קריאה רחבה בספר בראשית חושפת הקבלה מעניינת בין התפתחותה של האנושות ובין יצירתו של עם ישראל, ומלמדת על מעמדו ועל ייעודו
ספר בראשית נקרא בפי חכמי ישראל וחכמי אומות העולם "ספר היצירה", ולא בכדי. יצירת העולם, יצירת האנושות ויצירותיו הראשונות של האדם – היצירות הטובות: בניין ערים, נגינה וסיפורת; לצד הרעות: יצירת כלי משחית ופיסול אלילים – מתוארות בו. אך מעל הכול ספר בראשית מספר על יצירתו של עם ישראל. רובו המוחלט של הספר עוסק בתיאור עלילות שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, וחלק משמעותי מוקדש לסיפור יוסף ואחיו עד ליצירת "בני ישראל", כינוי שבו ייקראו צאצאי האבות מכאן והלאה.
תופעה בולטת בספר היא חוסר איזון שקיים בין שתי הפרשות הראשונות, המתארות בחטף את אלפיים השנים הראשונות של האנושות, לעומת עשר הפרשות הבאות, המתארות בפירוט רב את שלוש מאות השנים שבהן נוצר והתפתח בית אברהם. הפער הכמותי הזה מסתיר מאחוריו גם חוסר איזון מהותי הקיים בין סיפורי האנושות לבין סיפורי אברהם וצאצאיו. נראה שאותם סיפורים שחווה האנושות הכללית (כמתואר בפרשות בראשית ונח) מתרחשים גם בתולדות בית ישראל, אך בשונה מהם – בחיי האומה הישראלית סיפורים אלה שונים בתכלית ומכוונים לטוב. דברינו להלן יוקדשו להמחשת טיעון זה.
דווקא ממנה תיבנה האומה. ג'יימס טיסו, אברהם מייעץ לשרה , 1896
עלייתה של האישה
מוטיב מרכזי בספר בראשית כולו הוא שאלת הבחירה לעומת הבכורה. ההפליה של בורא עולם ביחס לבניה הראשונים של האנושות, עם קבלת מנחתו של הבל הצעיר לעומת דחייתו של קין הבכור, מסתיימת בטרגדיה – הרצח הראשון בתולדות האנושות. כנגד סיפור זה עומדים סיפורי הפליית ישמעאל לעומת יצחק, עשו לעומת יעקב, יוסף לעומת אחיו ולבסוף אפרים לעומת מנשה. בעת קריאת הסיפורים המתארים את צמיחתה של האומה הישראלית והנהגתה נדמה לרגעים אחדים שטרגדיה נוספת הולכת שוב לצמוח מההפליה המובנית בבית אברהם. אך כל מי שמכיר את סוף הספר יודע כי מלבד העובדה שהפליה זו היא שבנתה את בית ישראל, גם ישמעאל על שנים עשר נשיאיו ועשו על כל אלופיו לא כל כך ניזוקו ממנה, אם בכלל.
דוגמה נוספת מרתקת לא פחות היא שאלת בחירת הנשים ומעמדן. בימי טרום המבול התרבתה האנושות למכביר, ובני האדם הביטו רק אל המראה החיצוני של בנות האדם. מתוך כך בחרו נשים מכל הבא ליד. לעומת תרבות ירודה וקלוקלת זו של האומות, בתולדות ישראל הדבר שונה בתכלית. על אף העובדה שמראה חיצוני אינו דבר שיש לזלזל בו, כפי שעולה מהכתובים על שרה, רבקה ורחל, מתיאורי הזוגיות של נשות האומה ניתן לראות שהתורה מבקשת את הקורא החכם להפנים שני מסרים חשובים: זיווגו של האדם אינו תלוי ברצונו כי אם ברצון הא–ל, ומקומה ומעמדה של האישה לא רק שאינם פחותים מאלה של האיש, אלא אף עולים עליהם.
מסרים אלה עולים מעלילותיה של שרה, אשר נלקחה מאברהם יותר מפעם אחת על ידי שליטים גדולים, והוחזרה אליו לאחר שאלוהים התערב לטובתה. בנוסף לכך, המאמין הגדול ילמד לאורך שנותיו עמה שדווקא ממנה תיבנה האומה, ושעליו לשמוע בקולה. וכאשתו של בונה האומה כך גם אצל כלתו – רבקה. בתו של בתואל, שנבחרה לאשתו של יצחק, הייתה אמנם ממשפחתו של בונה האומה, אך העבד לא עשה כפי שנצטווה ולא הלך אל משפחת בית אדונו. בדרך של ניסוי וטעייה, שלולא ההשגחה העליונה היו עשויים להביא לתוצאות פחות טובות, התגלו מידותיה הייחודיות של רבקה. לימים יתברר כי היא ורק היא תזכה לנבואת "רב יעבוד צעיר", וגם תפעל בדרכים פתלתלות להגשימה.
וכבדור הראשון והשני כך גם בדור השלישי. יעקב אמנם אהב את רחל מלאה, אך לבסוף, בניגוד לרצונו, זכה בשתיים הללו יחד. אך שתיים הללו לא הסתפקו בכך. הן הכפילו מרצונן את מספר נשותיו לארבע, וכך דאגו להבאת שנים עשר שבטי ישראל לעולם, ולבסוף גם הורו לאיש שלהן כיצד יש לנהוג באביהן הרמאי. דוגמה זו לא תהיה שלמה מבלי שנזכור את סיפור יהודה ותמר, שרק מכוחה וממשאלתה של זו האחרונה פרץ וקם זרע המלוכה של האומה הישראלית. כך נוצרה תפיסת הבית הישראלי, התעצבו כוחה של האישה הישראלית ומעמדה, וזאת בדרך רחוקה עד מאוד מעלילות בני האנושות ובנותיה.
שינוי פני האויב
יכולנו להרחיב כאן בעוד סיפורים, כמו על קין הנודד בעולם לאחר שפגע באחיו, בונה עיר וקורא לה כשם בנו חנוך – והנה גם יעקב, לאחר שגלה בעקבות מעשיו עם עשיו אחיו, בונה לעצמו בית מיד כששב לארץ, אך קורא לו "סוכות" על שם הסוכות שעשה לקניינו. המתבונן לעומק גם יבחין שכאשר בני האדם ניסו להתאגד יחד ולהראות את כוחם במגדל בבל, הפיץ אותם בורא עולם לארבעת קצות תבל. והנה בעת הרעב הגדול, בשעה שמכל העולם באים מצרימה ונראה שהאנושות מתחברת יחד בשנית, האברך הצעיר השולט בפועל במצרים – הלא הוא יוסף – מעביר אוכלוסיות שלמות ממקומן למקומות אחרים, ומלמדנו שאפילו הארץ שעליה יושבים בני האדם אינה שלהם.
ואולם יותר מכול יש לשים לב לשינוי שחל באויבה הגדול והראשון של האנושות – הנחש. הזוחל מגן העדן ביקש להטעות את העולם ולהאכיל את האדם ואשתו דווקא בפרט היחיד שנאסר עליהם, וזאת למרות כל השפע שנתן להם בורא עולם. כזכור, נענש הנחש בכך שהוא מכיש את האדם בעקביו, והאדם משיב לו מנה אחת אפיים ומכהו על ראשו. לאור הדברים שהובאו לעיל כבר אין זה מפתיע לראות שאותו זוחל נושף ונושך גם בתולדות ישראל. לפני מותו מנבא יעקב ששבט דן יהיה כנחש השפיפון, שאמנם יישכו גם הם עקבים, אך לא את עקבי האדם כי אם את עקבי הסוס. זהו הבדל קטן אך משמעותי. בעוד מחשבת הנחש הראשון הייתה שאם יאכל האדם מהעץ ייפקחו עיניו והוא ייהפך לא–ל כול יכול, הרי השפיפון של דן מבשרנו שיש אך ורק לקוות לישועת ה'.
כך, באמנות מופלאה, טווה ספר בראשית את סיפורם של ישראל לעומת סיפורה של האנושות, ומלמדנו על חייה של האומה הישראלית, על כוחה והישגיה, המתקנים את ראשיתה של האנושות ואת כישלונותיה. בעידן המודרני, עידן של זכויות אדם שבו שבים ומזכירים לנו שכל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים שווים הם, מלמדנו ספר היצירה: עם אחד נישא מעל כל העמים. על כך אמר ישעיה הנביא: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". תהילתו של היוצר בוא תבוא – בתיקונו של העולם, בכינונו של ישראל.
*
הרב אביעד ספרוני הוא רב המושב גני טל ומלמד במכללת מורשת יעקב ובאולפנת אורות מודיעין
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015
