עדר של בהמות |חיותה דויטש

האמנות מאנישה לעיתים בעלי חיים. סדרה חדשה משלחת אותם לנקום בבני האדם, בעוד אצל חז"ל ההאנשה מעניקה לחיות תכונות אנוש של צדיקים ואינדיבידואליסטים

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱ–לֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ 
(קהלת ג, יח–כא)

במסגרת החיבה של הוליווד לסדרות אפוקליפטיות, ואחרי שלמדנו להיבהל מחייזרים, רובוטים וזומבים, חוזרת סדרה חדשה ושמה zoo לבסיס הפשוט הנמצא בחצר הבית, או בגן החיות הסמוך למגוריכם. הפעם אלו החיות שמשנות את עורן וטבען, ומתחילות לתקוף את בני האדם. דוב שנכנס לבית ותוקף את הדיירת המפוחדת לכאורה נוהג כפי טבעו הטורף, אבל בבית פרטי? איך הוא הגיע לשם?

אחת מתמונות הפתיחה של הסדרה היא תמונת בית מטבחיים: פרות מופשטות מעורן, תלויות שורות שורות על אנקול. האסוציאציה המיידית היא של חבורת אסירים באושוויץ. אם אדם אתה, אתה מיד מרגיש אשם. על אשמה זו – ופחדים אלה – פורטת הסדרה כשהיא שואלת: מה היה קורה אילו החיות היו מתגברות על נחיתותן השכלית, ועל פחדן מבני האדם הכולאים אותן בגני חיות, טובחים בהן לאכילה או לציד, משתמשים בהן לניסויים מעבדתיים וכו' – ומתאגדות יחד כדי להילחם במעניהן?

לפחד מדובים ומאריות אנחנו רגילים; לפחד מציפורים – לימד אותנו היצ'קוק. אבל מה עם חתולי בית שמנמנים? וכלבים? הסדרה בונה את המוזרוּת בהדרגה: זה מתחיל מאריות הבורחים מגן חיות והורגים את המאמן הוותיק שלהם ועוד כמה בני אדם על הדרך. בו בזמן שבספארי באפריקה מתלכדת חבורת אריות ומתקיפה אוטובוס של תיירים. כאמור, לפחוד מאריות בורחים מכלובם זה עדיין בסדר, גם עטלפים שמתחילים להתלהק ביום ומכסים את עין הארץ מהווים תופעה די מפחידה, אבל למה נעלמו כל חתולי הבית בבת אחת משכונת פרברים שקטה? ומה קורה כשכלב המחמד שלך הופך תוקפני? באחד הפרקים בסדרה משתלטות חולדות על ספינה וטובחות באנשיה. מבחינת גיבורי הסדרה – הצוות החוקר את התופעה – יש פה עליית מדרגה.

האם‭ ‬האדם‭ ‬ניצל‭ ‬את‭ ‬יתרונו‭ ‬השכלי‭ ‬על‭ ‬החיות‭ ‬בדרך‭ ‬הראויה‭? ‬
מתוך‭ "‬zoo‭" ‬
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס

האישון המתריס

מה גורם לחיות לפעול כך? מוטציה? חומרי הדברה? הצוות החוקר את התופעה, המונה בין השאר אנליסטית של שירות הביון הצרפתי, וטרינר–פתולוג וזואולוג, מחפש את הגורם הביולוגי לשינוי הטבעים הזה. החשוד המיידי הוא תאגיד שמפיץ חומרי הדברה ותרופות. אחת מחברי הצוות היא עיתונאית שאמא שלה מתה ממחלה בשל אותו תאגיד ואי התחשבותו באיכות הסביבה. אבל ההיבט הבלשי במקרה זה, שאמור לענות על השאלות מה קרה ואיך מונעים את הריסת העולם, הוא משני לסוגיה המעניינת שהסדרה מעלה.

הסיפור על החיות שהתעשתו והתאחדו כדי להשיב מלחמה שערה יוצר הזרה למציאות המוכרת לנו וגורם לנו לשאול מהו באמת מותר האדם, מה הופך אותנו נעלים על החיות, מה מעניק לנו את הזכות לשלוט עליהן ולכבוש אותן. התשובה המיידית טמונה, אולי, בפסוק ההוא בפרשת בראשית – "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים". הא–ל העניק את השלטון בעולם ובבעלי החיים לאדם. תבונת האדם, אחריותו לגורל העולם, הן הכלי והמוטיבציה לשלטונו בחיות ובבהמות. האם ניצל האדם את יתרונו השכלי בדרך הגונה וראויה? אלו שאלות שצמחונים וקרניבורים מתקוטטים עליהן שנים רבות. נדמה שגם הסדרה הזאת שואלת את אותה שאלה.

 ובכל זאת, יש נקודה מעניינת שיוצרי הסדרה לא נתנו עליה את דעתם. אחד הסממנים שמתגלים בחיות שהשתנו הוא צורת האישון שלהם. אביו של הזואולוג, שממצאיו נדחו, צפה את ההשתנות הזו, וקרא לה בשם הכה–סימבולי "האישון המתריס" (האנגלית, כמו העברית, משמרת את דו המשמעות של המילה אישון). מה שקרה לחיות הוא שבתוכן התחיל לחיות "אדם קטן". אבל המטפורה הזו לא עומדת במבחן. לו הייתי משתתף במעשה ההרג, אומר אחד מגיבורי הסדרה, הייתי הופך לבהמה. "נמשל כבהמות נדמו" אומר הפסוק כשהוא רוצה להאשים בני האדם. הנחת המוצא היא כי יש מותר לאדם מן הבהמה ושמו של מותר זה הוא מצפון. אביזר שבולט בהעדרו אצל מי שעובר את המוטציה. רק את השכל להרע נטלו החיות, והניחו את כל השאר.

היחיד והעדר

אמור לי מה עושים בעלי החיים שלך כשהם מחקים אותך ואומר לך מי אתה. בסדרה, שני דברים מאפיינים את בעלי החיים המשתנים והולכים: האלימות – מי שנהג כלפי החיות כך, אל יתפלא שיחזירו לו באותה המטבע; וההתאגדות – ההתקבצות שלהם ליחידה אורגנית אחת, כשהמודל הוא כוורת דבורים או קן נמלים. אין שום משמעות לחיה הבודדת, רק לקיבוץ שלהן. רק בחבורה הן מצליחות להתאחד ולגרום נזקים של ממש. והלא האדם נתון תדיר במתח בין היותו חלק מקהילה ובין היותו ישות עצמאית ונבדלת. מה זה אומר כשבמעשה החיקוי נלקח בחשבון רק הפן העדרי שלו? האמנם חיקוי של בני האדם משמעו להפוך לאלימים ועדריים? זו אמירה בעייתית בעיניי של הסדרה.

כשמתבוננים במקבילות ספרותיות המבקשות לתת קול וייצוג ספרותי לבעלי חיים מיוחדים, בספרות חז"ל למשל, רואים למרבה ההפתעה את ההפך הגמור. החיה החז"לית היא חיה שיוצאת נגד העדר, אינדיבידואלית וחכמה להפליא. בעלי החיים המואנשים הם יחידי סגולה ולא חלק מקבוצה, ובנוסף לחכמתם – הם צדיקים גמורים. למשל הסיפור הנאה על חמורתו של ר' פנחס בן יאיר ש"נִזְדַּמֵּן לְפֻנְדָּק אֶחָד" –

הֵטִילוּ שְׂעוֹרִים לַחֲמוֹרָתוֹ – לֹא אָכְלָה;

חָבְטוּ אוֹתָן – לֹא אָכְלָה.

נִקְּרוּ אוֹתָן – לֹא אָכְלָה.

אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא אֵינָן מְעֻשָּׂרוֹת.

עִשְּׂרוּ אוֹתָן – וְאָכְלָה.

אָמַר: עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ וְאַתֶּם מַאֲכִילִים אוֹתָהּ טְבָלִים!

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: וְכִי לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ: הַלּוֹקֵחַ לִבְהֵמָה פָּטוּר מִן הַדְּמַאי?

אָמַר לָהֶם: וּמָה אֶעֱשֶׂה לַעֲלוּבָה זוֹ וְהִיא מַחֲמִירָה עַל עַצְמָהּ!

(ירושלמי דמאי, א, ג בעיבוד ספר האגדה, גרסת הרשת)

ר' פנחס בן יאיר מתייחס לבהמתו בכבוד, והיא מחזירה לו – ולעצמה – את אותו כבוד ממש. האנושיות שלה מתבטאת ביכולת להתאפק, לקיים מצווה ולנהוג בעצמה קדושה. בסדרה המדוברת ההתאחדות של החיות היא אמנם חיקוי לפעולה אנושית, אבל אלימות היא דרך הביטוי האנושית היחידה שהן מסוגלות לה.

ובמקרא – שתיים דובים יצאו מן היער וטרפו ילדים לפי בקשת הנביא אלישע; והדג בולע במצוות הא–ל את יונה ופולטו; האתון של בלעם יוצאת דופן כשהיא מעִזה לדבר ולהוכיח את אדונה, אבל גם היא די מתומרנת לעשות כן. בדרך כלל בעלי החיים המקראיים ממושמעים מאוד. על רקע זה בולטים בחשיבתם העצמאית בעלי החיים החז"ליים: העגל המובל לשחיטה לא הולך כצאן לטבח אלא מחפש מענה ורחמים בנפשו של רבי; פרתו שומרת השבת של אותו חסיד ממדרש פסיקתא רבתי (י"ד) המסרבת לעבוד בשבת רק מפני שזה מנהגם של אדוניה החדשים ("למען ינוח שורך וחמורך" ציוותה התורה!); הפרה לא מתרצה עד שלוחש אותו חסיד באוזניה ומסביר את בקשתו. בהשוואה לחיות המדרש העתיק, תמונת המציאות האנושית בת זמננו שמעמיד המדרש הקולנועי המודרני היא עגומה ומעוררת מחשבה. #

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015