רקדנית כושלת פוגשת בגרמניה צעיר ישראלי כמוה ומצטרפת אליו לחיפושים אחר חברו, בעקבותיהם תגיע לחשיפת עברה המשפחתי בעיר הגרמנית. רומן ביכורים עשיר ומפתיע
איש ללא בית
ליאת לידה–סנדומיר
פרדס, 2015, 334 עמ'
"צעירה פוגשת צעיר על ספסל בברלין. "למה הוא התיישב דווקא לידי?… הוא רוצה למכור לי מנה. המתנתי שילחש: 'גראס, מריחואנה?'. הוא לבש מעיל רוח ומעליו תיק גב של סטודנט… 'אולי את…?', התחיל לשאול (בגרמנית) ונעצר. הוא נעל סנדלים ועל פניו מבע נעדר גינונים. 'אנחנו מכירים?', שאלתי בעברית…".
כך נפתח סיפורה של ליאת לידה–סנדומיר, רקדנית במקצועה. גם ליבי, גיבורת הספר, היא רקדנית או לפחות שואפת להיות. הריקוד הוא בדמה, במהותה. אבל יותר מדי דברים, החל מבוגדנותו של גופה ופציעות חוזרות ונשנות ועד חבילה שלמה של זיכרונות עבר, סודות בלתי פתורים ומצוקות אישיות, חוסמים אותה. זה עתה נכשלה במבחן כניסה ללהקת ריקוד בברלין, ומאחוריה שרשרת ניסיונות כושלים להשתלב במקומות שונים, בישראל, בבאזל, בברלין.
היא נתקלת במקרה בגוּר, צעיר ישראלי שבא לגרמניה לחפש את זוהר, חברו מילדות שנעלם. ליבי, חסרת עוגנים ומובטלת, נענית להפצרותיו ומצטרפת לחיפוש. כדוברת–גרמנית מלידה, כעוזרת–מחקר ולבסוף כבת זוג זמנית. הם נוסעים לדיסלדורף, שם נראה האבוד לאחרונה. תוך כדי כך מתברר שדיסלדורף היא עיר הולדתה של ליבי, בת ליהודי פולני ניצול שואה שהתיישב בגרמניה ולאם שבאה מישראל. השיבה לעיר שנשבעה לא לשוב אליה לעולם פורצת סכרים שליבי ניסתה לתחזק במשך שנים, ומסבכת אותה עם עצמה ועם סודותיו הכמוסים והטרגיים של אביה האהוב, שממנו התייתמה בילדותה.
בעוד החיפושים אחרי זוהר נמשכים ומסתבכים, מחדשת ליבי את קשריה עם אינגה, האומנת לשעבר שחייתה עם משפחתה, עד שמותו של האב דחף את האם לשוב לישראל עם בנותיה. אינגה, אישה קשישה וחולה, ערירית ובודדה, היא כשלעצמה דמות חידתית. יתר על כן, בביתה, שהיה בית משפחתה של ליבי, ובדמותה, שמורים המפתחות לפתרון התעלומות המשפחתיות המעיבות על ליבי ועל חייה.
היא רקדנית, אבל נכשלת באודישנים; גופה מכזיב שוב ושוב
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
מגירות נעולות
זהו שלד העלילה של הספר. אבל התקציר הזה אינו משקף, ולו במעט, את הספר עצמו. הפרולוג, שאותו פוגש הקורא עוד לפני שהוא פוגש את ליבי וגור על הספסל בברלין, אולי משקף טוב יותר את רוח הספר, ודווקא משום שכשקוראים אותו בתחילה לא מבינים דבר וחצי דבר:
אסור לי להישאר! רגלי כאן, ובכל צעד הן עלולות להקים לתחייה את ה'דברים' של אבא. כשאני יוצאת נגלות אלי ציפורים, להקות שחורות כנף… בלעדיהן הרחוב נראה ערום ו(נהר) הריין – נטוש… אילו יכולתי להיכנס למסדר החץ שלהן ולעוף מכל הזיכרונות… אמא אמרה 'לפני שנולדת קרו לאבא דברים'. שאלתי והיא אמרה: 'כשתגדלי'. כשגדלתי היא כבר לא הייתה…
הפרולוג רומז על מסגרת זמן הסיפור – מלפני הקיץ עד לפני חג המולד – ועל העלילות המקבילות המשתלבות בסיפור. אבל הוא משקף בעיקר את רוחו של חלקו הראשון של הספר: את התזזיתיות, המעברים החדים, ריבוי הדמויות והזמנים המקבילים. בשליש הראשון של הספר המחברת כמעט אינה מותירה לקורא מרווח נשימה ושהות לקלוט את הפרטים הרבים, וכופה עליו כוננות מתמדת כדי להתחקות אחר ההקשרים והמעברים. התזזיתיות הזאת מתמתנת בהמשך, ואז הספר הופך למעניין וממוקד. גם שמו של הספר – שמשמעותו מתגלה רק מאוחר יחסית – מצביע בעצם על העלילה הראשית וגיבוריה.
המחברת מצליחה ליצור מתח וחוט עלילתי כשהיא מפזרת לאורך הספר פירורי רמזים, חבילות מכתבים קשורות, "לופה" (זכוכית מגדלת), מעטפות של יהלומנים ומגרות נעולות – שכולם מצביעים על סיפור חייו של האב. אבל כיאה לרומן טוב, הרמזים האלה מקבלים משמעות בתודעת הקורא בעיקר לאחר שהסודות החבויים התגלו. מאחר שעיקרי הדברים מפורשים על גב הספר, מותר לגלות שליבי, שאביה המת היה יהודי, "נחשפת לסיפור אפל על אודות אביה שחבר בעל כורחו לאנשי אס–אס…".
מרבית העלילה מתרחשת בגרמניה. ליבי, גיבורת הספר, נולדה בדיסלדורף ומיטלטלת כל חייה בין ישראל לגרמניה. וגם זוהר, הבחור הישראלי, נעלם דווקא שם. והקו הזה המתוח בין ישראל לגרמניה מתואר בטבעיות גמורה כאילו אין משהו מתמיה בזרימה הגיאוגרפית והפסיכולוגית הזאת. אבל בשלב מסוים מיקום העלילה בגרמניה משמש כאמצעי לתיאור פניה העכשוויים, פני יאנוס, של ארץ זו, שבה מצויה תערובת רעילה של גרמנים טובים שהם צאצאי רוצחים ו"היטלר יוגנד", של גרמנים ניאו–נאצים, של יהודים ניצולי שואה ושל ישראלים.
שומרת החותם
הדמויות הראשיות, וגם חלק מהדמויות המשניות, ובעיקר דמותה של ליבי ושל האומנת לשעבר אינגה, הן מעניינות ולא שגרתיות. ליבי (שבוודאי יש בעיצוב שלה משהו אוטוביוגרפי) היא בעצם אנטי–גיבורה: היא רקדנית בכל לבה וגופה, אבל נכשלת באודישנים, אינה מחזיקה מעמד בשום להקה ומוכנה להסתפק בתחליפים עלובים כמו "מכון להנאות הגוף" שמהותו האמיתית אינה ברורה. כמו על רוב הדברים בחייה, גם על גופה, שהשליטה עליו היא תנאי ראשון במעלה במקצוע שלה, ליבי אינה יכולה לסמוך. גופה מכזיב שוב ושוב, היא נודדת ממקום למקום ומגבר לגבר ואינה מוצאת מנוח וקשר קבוע, ואפילו האהבה היציבה היחידה שהייתה לה, האהבה לאביה, מתגלית כמשהו שנבנה על חולות נודדים.
אינגה, האומנת לשעבר, מייצגת עבור ליבי את בית המשפחה שהתפרק, את הילדות, את החום והחיבוק שלא זכתה לקבל מאמה ושאבדו לה לעד עם מות אביה. אבל ליבי גם חוששת ואפילו נרתעת ממנה. מן העריריות והבדידות שלה, שהתגברו והחריפו עם הגיל, ומהיותה "שומרת החותם" של המזכרות והסודות המשפחתיים. בכובד זקנתה המכוערת אך היציבה, אינגה יוצרת משקל–נגד לרחפנות ולחוסר היציבות של ליבי ושל חברתה אנקה.
גם גור מתגלה כדמות מורכבת יותר מאשר סתם ישראלי בסנדלים. מאחוריו עבר כצעיר פרוע וכמדובב בכלא, אך הוא מתגלה כבחור יציב ונאמן, אבהי אפילו. הברית בינו לבין אינגה יוצרת צירוף כוחות מעניין ושיווי משקל ספרותי ופסיכולוגי בספר.
כאמור, לאחר כשליש מהספר מתחיל העניין האמיתי ואז גם מתגלות היכולות של לידה–סנדומיר כמספרת. למרות ריבוי הדמויות והארעיות של רובן, היא מצליחה לאפיין את חלקן ולבנות סצנות עשירות ומפתיעות. אז גם עולה משקלו של העניין היהודי–גרמני בסיפור, והפירוט המעצבן של שמות רחובות, גשרים ותחנות רכבת בדיסלדורף מקבל צידוק כזירה שעל הרקע שלה התרחשו ה"דברים" שעליהם רמזה האם בפרולוג. עיר הולדתה של ליבי מקבלת עומק ומשנה משמעות. לא רק מקום שבו עברה ילדותה בדירה בורגנית עם הוריה, אלא גם מקום מאיים – אז וגם עכשיו. סיפורים מהילדות והתרחשויות בהווה מהווים את הרקע לגילוי סודות עברו של אביה של ליבי, ניצול השואה שהפך ליהלומן, ולחשיפת הקשרים האמיתיים, המפוקפקים והרי התוצאות שהיו בינו לבין אינגה, האומנת המסורה.
ליאת לידה–סנדומיר יצרה כאן רומן עשיר, מפתיע ובעל עומקים. רומן ביכורים שאינו קל לקריאה אבל ראוי ללא ספק לשבח. #
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015
