בלו גרינברג, מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית, נדהמת מהשינויים שהתחוללו בעולם הדתי בתחום המגדרי ולומדת להעריך עמדות שפעם הייתה ביקורתית כלפיהן. היא מספרת על בית הדין הבינלאומי להתרת עגונות שהקימה ומתוודה על חיים בקונפליקט מתמיד בין הנאמנות לאורתודוקסיה לבין הביקורת כלפיה
גם היום, ארבעים שנה לאחר שהחלה לפעול בתחומים של פמיניזם אורתודוקסי, בלו גרינברג מופתעת לפעמים מן המחוזות שאליהם הגיע המאבק הדתי שלה ושל חברותיה. חלק מהשינויים מעוררים בה חוסר נוחות; שינויים אחרים משמחים אותה, אף שהיא מודה בכנות שלא העזה לחלום עליהם בתחילת הדרך. "למדתי הרבה מאנשים שבהתחלה היה לי חוסר נחת מהם", היא אומרת. "גיליתי שבהרבה מקרים ובהרבה תמורות יש חכמה גדולה יותר מכפי שחשבתי. לא תמיד; אני מתנגדת לחלק מהדברים שבעיניי נראים קיצוניים, אבל לכל אורך המסע הזה למדתי לא מעט".
גרינברג (79) עוסקת בפמיניזם יהודי–אורתודוקסי משנות השבעים, והיא נחשבת לחלוצת הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית, תנועה שהשפיעה ברבות השנים גם על הציונות הדתית בישראל. לאורך כל הדרך פעלה גרינברג מתוך הקהילה האורתודוקסית, בשיתוף פעולה עם רבנים אורתודוקסים בולטים בארצות הברית, כמו גם עם זרמים יהודיים אחרים ועם בני דתות אחרות. היא פרסמה כמה ספרים על נשים ויהדות, ובשנת 1997 הקימה את JOFA, ארגון הנשים האורתודוקסיות הפמיניסטיות. בשנים האחרונות עסוקה גרינברג באינטנסיביות בסוגיית מסורבות הגט, ופעלה להקמת בית–דין בינלאומי שנועד לפתור מקרים סבוכים של עגינות בכלים הלכתיים.
בקיץ האחרון הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר אילן, וגרינברג הגיעה לישראל לקבל את התואר ולנאום בכנס חגיגי של מרכז רקמן לקידום מעמד האישה. בשיחה איתה בירושלים היא מספרת על כברת הדרך שעשתה, על השינויים שהיא והקהילה שסביבה עברו, על המחירים ששילמה ועל עתיד הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית ובישראל.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מביקורת להבנה
בלו גרינברג נולדה בסיאטל למשפחה אורתודוקסית–מודרנית. סבה הגיע לסיאטל ב–1906 והיה ממייסדי הקהילה היהודית במקום. כשהייתה בת עשר עברו הוריה לניו–יורק, וגרינברג נשלחה לבית ספר יהודי בשעות אחר הצהריים. אחרי התיכון למדה בברוקלין קולג', ובמסגרת תוכנית להכשרת מורים יהודים בילתה שנה בישראל. מדינת ישראל של ראשית שנות החמישים קסמה לגרינברג בת ה–19: היא סיירה ברחבי ארץ התנ"ך עם זאב וילנאי, שמעה שיעורים על יצירתו של עגנון ולמדה אצל מורה צעירה לתנ"ך, נחמה ליבוביץ שמה.
"זה עוד לפני שהיא הייתה מפורסמת", אומרת גרינברג, שבמבט לאחור מגדירה את ליבוביץ כאחת הדמויות שהשפיעו עליה עמוקות. "היא הייתה מורה מופלאה, דינמית, כזו שגרמה לך להתאהב בלימודים. נחמה סיפרה לנו פעם איך היא הפכה להיות מורה. יום אחד, כשהייתה בת 14, ישבה נחמה בשיעור היסטוריה עם אחת מחברותיה, והמורה תלה על הלוח מפה של הונגריה. חברתה של נחמה ראתה את המפה על הלוח וסיננה באוזניה: "רק זה היה חסר לנו". זה ציער את נחמה. היא זיהתה אצל חברתה חוסר מוטיבציה ללמוד, וזה העציב אותה. היא החליטה שהיא רוצה להיות מורה כדי ליצור עניין בתלמידיה, לא רק להאכיל אותם בכפית. זה סיפור מופלא".
מה עוד הרשים אותך בדמות של נחמה?
"גם קודם לכן היו לי מורות ללימודי קודש, אבל אף פעם לא הייתה לי מורה בקיאה כל כך בתלמוד ובמפרשים, ששטה בחופשיות כזו בין המקורות השונים. זו הייתה שנה יוצאת מן הכלל, ובסופה רציתי להישאר בארץ ולהמשיך ללמוד עם נחמה. היא עוררה בי השראה, ורציתי להישאר שנה נוספת ולהיות ה'משמשת' שלה. נחמה לימדה קבוצות נשים בכל רחבי הארץ, הסתובבה ממקום למקום, ורציתי לסחוב את הספרים שלה ולנסוע יחד איתה. כשסיפרתי את זה להוריי ולחברים שלי, הם חשבו שזה רעיון מגוחך. כולם אמרו לי להפסיק עם השטויות, לחזור לארצות הברית, לסיים את הקולג' ולהתחתן. היום היו מעודדים דבר כזה, אבל אז חשבו שזה מגוחך, כי בנות לא עשו דברים כאלה. לעומת זאת, כשבן דודי, שצעיר ממני בשנה, למד בישיבה ליטאית חשובה במאה שערים והחליט שהוא רוצה להישאר שנה נוספת, כולם עודדו אותו. כשאני רציתי לעשות כך אמרו שזה 'לא שייך'".
גרינברג חזרה לניו–יורק ופגשה את מי שעתיד להיות בעלה, יצחק, לימים הרב ייץ גרינברג, מתלמידיו של הרב סולובייצ'יק וממנהיגי האורתודוקסיה הליברלית בארצות הברית כיום. גרינברג סיימה את לימודיה והחלה לעבוד כמורה. אל הפמיניזם הגיעה לגמרי במקרה. "הפמיניזם שלי התחיל ב'שמע ישראל'", היא מספרת בחיוך. "בתחילת שנות השבעים התארגן בניו יורק הכנס הבינלאומי הראשון לנשים יהודיות, ושתי נשים הגיעו לביתנו כדי להזמין את בעלי לשאת דברים בכנס. ישבתי והקשבתי לשיחה, ובאמצעה קמתי כדי להשכיב את בתי לישון. שבוע לפני כן קיבלנו תקליט מפסטיבל הזמר החסידי בישראל של שנת 1972, שהושמע בו לחן חדש לשמע ישראל. שרתי אותו עם בתי, וכשיצאתי מהחדר שמעתי קול לוחש מאחוריי: 'אמא, אפשר עכשיו לומר את ה'שמע' האמיתי?'. ירדתי למטה וסיפרתי את הבדיחה לבעלי ולשתי הנשים, ואמרתי להן: 'עכשיו אתן רואות כמה קשה יהיה להגיע רחוק עם הרעיונות הפמיניסטיים שלכם'. ואז אחת מהן הציעה לי לשאת את הרצאת הפתיחה בכנס. הסכמתי, והתחלתי לבחון את המקורות היהודיים שעוסקים בנשים.
"זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי כך למקורות האלה. הכרתי הרבה מהמקורות משום שלמדתי הלכה, אך לא ראיתי אותם כחלק ממתווה. נפגשתי כמובן עם תיאוריות פמיניסטיות בשנות החמישים, ראיתי את הצדק שבהן, אך לא קישרתי בינן לבין העולם האורתודוקסי שלי. הדרכים לא הצטלבו. זה קרה רק כשהייתי 'רעבעצען', מורה ואם לחמישה. לא הגעתי לפמיניזם מתוך עמדה של מוגבלות: הייתי בעמדה חברתית טובה יחסית, ואפילו מעוררת קנאה. המסע שלי אל הפמיניזם האורתודוקסי התחיל כמסע אינטלקטואלי. אבל ברגע שנחשפתי למקורות ובחנתי אותם בפרספקטיבה של שוויון מגדרי, חיי השתנו".
מה מצאת במקורות?
"מצאתי שנשים היו מוגנות, כיבדו אותן, אך הן גם היו בדרגה שנייה, ובמקרים רבים היו מחוסרות יכולת. חלק מהמקורות נועדו להגן על נשים. התורה אכן ניסתה להגן על נשים ולרומם את מעמדן, גם אם זה לא הפך אותן לשוות לגברים. אתן שלושה מקרים שבקריאה ראשונית הייתי מאוד ביקורתית כלפיהם, אבל רק לאחר כמה שנים, בעקבות אירועים שהתרחשו סביב העולם, הבנתי לעומק את ההיגיון שלהם. המקרה הראשון הוא גירושין. בעיית העגינות נוצרת מן הפרשנות לפסוק 'וכתב לה ספר כריתות'. חז"ל קבעו לאור הפסוק הזה שכשם שהבעל יוצר את הנישואין, כך הוא זה שיכול לסיים אותם.
"בתחילה הייתי מאוד ביקורתית כלפי ההלכה הזו, אבל עם השנים הבנתי אותה טוב יותר. השנה הייתה 1985, וביקרתי בקניה במסגרת ועידה בין–דתית של נשים. נפגשנו עם אישה דרום–אפריקנית, אם לשמונה ילדים, שסיפרה שיום אחד בעלה קרא לה, פתח את הדלת ואמר לה: 'אני מגרש אותך', והוציא אותה החוצה. היא מעולם לא ראתה שוב את ילדיה, ואף אחד לא היה יכול לעזור לה. ולפתע הבנתי לְמה התורה מתייחסת: היא מעוניינת למנוע מצב שבו אדם פותח את הדלת ופשוט מעיף את אשתו לכל הרוחות. חז"ל רצו ליצור מציאות שבה יש תהליך פורמלי, שמתרחש בין כותלי בית הדין, מנוהל ומפוקח על ידי הדיינים ששומרים על זכויות האישה. ספר הכריתות הזה נועד להגן על זכויות הנשים, לא לפגוע בהן.
"המקרה השני קשור לדין המקראי של אונס. בעמוד הראשי של 'הניו יורק טיימס' התפרסם סיפור על נערה פקיסטנית בת 15 שנאנסה. בדרך כלל האנסים רצחו את הנערות אחרי האונס, אך אותה נערה נשארה בחיים. השופט הכריח אותה להתחתן עם האנס, וכך הוא לכאורה הציל אותה מרצח. אני בטוחה שאותו שופט חזר באותו יום לביתו שמח וטוב לב על כך שהציל את הנערה מרצח, אבל הנערה חזרה הביתה והתאבדה. אז הבנתי את מה שהתורה אמרה – אם הנערה רוצה, האנס יהיה חייב להתחתן איתה, אבל זו בחירה שלה. התורה ביקשה להגן על האישה.
"הדוגמה השלישית היא אשת יפת תואר. פגשתי אישה שהגיעה מסומליה אחרי שכל משפחתה נרצחה בידי חבורת מורדים מקומית. האישה הזו סיפרה לי איך היא התחבאה בשיחים וראתה את האחיינית שלה, שנשארה בחיים, מובלת על ידי המורדים כדי להיות שפחת המין שלהם. ואז הבנתי את פרשת אשת יפת תואר. התורה מבקשת למנוע מצב שבו חייל אונס אישה ולוקח אותה אליו. זה צריך להיעשות באופן מסודר, צריך לתת לאישה להתאבל; אסור להתייחס אליה כאל חפץ. יש לה אישיות משל עצמה, יש לה מקום. שלושת המקרים האלה נתנו לי שהות להסתכל אחרת על הלכות שהייתי מאוד ביקורתית כלפיהן. פתאום ראיתי דברים בהקשר שלהם.
"לא הייתי רק ביקורתית בתחילת הדרך. ראיתי אזורים של מוגבלות של נשים, והבנתי גם שזו הייתה חברה פטריארכלית נדיבה יחסית. התמונה הכללית הייתה שהתורה כן הגנה על נשים, ולא התייחסה אליהן כאל חפצים. קראתי ליחס הזה 'פטריארכיה נדיבה'. יש בתורה מתח דיאלקטי בין המעמד של נשים כדרגה שנייה לבין מעמדן כחברות שוות–ערך לגברים. אני חושבת שהחזון המקורי של היהדות הוא הבריאה של נשים וגברים בצלם אלוהים, כשוות, אבל החזון הזה סטה מן הדרך כבר במקרא ובתלמוד בידי תרבות שהייתה גברית במהותה".
רצון רבני, דרך הלכתית
לאורך השנים ניהלה גרינברג את מאבקיה מתוך הקהילה האורתודוקסית המודרנית; היא לא שברה את הכלים ולא חצתה את הקווים. "לא רציתי לזרוק את המסורת שלי, ולומר שהכול שוביניסטי ושצריך לכתוב תורה חדשה. ראיתי חובה לשפר את מעמדן של נשים באמצעים הלכתיים. תמיד הייתה לי גישה חיובית כלפי המסורת, ואף הגנתי עליה במקומות שבהם הרבה נשים פמיניסטיות תקפו אותה. נמצאתי בקונפליקט – מצד אחד להגן על המסורת מפני ההתקפות, ומצד שני לבקר את המסורת מבפנים. עם הזמן למדתי שאפשר לבקר בפני אחרים, ועדיין לא לנהוג בחוסר כבוד כלפי הקהילה שלך. זה מקום של קונפליקט, אך האורתודוקסיה עבורי היא גם מקום של אישור ערכים בסיסיים של קהילה.
"בתחילת הדרך שאלו אותי למה אני לא עוזבת את האורתודוקסיה וזהו, אבל אף פעם לא שאפתי לעזוב את האורתודוקסיה. לא רציתי את זה. הרגשתי בת מזל. אולי היה לי קונפליקט עם העמדה שבחרתי בה, אך היה לי קשה יותר אם הייתי יוצאת החוצה. גיליתי שלהישאר בפנים ולהגמיש את הגבולות זה משהו שיש בו פחות קונפליקט".
ועדיין – ספגת בעבר ביקורת קשה, השינויים בעולם הרבני קורים אולי לאט מדי לטעמך – איך את לא מתייאשת מהקהילה הזו?
"זה המקום שבו אני מרגישה בבית. אני חושבת שהדרך האורתודוקסית המודרנית היא דרך נפלאה להעביר את הברית הלאה, לדורות הבאים. הרגשתי שאכאיב לעצמי יותר ואאבד יותר אם אעזוב, ואני מוכנה לשלם את המחיר. זה לא כל כך קשה כמו שאתה אולי חושב. אני לא מתחרטת על זה לרגע".
והביקורות?
"הביקורות היו שליליות ברובן, אך היו לי חברים ותמיכה רבנית, כולל מבעלי. היינו קבוצה קטנה של נשים אורתודוקסיות, אך לא פחדנו. הכאיב לי למשל שאבא שלי גם הזדהה עם חלק מהביקורות, אף על פי שהוא מאוד תמך בי. הוא לא קיבל את כל הרעיונות שלי, והיה שמח אם לא הייתי נוקטת חלק מהצעדים שנקטתי, אך תמיד הייתי שומרת מצוות ולא עשיתי צעדים לבדי. אחד הדברים היפים ביהדות האורתודוקסית הוא שהפעולות שלך מגדירות אותך. אני לומדת את זה מבעלי. הוא הלך רחוק בחלק מהרעיונות שלו, אך תמיד שמר על גבולות ההלכה, ולכן לא הייתה שום לגיטימציה לדחוק אותו החוצה מהמחנה בגלל הרעיונות שלו. כך גם אני. הביקורת כאבה לפעמים, אני מודה. הדביקו לי כינויים מעליבים, האשימו אותי שאני הורסת את המשפחה היהודית.
"בשלב מסוים הבנתי שהביקורת לא מוּנעת מרוע. לפעמים היא הייתה תקפה וכנה, ויכולתי להתייחס אליה כאמצעי לדייק את השקפת העולם שלי ולשפר אותה. למדתי גם שחלק מהביקורות הגיעו לפעמים מפחד מפני שינויים, לפעמים מפי נשים אורתודוקסיות שהיה להן נוח במקום שלהן ועם מה שהן עשו כל חייהן. הן לא רצו שינוי, ויכולתי להבין את זה. גם אני הרגשתי חשש לפעמים כשאנשים אחרים הלכו רחוק מדי לטעמי".
בשנים האחרונות הקימה גרינברג בית דין בינלאומי למסורבות גט ועגונות, שמשתמש בתקדימים הלכתיים כדי לפתור מקרים סבוכים של עגינות. הקמת בית הדין הגיעה אחרי שנים של עיסוק בסוגיה, ועל רקע תסכול שחשה גרינברג לנוכח מה שהיא זיהתה כהישגים מינוריים בתחום. "ב–2010 נשאתי הרצאה לציון ארבעים שנות הישגים בתחום העגינות", היא מספרת. "אבל תוך כדי העבודה על ההרצאה הרגשתי שאין באמת טעם לחגיגה. מעט מאוד השתנה בארבעים שנה. במשך היום כתבתי את ההרצאה הזו, ובערב אני מעורבת במקרים מזעזעים של התעמרות בנשים. טענתי בהרצאה שכל הצעדים שחגגנו היו למעשה מאוד מינוריים, ולא טיפלו בבעיה באופן מערכתי. ומה שצריך היה פתרון מערכתי, כלומר, פתרון הלכתי. מהכנס הזה צמחה היוזמה להקים בית דין שיפעל לפי עקרונות הלכתיים ומוסריים וינסה לפתור את בעיית העגונות".
גרינברג הייתה זו שטבעה את המשפט "If there is a rabbinic will, there is a halakhic way" – אם יש רצון רבני, יש דרך הלכתית. גרינברג טענה שפתרונות למצבים הלכתיים סבוכים תלויים ברצונם של הפוסקים להציע את הפתרונות הללו. במקור התייחס המשפט לסוגיית העגונות ומסורבות הגט, וגם הוא עורר את חמתם של רבנים אורתודוקסים–מודרנים. "כשכתבתי את ספרי על נשים ויהדות ולמדתי את המקורות על גירושין, מצאתי בכל עמוד ועמוד תקנות שמגִנות על נשים. כך, למשל, כתוב בתורה שהבעל צריך לכתוב את ספר הכריתות, אך חז"ל הפכו את זה למסמך שהקהילה צריכה לפקח עליו. כל התיקונים האלה נעשו בידי סמכויות רבניות שהבינו שאפשר לפרש כל דבר לחומרא או לקולא – הכול תלוי בשיפוט של הפוסק וברצון שלו.
מה קרה אם כן לרבנים?
"אני יודעת מבחינה היסטורית שרבנו תם, מסיבות כלשהן, החליט שלא יכול להיות שוויון בין גבר לאישה בגירושין, והחמיר את הכללים. עד לתקופתו הגאונים הציעו פרשנות מקִלה הרבה יותר לתהליך הגירושין. בעשורים האחרונים, הרבה מאוד רבנים ממשיכים את קו המחשבה של רבנו תם. לפעמים זה מגיע עד כדי הצהרה מגוחכת, שלפיה 'אנחנו לא יכולים לשחרר את כל העגונות, כי העובדה שיש לנו עגונות בקהילה מוכיחה שיש יראת שמים בקהילה שלנו'. זה משפט ששמעתי מרבנים. אני מרגישה שלרבנים מסוימים אין רצון לסיים את הבעיה.
"בבית הדין הבינלאומי שהקמנו יש נכונות לסיים את הבעיה בכלים הלכתיים. יש כמה פתרונות מערכתיים, כמו לעשות תנאי בקידושין, אבל זה לא יבטל לגמרי את סוגיית העיגון, כי כל הזוגות שנשואים כיום לא עשו את התנאי הזה. אני חושבת שאם עכשיו תהיה חובה לחתום לפני הנישואין על הסכם קדם–נישואין – מה שכנראה לא יקרה, לצערי – בעוד 75 שנה לא תהיה יותר בעיה של עגינות. הגיע הזמן להתבגר כקהילה מוסרית, ולומר שחוסר השוויון בגירושין הוא אי–צדק. כל סיטואציה של עיגון היא חוסר צדק".
אז הפתרון שאת מציעה הוא הסכם קדם–נישואין?
"כן. כשהתנאי בקידושין או ההסכם יהיו נפוצים בכל העולם היהודי, הבעיה תצטמצם למינימום. סביר להניח שעדיין יהיו מקרים בודדים של עגינות, ובגללם צריך להקים בתי דין שבהם הדיינים יקבעו תקדימים הלכתיים שיטפלו במקרים של חוסר צדק. ההלכה צריכה לעמוד לימין הצדק והמוסר, ואי אפשר לסבול אכזריות ורשעות כלפי נשים".
המציאות עולה על הדמיון
מה את חושבת על המצב בישראל, שבו יהודים מחויבים להינשא רק דרך הרבנות?
"אני מרגישה רע מאוד מכך שהרבנות קיבלה פריבילגיה מיוחדת, והצליחה להמאיס אותה על הציבור. הרעיון שיהיו נישואין דתיים לכולם הוא ביסודו רעיון נהדר. אבל הרבנים בעטו בזה והמאיסו את עצמם, ועכשיו השיח הציבורי הוא על 'מי בכלל צריך את הרבנות'. אני הייתי רוצה שילדיי יתחתנו במערכת שיש לה הגנה מפני מקרים של עגינות. וכמובן, אני חושבת שחייבים להיות נישואין אזרחיים. ישראל היא מדינה דמוקרטית והיא חייבת לאפשר נישואין אזרחיים, אבל אני חושבת שיותר אנשים היו בוחרים ללכת לנישואים דתיים אם לא היה הפוטנציאל לאכזריות במקרה של פירוק הנישואין. אני מודה שתמיד חשבתי שטקס הנישואין היהודי הוא טקס נפלא. תמיד ראיתי אותו כקידושין, לא כקניין. יכולנו לחיות עם הטקס הזה עוד מאות שנים, אבל עכשיו כל השיח עוסק ברבנים, וחבל".
התנועה שהקימה גרינברג בארצות הברית, JOFA, תנועת נשים אורתודוקסיות פמיניסטיות שקמה ב–1997, היוותה השראה לנשים דתיות בישראל שהקימו את ארגון "קולך". אני שואל את גרינברג על ההבדלים בין הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית ובין זה שבישראל. ישנה תחושה, כך אני אומר, שהפמיניזם האורתודוקסי בישראל התקדם מעבר לפמיניזם בארצות הברית, עקף אותו.
"אני מסכימה שהפמיניזם הדתי מתקדם בקצב שונה בשני המרכזים", היא עונה. "טוענות רבניות היו לראשונה בישראל, ובארצות הברית לא קיבלו את זה. גם המניינים השוויוניים התחילו בישראל, בזמן שבארצות הברית היו בעיקר מנייני נשים. לעומת זאת, המודל של נשים רבניות הוא מודל אמריקני. בעיית מסורבות הגט והעגונות היא בעיה גדולה יותר בישראל, בגלל שבישראל כל אישה, מכל זרם שהוא, חייבת לעבור דרך הרבנות, בעוד באמריקה כל אישה מתחתנת אצל הזרם שאליו היא משתייכת, וגם בגלל שלתחושתי בתי הדין בארצות הברית עצמאיים יותר, אמפתיים יותר ויותר בעלי חמלה. אני מרגישה ששניהם מתקדמים בד בבד, אך לא יכולה לומר שאחד מתקדם יותר מהשני".
איך את רואה את הפמיניזם הדתי היום?
"אני רואה שני זרמים מקבילים – זרם אחד מנסה להגן על המסורת, לא לחולל שום שינוי ולא לפתוח שבילי גישה לנשים. זרם שני שם דגש על פתיחות, ומנסה לשנות הלכות שמגדירות נשים כסוג ב'. גם הרבנים השמרנים והסגורים יחסית הושפעו מהערכים המודרניים של ימינו, למרות שהם לא יודו בכך. זה בולט בסוגיה של לימוד תורה לנשים, ולימוד תורה הוא המפתח למנהיגות רוחנית לנשים. רבנים אורתודוקסים מוקירים היום לימוד תורה של נשים.
"אני מבינה שדברים לא משתנים בן לילה, ואני חושבת שהרווחנו הרבה דברים בארבעים השנים האחרונות. קורים היום דברים שלפני ארבעים שנה לא חלמתי עליהם בחלומותיי הפרועים ביותר. לפני ארבעים שנה, כשכתבתי את ספרי על נשים ויהדות, לא חשבתי שנשים תהיינה פוסקות הלכה. גם כשכתבתי בשנות השמונים שנשים צריכות לקבל סמיכה, לא חשבתי שהן תהיינה מנהיגות קהילה. אני חושבת שאפילו כתבתי אז בפירוש: סמיכה, אבל לא מנהיגות קהילה. והנה אנחנו כאן וזה קורה. אף פעם לא חשבתי שיהיה מניין שוויוני. בשנות השבעים מנייני נשים היו העניין המרכזי; אפילו לא קראנו לזה 'מניין'. הרב היחיד שנתן הסכמה לתפילת נשים לא התיר לנשים לומר דברים שבקדושה. יכולנו לקרוא בתורה, אך לא לברך. אז כן, דברים משתנים.
"לפני כמה שנים סיפרה לי חברה טובה שלי שהבת שלה, שעל פי הגדרתה היא 'אנטי–פמיניסטית', רוצה להיות ר"מית בישיבה. חברתי אמרה לה: 'את לא חושבת שזה מושפע מהפעילות שלנו בשדה הפמיניזם האורתודוקסי?', והבת שלה אמרה: 'לא. זה בגלל שאני אוהבת תורה'. הנה, לפני ארבעים שנה גם לא חלמתי שאישה תהיה ר"מית בישיבה".
מה לגבי העתיד של הפמיניזם האורתודוקסי? מה האפיקים העתידיים של התנועה הזו?
"בעבר, כששאלו אותי את השאלה הזו, הרגשתי מתח. היום אני רגועה יותר, ומסוגלת לומר שאני לא בדיוק יודעת להשיב. מתישהו הבנתי שאני לא צריכה לענות על השאלה של העתיד באמצעות הגדרה ברורה. אני אספר לך סיפור, שאולי ייתן תשובה. הייתה תקופה שבה לימדתי תלמידים נוצרים בארצות הברית, ולקחתי אותם לבתי כנסת שונים. ליל שבת אחד הלכנו לבית כנסת רפורמי, והזדעזעתי לראות גבר מדליק נרות. אמרתי לעצמי אז – זה לא בשבילי. הדלקת נרות היא המצווה שלי. לגברים יש המצוות שלהם ולי יש את שלי. הבנתי שלא כל דבר צריך להיות זהה באופן מושלם. יכול וצריך להיות שוויון בין גברים ונשים גם אם לא כל התפקידים זהים במדויק. יכול להיות שוויון עם תפקידים מוגדרים, וזה גם די בריא, כל עוד הם לא מציבים את הנשים במקום של מוגבלות. יש נשים שטוענות שזה חיסרון עבורן שהן לא יכולות להנהיג את התפילה, ואני אומרת – כן, אבל יש לכן תפקידים אחרים.
"אני, למשל, לא לובשת טלית. אך אין לי רתיעה מנשים עם טלית, אף על פי שבפעם הראשונה שראיתי נשים עם טלית הרגשתי חוסר נוחות. אולי זה יהיה נפוץ יותר בדור של הבנות שלי או הנכדות שלי. יש לי קו מתאר כללי שלפיו תפקידים מובחנים למגדרים שונים מקובלים לחלוטין, ובלבד שאין הפליה. אני עדיין חושבת שרוב הנשים רוצות להישאר בתפקידים של הורות ומשפחתיות. אני יודעת שזה ירגיז כמה מחברותיי הפמיניסטיות, אבל כך אני חושבת".
גרינברג מצביעה על הפמיניזם האורתודוקסי כאחד המקרים שבהם השפיעה התרבות הכללית גם על הקבוצות הדתיות המסתגרות ביותר. "פמיניזם הוא ערך חיובי מאוד שאימצנו מהתרבות הכללית", היא אומרת. "יש הרבה ערכים לא–בריאים שאימצנו מהתרבות הכללית, אבל אני חושבת שפמיניזם מתיישב עם ערכים יהודיים של צדק וכבוד ושוויון. דבר נוסף שמעניין להצביע עליו הוא ההשפעה ההדדית של הזרמים היהודיים בארצות הברית. אחת הסיבות שבגללן הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית התפתח יחסית במהירות היא הזרמים הליברליים יותר. המודל הזה השפיע מאוד על האורתודוקסיה, ונשים יהודיות אורתודוקסיות, ואני בכללן, הושפעו ממה שקרה בזרמים האלה בתחום הנשים. אבל חשוב לומר שהקשר לא היה רק חד–סטרי. האורתודוקסיה המודרנית גם השפיעה על הזרמים הליברליים יותר, בעיקר בתחום לימוד תורה לנשים. נשים אורתודוקסיות פמיניסטיות הגדירו את עצמן דרך הלימוד, וזה השפיע על הזרמים הליברליים. לימוד התורה הפך להיות אינטנסיבי יותר בזרמים האלה, לא מעט בהשפעת הפמיניזם האורתודוקסי".
מה באשר לאתגרים העתידיים של יהדות ארצות הברית?
"אני מוטרדת מאוד מסוגיית ההתבוללות, אבל האתגר הגדול ביותר הוא היחסים בין יהדות העולם ומדינת ישראל. אני רואה את הפגיעה שפוגעים בישראל ואת דעת הקהל העולמית כלפי המדינה, ואני מאוד מודאגת. אני חושבת שאחת הדרכים לטפל באתגר הזה היא באמצעות התרבות הפופולרית, וזה קשור לחוויה האישית שלי עם הציונות.
"גדלתי בבית מאוד ציוני ואורתודוקסי, וכשהייתי בת 15 קראתי שלושה ספרים: 'אקסודוס' ו'מילא 18' של ליאון יוריס ו'המקור' של ג'יימס מיצ'נר. אלה שלושה ספרים שקשורים לישראל, לעם היהודי ולציונות, והם העצימו את הרגשות ואת האמונות שלי כציונית. זה היה שם קודם לכן, אבל הספרים הדגישו את זה. לפני שנתיים שמעתי סיפור על כך שאחרי שבן גוריון ייסד את המדינה, הוא אמר: עכשיו אנחנו צריכים להטמיע את הנרטיב שלנו בתרבות הפופולרית. הוא הבין שהתרבות הפופולרית היא כלי חזק להטמיע רעיונות. אני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכים לחשוב עליו היום".
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015
