפים וברגל לעין לבן.
אלו היו הימים האחרונים של האביב ומסביב עוד היה קצת ירוק. עדר עיזים בהירות מסביבנו כרסם את עצי התאנה. עם קרני השמש האחרונות ישבנו ודיברנו על כך שהכול עוד יתהפך לטובה בזכות המאבק הצודק כל כך שלנו. התחיל להתקרר. יובל הוציא פק"ל קפה והרתיח מים בפינג'אן. מבעד מסך האדים נפגשו המבטים שלנו. השפלתי עיניים במבוכה וחייכתי. הוא חייך ולא השפיל את עיניו. "זה חם, תיזהרי. הסוכר כבר בפנים", הושיט לי כוס זכוכית קטנה מלאה כמעט עד גדותיה בתה רותח. מיהרתי לקחת אותה מידו המושטת, נזהרת לא לגעת באצבעותיו ומחבקת את הכוס בשתי כפות ידיי. הרחתי מרווה ונענע. שתינו בשקט, מביטים בעיזים המלחכות.
"קחי, נהיה קר", פשט את הפליז הכחול שלו, זרק אותו לעברי ונשאר בחולצת טריקו כתומה.
"מה איתך?"
"חום הלב כנראה, אף פעם לא קר לי. תחזירי לי בפעם הבאה שניפגש. יש עוד המון עבודה, את יודעת, נכון? אבל בסוף משהו ישתנה. בטוח שנצליח".
ונפגשנו. היה עוד מאבק שלם לנהל. יובל האמין כל הזמן ש"היה לא תהיה" כמו שאמרו וכתבו הרבנים והכריזו בכל ההפגנות ובכלי התקשורת. הרי לא ייתכן שמדינה תעשה משהו כל כך לא מוסרי ולא הגיוני, כשרוב העם לא תומך בזה. הרי הקב"ה לא יוכל להתעלם מכל מסירות הנפש, מאהבת הארץ העצומה ומכל הדם שנשפך כדי להמשיך לחיות וליצור בגוש קטיף. הוא היה משוכנע שכל כך הרבה חיילים יסרבו פקודה כי איך אפשר שצבא הגנה לישראל יגרש יהודים וטען כל הזמן באוזני מי שרצה וגם באוזני מי שלא רצו לשמוע שאם היה עכשיו במדים, אפילו בקורס טיס או בסיירת, היה מוכן לוותר על הכול וללכת לכלא. רק לא לפנות יהודים מביתם.
"התוכנית לא תצליח, החיילים והשוטרים לא יעמדו בזה, הגזרה תהיה חייבת להתבטל", ניסה יובל לעודד את כולם גם שבועות רבים לאחר מכן, על הדשא בכפר מימון, כאשר הניסיונות לצעוד משם לתוך גוש קטיף נבלמו ומצאנו את עצמנו כלואים בתוך המושב, מוקפים חיילים. בתום היום השני התיישבנו בצל עץ קטן בשולי אחת הגינות. רק שנינו פתאום בתוך ההמון העליז שמסביב.
יובל ניסה לפרוט על גיטרה שמצא שם כמה אקורדים קלים שמישהו לימד אותו מוקדם יותר באותו בוקר, מסיט כל כמה דקות קווצת שיער מיוזעת מעל פניו. הוא לא הסתפר מאז שהחל המאבק, וכיפת השלכת הכתומה שסרגתי הלכה ונבלעה בסבך הסמיך שהתארך על ראשו. "תנסה לאסוף את השיער", הצעתי, מושיטה לו גומייה שחורה, והוא צחק אבל הצליח ליצור לעצמו קוקו קטן על העורף והודה שהרבה יותר נוח ככה. הכניס לכיס את הכיפה ואמר: "צריך לחפש פה איזה צלם שיצלם אותי כדי שיראו מחר בתקשורת שאפילו תל אביבים עם קוקו הגיעו לכאן ולא רק דוסים קיצוניים".
צחקנו.
יובל התחיל לפרוט ולשיר את "אמא אדמה" של אריק איינשטיין ואני הוצאתי את פנקס הרישומים שלי וציירתי אותו. עיניו עצומות, כמו בתפילה, וקווצת שיער שנשמטה מהקוקו הקטן מגולגלת מאחורי אוזנו. ברישום שלי הייתה החולצה של יובל לבנה והציור של העץ והבית אפור וכל האנשים שמסביב רק צללים מטושטשים.
אנשים הלכו לעבודה ולים, ואנשים אחרים הפכו לפליטים בארצם. ראובן דטנר, שני בתים – קיץ, 2011
ב
הייתה ביובל כזו נחישות ואמונה, שגם אני השתכנעתי. זה היה הרבה יותר מעודד מהמחשבה על האדמה הסלעית שמתחתיי, השמים שמעליי, כל הזבובים והיתושים שסביבנו או מהמחשבות על כך שכל כך חם כאן ואנחנו לא התקלחנו כבר שלושה ימים. הרבה יותר מעודד מאשר לחשוב שכל המאמץ שלנו לשווא.
גם להפגנה בשדרות הגענו. מצוידים באוהלים, בשקי שינה וגיטרות. ובלילה סביב המדורה, כשניגנו ושרנו ושתינו תה בכוסות זכוכית קטנות, הרגשתי שמחה משונה ואיזו תקווה אישית כל כך ולא לאומית בכלל שתוכנית ההתנתקות תתעכב עד כמה שאפשר ושהקיץ הזה לא ייגמר לעולם.
ביום ראשון בערב, מוצאי תשעה באב, עלינו על הסעה מהכותל לאופקים. השדרנים ברדיו כמעט ספרו את הדקות עד חצות, הזמן שבו נחסמו כל הכניסות לגוש ותוכנית ההתנתקות יצאה לדרך.
אחרי הליכה לילית של כמה קילומטרים הגענו למחסום כיסופים. תכננו להגיע לבית של אמיר, החבר של יובל מגני טל. גם המשפחה של אמיר נשארה בבית, לא ארזה שום דבר והמשיכה לחיות כאילו כלום. כשהתקשרנו מהדרך אמיר אמר שדי צפוף אצלם, עם כל ה"משובחים" כמו שקראו להם בגוש, אבל אם נצליח להיכנס אנחנו מוזמנים ונסתדר כבר מבחינת המקום. רק שלא הצלחנו להגיע אליהם באותו לילה.
יובל רצה שנסתנן ברגל דרך השדות אבל אני פחדתי והייתי רעבה ומותשת.
לפנות בוקר, כשמהגוש כבר התחילו לצאת משפחות של מפונים, עוד דיבר יובל בלהט על כך שחייב לקרות נס, שכל אלו שעוזבים מרצון לפני שהצבא נכנס הם סתם פחדנים, קטני אמונה, ושעוד נראה במו עינינו כי ישועת ה' כהרף עין. שכבתי מתחת עץ בקרבת המחסום, והבטתי בכלי הרכב החולפים.
רכבים צבאיים ומשטרתיים נכנסו פנימה ומשאיות עמוסות ציוד יצאו. מאחורי אחת המשאיות ראיתי מכונית פרטית ירוקה ובה זוג הורים , שלושה ילדים ותינוק. על הגגון של המכונית היו קשורות כמה מזוודות, האבא נהג בפנים חתומות, מתעלם מגדודי הצלמים ומהכתבים הרבים שכיוונו אליו מיקרופונים, והאמא שישבה לצידו בכתה. כשהם עברו את המחסום הוציא אחד הילדים את הראש שלו מהחלון וצעק לעבר החיילים: "אל תישברו! יהודי לא מגרש יהודי!".
אחרי שהם עברו נזכרתי שראיתי אותם פעם. אני חושבת שזה היה ב"שרשרת האנושית".
אז גם הם עוד היו חדורי אמונה.
כשהמכונית הירוקה פנתה שמאלה והתרחקה הרגשתי שמשהו נשבר בי ושאני לא יכולה עוד להישאר כאן, לראות את המראות הללו ולשמוע את יובל כל כך אופטימי עדיין וכל כך מאמין.
"אני חוזרת הביתה, יובל, אין שום טעם בישיבה שלנו כאן. לא נצליח לשנות כלום. מאיזה צד אתה חושב שעדיף לתפוס טרמפים לירושלים?". יובל ניסה לשכנע אותי להישאר. הוא הסביר שמחר יצטרכו אותנו באמת כדי למשוך חיילים ושוטרים למחסום ולהקשות על הפינוי, אבל אני התעקשתי לחזור.
את המשפחה של אמיר ראו בטלוויזיה ביום רביעי, אורזים עשרים וחמש שנות חיים ובוכים על יד ביתם היפה כשהם מגורשים ממנו. לא ידעתי מה קרה עם יובל עד שראיתי אותו בטלוויזיה ביום חמישי על גג בית הכנסת בכפר דרום, רטוב, מזיע ובוכה, נגרר על ידי ארבעה חיילים.
בארץ נמשכו החיים כרגיל. אנשים הלכו לעבודה ולים, יצאו לקניות או לבילויים של אמצע החופש הגדול ואנשים אחרים הפכו לפליטים בארצם, שפתאום, מול התמונות שעל מסך הטלוויזיה, כבר לא ממש הייתה גם הארץ שלי.
ג
נפגשנו שוב שבועיים אחר כך, כשיובל השתחרר מהמעצר. שבוע אחרי שהכול הסתיים, מוקדם מהצפוי ובלי יותר מדי אלימות לשמחת הפוליטיקאים, אנשי הצבא והתקשורת.
אנחנו דווקא הצטערנו ולא האמנו – איך זה שהכול נגמר כל כך מהר?
איך זה שהנס והגאולה בוששו להגיע? איך זה שרק אנחנו מרגישים את השבר הנורא הזה ורק החברה שלנו יצאה מהקיץ הזה שבורה ומרוסקת?
גם ביובל נשבר משהו. זו לא הייתה רק היד המגובסת אלא משהו בעיניים שלו. התחלתי את השמינית אבל לא מצאתי את עצמי באולפנה. בטיולים הרבים שלי חזרתי מדי פעם לצומת הכניסה לעיר ולפעמים המשכתי משם אל הוואדי היורד לעין כרם או לעין לבן.
בחודש אלול באו נערות, גברים ונשים מגוש קטיף שנחרב לדבר איתנו ולספר לנו על המאבק שבעצם הצליח, גם אם על פניו נראה לנו שנכשל, ועל האמונה החזקה שלהם בעתיד למרות הכול. חלקם עדיין שהו במגורים זמניים ובבתי מלון למיניהם, לרובם לא הייתה פרנסה, הקהילות שלהם התרסקו ואני לא יכולתי לשמוע איך הם עדיין מדברים בנאמנות ובמסירות כזו על המדינה שבגדה בהם.
לא יכולתי לשאת עוד את השיחות על כך שחייבים להמשיך ושיש עיכובים בדרך לגאולה. אני הייתי שם, בדרך הזו, חשבתי לעצמי, ובקצה שלה אין שום גאולה, רק מחסום ושיירות של אנשים שהאמונה הזו קרסה עליהם, על בתיהם החרבים ועל החיים שהקימו לעצמם.
יובל הכיר במעצר כמה חבר'ה מהשומרון והם שכנעו אותו לבוא ללמוד בישיבה של יוסף. הוא אמר שאפילו אם יוותרו לו על התיקים במשטרה הוא לא רוצה להתגייס לצבא כזה, שמפנה אנשים שהם אזרחי המדינה מהבית שלהם רק כי אלו הפקודות שנתנו לו. לא נפגשנו בכלל בחודש הראשון שלו בישיבה. הוא לא הכין אותי ולקח לי שנייה להבין למי התכוונה החמשושית שאמרה שבחור עם פאות ארוכות וכיפת ברסלבים לבנה מחכה לי על יד שער האולפנה.
"נו, יפה?", הוא נעמד עם הגיטרה בפוזה של דוגמן ושמחתי לראות שהשינוי הוא רק חיצוני. אחרי ההלם הראשוני צחקתי ורק תהיתי בקול מה יהיה עם הכיפה היפה בצבעי שלכת שסרגתי לו.
גם אני לא הכנתי אותו.
כשהיינו מטיילים יחד ברחובות ירושלים, אנשים היו מפנים לפעמים את מבטם אחרינו, נערה במכנסי ג'ינס ובחור עם כיפה גדולה ופאות ארוכות, בטח תוהים לעצמנו מי מאיתנו זה שהשתנה.
יובל התחיל לדבר על כך שהכי טוב להתחתן צעירים, כמו בגמרא – בן שמונה עשרה לחופה. תיאר לי איך נחיה באושר על גבעה בשומרון ונגדל עיזים והמון ילדים, אבל לי היו כבר תכנונים אחרים לגמרי. סיפרתי לו רק כשהיה לי מספיק כסף לנסיעה ואחותי הסכימה לארח אותי אצלה בלונדון לכמה שבועות. הוא לא האמין שאני רצינית.
"אחותך תסכים שאבוא גם? אני אשיג לנו כרטיסים למשחק כדורגל בליגה האנגלית. מה את אומרת?", וכשצחק, מעבר לפאות ולכיפה הענקית, הוא היה שוב יובל שפגשתי לפני שנה כמעט, בחסימת הכבישים הראשונה בכניסה לירושלים.
"אני רצינית, יובל. זה לא לכמה שבועות ולא נראה לי שבישיבה שלך יסכימו שתצא מארץ הקודש. ועוד למקום טמא כמו לונדון…"
הוא נראה כל כך המום ואבוד שלא יכולתי להביט בעיניו. אז רק השפלתי את מבטי ואמרתי שגם לי זה קשה אבל אני לא יכולה, פשוט לא מסוגלת להישאר כאן, לפחות לא בזמן הקרוב.
ד
יום לפני הטיסה שלי שוב ירדנו לעין לבן. זה היה אחד הימים האחרונים של החורף. סביבנו עוד פרחו כלניות אחרונות וכמה פרגים מקדימים והאדמה הייתה מכוסה עשב ירוק. על יד הברכה גיליתי חולצה כתומה עם הציור של העץ והבית ואותה כתובת שחורה על הגב. זה היה כמו לגעת במכה ישנה ולהרגיש שוב את הכאב. יובל ניגן בחליל ואני הקשבתי לצלילים בעיניים עצומות.
"אז מה יהיה איתנו? את כבר יודעת מתי תחזרי?", הפסיק לנגן ושאל בלי להסב את מבטו לעברי.
" חודשיים, שלושה, נראה. מקסימום עד סוף הקיץ". או עד שאתגעגע מדי, חשבתי. מה שיקרה קודם.
"זה הרבה זמן". הוא עדיין לא הביט בי. "הרבה דברים יכולים להשתנות עד אז, את יודעת. תראי אותנו, איפה היינו בקיץ שעבר".
* שלומית פישר היא חוקרת במכון סאלד
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015
