אף אם הופעלו שיטות לחץ על החשודים, הרי שמרגע שנעשתה הפעולה הנפשעת חובה לטפל בה בתקיפות. טענת "יהודי לא מענה יהודי" היא הסטת הדיון משורש הדברים
כשהיו התלמידים נפטרים מישיבתו של רב חסדא, כך אמרו להם: "אלופינו מסבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו" (תהילים קמד).
"אין פרץ" – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל,
"ואין יוצאת" – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי,
"ואין צוחה" – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי,
"ברחובותינו" – שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים (ברכות יז, א).
*
הקדחת התבשיל היא מליצה נאותה למוציא דברי תורה לדעות רעות וכוזבות. שהתבשיל יפה מצד עצמו, כן דברי ה' ישרים המה והפושע מוציאם לדברי בלע. והנה כל זה בא מפני ששמע איך מרחיבים דברי תורה על ידי דרשות ורעיונות טהורות ועל כן נכשל לחשוב שיוכל להעמיד גם חזון לב המהופך מכללה של תורה. על כן דייק מ"ברחובותינו", שהיא מליצה להרחבתה של תורה. בזה צריך תפילה לשמור מבן או תלמיד שאינו הגון, שמשתמש בהרחבה זו להפוך דברי אלוהים חיים (הראי"ה קוק, "עין איה" שם).
גם אם נכונים דברי פרקליטי עצורי דומא, אני מתייחס לטענותיהם בקרירות ומשני טעמים: מצאנו בתלמוד שכדי להפקיע קידושין מאדם שהכריח אישה לקבל ממנו קידושין נשענו חז"ל על הכלל "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן" (בבא בתרא מח, ב). ובנוסף, חז"ל השתמשו הרבה ברעיון "רגליים לדבר" שמשמעו: יש יסוד להניח, מסתבר, מתקבל על הדעת, כגון: "שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר" (משנה, נזיר ט ב).
לכן, כשהשב"כ עוצר חבורה בריונית בעלת אידיאולוגיה מסוכנת ומטורפת, כשתפקידו הראשון והמרכזי הוא למצות את הדין עם רוצחי משפחת דוואבשה בדומא, הוא פועל על פי הכלל "שרגליים לדבר". ואף שאיני שלם עם שיטות חקירה קשות – כשהנבל מגייס לטובתו את החוק האוסר זאת, עליו להבין שהוא המיט את הצרה על עצמו בחינת "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן".
היתלות בפרשנות עקומה של התנ"ך כדי להצדיק שפיכות דמים. סרטון החתונה
צילום: מתוך חדשות ערוץ 2
רוצח אידיאולוגי נשאר רוצח
כמו הקוראים גם לי אין ידיעה על העובדות עצמן (האם ברור שתמיד החשודים והפרקליטים הם דוברי אמת? לי לא. במיוחד כשהשב"כ מזים את טענותיהם בתוקף). ואולם אפילו אם הופעלו שיטות לחץ על החשודים – אין בכך לבטל את הקול שאני מרים, שאותו צריך היה להשמיע מזמן: הואיל והם עשו שלא כהוגן, משעה שנעשתה הפעולה הנפשעת חובה עליונה היא לטפל בה בתקיפות.
לכן גם היללה "יהודי לא מענה יהודי" שתפסה תאוצה בעקבות החקירות – שאליהן נקלעו מכורח הנסיבות ושלא בטובתם מעגלים יותר רחבים של הורים, רבנים מחנכים – אינה ראויה: במקום שהמוחים יוקיעו את הסיבה שבגללה נפתחה הרעה (ולהסיר ספק: זהות החשודים ומעגל קרוביהם אינם ידועים לי בעת כתיבת שורות אלה בראשית השבוע), הם פוטרים עצמם בהסטת הדיון לתוצאה ומתחמקים מהתמודדות עניינית עם שורש הדברים.
בנוסף אני זועם על האידיאולוגיה עצמה הנמתחת מאז הסיקריקון שבחורבן בית שני ועד יגאל עמיר בימינו. ובהקשר זה אזכיר דמות מקראית – המלך יהוא. יהוא הכרית את הבעל מישראל והשמיד את כל בית אחאב ברצחנות אכזרית, העיד שעשה זאת מכוח נבואת אליהו הנביא ואף זכה על כך לברכת ה':
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם… הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ… דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ. וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד… וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מל"ב י, ט–ל).
אבל קנאות אינה ערובה ליראת שמים אמיתית כמסופר בהמשך:
וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
על כן בחשבון הסופי עם יהוא יכריז הנביא הושע:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל (א,ד).
ועל כך בדיוק כתב רש"י לפרשת ויחי: "וירא ישראל את בני יוסף – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה" (מח, ח); רש"י מלמד אפוא שגם רוצח אידיאולוגי נשאר רוצח ויעקב אבינו סולד ממנו.
קנאות ושפיכות דמים
גם הצהרתו של ראש ארגון להב"ה "הנוצרים הם ערפדים מוצצי דם, יש לסלק אותם מישראל" היא מהסוג שהזכרתי: שימוש במעטה של קנאות נלוזה הקוראת לשפיכות דמים. חמור ממנה ריקוד השנאה המבחיל שבו נראו פעילי ימין רוקדים בחתונה כשרובים בידם ואחד מניף סכין ודוקר את תמונת הילד שנשרף בדומא, והדברים מזעזעים. אותם גיבורים הזויים מעִזים בחוצפה לנכס לעצמם את פסוקו של שמשון הגיבור במותו "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱל–ֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז), שאותו פירשו חז"ל ורש"י שם: "זכרני נא – זכור עשרים שנה ששפטתי את ישראל". ומה מבקשים הבריונים הללו שנזכור להם? את "תג מחיר"? את ניסיונות ההצתה והרצח שלא עלו בידם?
וכבר מנו חז"ל את התופעה הזאת – היתלות בפרשנות עקומה של התנ"ך כדי להצדיק שפיכות דמים – בין התסמונות שגרמו לחורבן: "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל והן שופכי דמים" (תוספתא סוטה פרק י"ג). ופירש רש"י: "זחוחי הלב, שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם" (סוטה מז, ב). וביתר חריפות פירש רד"ק: "משרבו זחוחי הלב, פירוש: גבוהי לב וגסי רוח" (ספר השרשים, זחח). #
הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן מלמד במכון להכשרת מורים בישיבת "כרם ביבנה" ומחבר "פרשגן" על תרגום אונקלוס
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016
