חזון ההפרדה |עמית קולא

הצגת מוסדות השלטון השונים בפרשה לא נועדה רק לתאר את העתיד לבוא אלא גם להעביר מסר: מנהיגות בריאה זקוקה לקיומם של כל הארבעה

בפרשייה קטנה בספר שמואל (פרק ח) מתואר אירוע המחולל מהפכה, מן הגדולות שבחיי עם ישראל בארצו – שינוי המשטר המדיני: "וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם".

בקשת העם לא נשאה חן בעיני הנביא ובעיני משלחו. חז"ל אף מעירים שהעיתוי לא היה נכון (ספרי דברים קנו). מדוע, אם כן, מבקשים ישראל מלך? מדוע דווקא בשעה הזו? ההיסטוריונים של תקופת המקרא וחוקריה יאמרו שהנסיבות המדיניות-ביטחוניות וההתפתחויות החברתיות-הכלכליות הפנימיות הוליכו לתביעה להעמיד מלך (אנצ' מקראית ח"ד עמ' 1086). דומה כי העיון בפרשת שופטים מציע את ההסבר התיאורטי והמקיף לכך.

איור: מנחם הלברשטט

רשויות מקבילות

פרשת שופטים משרטטת ארבעה דפוסים של מנהיגות לקראת חיי ישראל בארצו. המשפט והשופטים, המלוכה והמלך, הנביאים והכהנים –  הם למעשה ארבע רשויות שלטון שהתורה מעניקה להן מעמד וכוח. מערכת המשפט על ענפיה פותחת את הפרשה (טז, יח-כ; יז ח-יב): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם … וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים…וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ". בסמוך לה פרשיית המלך (יז, יד-כ): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", לאחריה מופיעה הכהונה (יח, א-ח): "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם… כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'". ולסיום נבואה ונביא (יח, טו-כב): "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ".

אלו ארבע רשויות, ארבעה טיפוסי מנהיגות. היו תקופות במהלך ההיסטוריה הישראלית שאחת הרשויות גילתה בולטות ותפסה את הבכורה: משה הנביא, תקופת השופטים, תקופת המלכים של בית ראשון והמנהיגות הכוהנית של בית שני. אך מטרת התורה במנותה ארבע רשויות אלו מכוונת לא רק לתקופת הבולטות של כל רשות. התורה רואה בחזונה את קיומן של רשויות ההנהגה כפועלות בעת ובעונה אחת, בדומה למה שמכונה היום "הפרדת רשויות". זאת, מתוך מגמה להוביל לאיזון וביקורת הדדית: הרשויות האחרות ירסנו את השלטון המרכזי וישמרו את דרכו.

התיאור במקרא ובהמשך תולדות ישראל מאשש הנחה זו. לעתים יתערב הכהן בסדרי המלוכה כשזו נכשלת בתפקידה (יהוידע הכהן – מלכים ב, יא), לעתים הנביא ייטול לעצמו את החירות להוביל להחלפה של בתי המלוכה (אלישע בהמלכת יהוא – מלכים ב, ט), לעתים תעמוד מערכת המשפט כחומה בצורה אל מול עריצות המלך (משפט ינאי/הורדוס  – סנהדרין יט ובמקבילות). זאת, מלבד תפקידן של הרשויות בהמלכת המלך (צדוק הכהן, נתן הנביא, וראש הסנהדרין בניהו – על פי חז"ל – מלכים א, א). הנביאים משמשים תדיר כמבקרי מדיניות החוץ והפנים של השליטים בפועל. הם מוכיחים את המלך על התנהגות לא מוסרית, על התרשלות בתחום הדתי והחברתי ואף על מלחמות שהוא מנהל ובריתות שהוא כורת עם עמים אחרים.

הניסיון להבין את תפקידן של הרשויות מגלה כי שתיים מהן פועלות בקודש (כהונה ונבואה) ושתיים בחול (מלוכה ומשפט). מה הצורך בכפילות זו? העיון מורה כי מצויים ברשימה שני סוגים של מנהיגות: כריזמטית (נביא ושופט) ושושלתית (מלוכה וכהונה). מנהיג זקוק לכישורים ראויים, לתכונות של אומץ וענווה, של יכולת הובלה ונכונות לשרת. אך מנהיגות זקוקה גם להמשכיות, לרצף שיאפשר למונהגים להזדהות עם הציבור וראשיו ולחוש תחושת ביטחון קבועה.

מחכים לשושלת

הקביעה של התורה כי סדר המנהיגות הישראלי יכלול בקודש את שבט הכהונה, שישרת ויסמן בפני העם את חובותיו הדתיות עד כי יוכל להכריז עליהם אחרון הנביאים: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". עם זאת, יופיע גם הנביא שבסמכותו המוסרית יבקר את סיאובי המנהיגות העוברת בירושה ויוכל לבוא למנהיגות הכהנית בתביעה: "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן". וכך גם בחול. המלכות צומחת ממנהיגות של שעה למנהיגות של דורות עד שגאולת ישראל כולה נתלית בסוכת דוד הנופלת והנביא חוזה: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם". ועם זאת תוכל המערכת המשפטית לדון את המלך והנביא יוכל להוכיחו על פניו ולומר לו: "אַתָּה הָאִישׁ… וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי".

ההיסטוריה של ספר שופטים על כל מעלותיה ושיאיה סובלת מחוסר יציבות. התנודתיות הרוחנית  – המעברים בין פולחן עבודה זרה לתשובה לה' אלוהי ישראל, כמו גם הפוליטית – מלחמות בלתי פוסקות וביניהן איים של שקט, מולידה את המסקנה כי לא על שיטת מנהיגות זו ניתן לסמוך. לא לחינם הספר חותם מספר פעמים בפורמולה המסכמת והפותחת: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".

תחילת ספר שמואל מתארת את הבקשה ליציבות שלטונית, שתקיים רצף במעבר מדור לדור – המנהיגות השושלתית הכהנית של עלי ובניו. אולם היא דווקא ממחישה עד לאן יכולה להגיע מנהיגות שאינה מבוססת על מעלותיו האישיות של המנהיג – שחיתות וניצול לרעה של התפקיד. המעבר למנהיגותו הנבואית של שמואל מוליך לאחת מתקופות העדנה המובהקות שידע ישראל מאז בואו אל הארץ: זניחת עבודה זרה, שיבה אל ה' בלב ובנפש, ישועה גדולה מיד האויבים, סדר חברתי-משפטי מעולה. אלא שגם למנהיגות של נביא ושופט בעל מעלות תרומיות יש חיסרון – ההמשכיות. כאשר שמואל מנסה לתת לכך פתרון מאולץ – למנות את בניו שופטים בבאר שבע, לערב במנהיגות הכריזמטית את עקרונות השושלת – המערך קורס: בניו לא הולכים בדרכיו, העם בא במבוכה ואין לו אלא לפנות לשיטת המנהיגות שלא נוסתה עד כה – מלכות.

פרשת שופטים מציגה לפנינו את מוסדות השלטון על גוניהם. תיאורם המאוזן לא רק שעשוי לבאר את טיבן של פרשיות עלומות במקרא, אלא שהוא מייצר תקווה שבכינונם, החברה הישראלית תעמוד מסודרת ונכונה כמצופה מעם ה'.

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015