ריקוד חופשי |שמואל פאוסט ואלחנן ניר  

הם יוצאים מהתבניות המוכרות וצועדים בדרכים משלהם – מצרפים להט הלכתי לעצמאות מחשבתית, יצירתיות אישית וזיקה 
לעולמות אחרים. 
הדתיים המשלבים: פתיחה לפרויקט

בהתחלה זה בא לידי ביטוי חיצוני בריקודים. פתאום אפשר היה לשים לב ברחבות הריקודים בחתונות שמעגלי ההורה המסורתיים, הקולקטיביים, מורשת החלוצים והפלמ"ח, נפרצים ובתוכם ולצידם רוקדים יחידים. החברותא ודבִיקות הידיים האוחזות הוחלפו במחול דבֵקות עצמי. הרוקד הבודד נטל את תנועותיו מהדיסקוטק או המועדון ויצק בהן קדושה. ואם בחנת היטב, ראית שגם ניואנסים בלבוש שונים מזה של בן הישיבה או בת המדרשה המצויים, הממשיכים לרקוד במעגלים המוכתבים והצפויים מראש.

אבל הריקודים היו רק ההתחלה. בעומק הם העידו על המעבר מהקהילה אל היחיד, מהאידיאולוגיה אל האינדיבידואליזם, מהקול הכללי שנשמע בעוז בחברה הדתית–לאומית מאז ימי ששת הימים אל הקול האישי, החותר לעצמו דרך משלו. שלא פעם, אולי למגינת לבו של הדור הקודם, לא רואה את עצמו מחויב לאותה קולקטיביות הרמטית.

בהתוועדות האחרונה שלו דיבר הרב שג"ר על הטיפוסים הללו:

אני באמת חושב שהיום יש הרבה נשמות חדשות. יש היום חבר'ה שאני פוגש, כל מיני צירופים חדשים, "לא שערום אבותינו"… אני באמת חושב שזה אחד הסימנים לביאת המשיח; כתוב שבזמן הגלות אין נשמות חדשות, הכול מחזור של החומרים הישנים. זה כמו התחושה כשאתה פוגש מישהו ומיד אתה אומר "כבר פגשתי את הטיפוס הזה", למרות שלא באמת פגשת אותו, הוא רק וריאציה של מישהו שכבר פגשת…

לעתים מאוד נדירות אתה פתאום פוגש צירוף חדש ממש, אתה מופתע, ברגע הראשון אתה לא יודע איך לקלוט את הצירוף הזה, והיום, ברוך ה', יש כל מיני צירופים חדשים. אם נדבר בלשון משיחית, שהרבי [מליובאוויטש] היה אוהב לדבר בה, זה אחד מסממני הגאולה. בעולם הדתי, אם אני משווה את זה לדור שלי, הדמויות היו משעממות, בנאליות, כולם אותו דבר; כיום ברוך ה' יש באמת חידושים, במובן המקורי והעמוק ביותר של המילה (נהלך ברג"ש, עמ' 363–362) .

איור: נועה רוזנק קלנר

פרחי בר

התקפות הטרור הערבי בחודשים האחרונים חשפו לעיני כולנו כמה דמויות מופת שיד המרצחים הפילה אותן חלל. גודל החלל הורגש עם ההתוודעות התקשורתית לפניהם, למעשיהם ולתכונות לבם של הקרבנות. קשה היה שלא לשים לב לדבר–מה מפתיע: אחת הפעולות האוטומטיות היא פעולת הקטלוג. אמור לי איפה היא גדלה, איפה הוא למד, היכן הם מתגוררים – ואומר לך מי הם. אך ככל שהתפרסמו ידיעות ותגובות ממכריהם של החללים, אפשר היה להיווכח בשילובים המפתיעים והמגוונים, בחיבורי העולמות, בצירופי הנשמות ובאופי הייחודי והאינדיבידואליסטי המאפיינים אותם.

כזאת, למשל, הייתה דמותו של הרב איתם הנקין שנרצח עם אשתו נעמה בסוכות בשומרון. דמותו השכילה לשלב מסורת דורות הלכתית של אצולת הרבנים לבית הנקין יחד עם מחקר היסטורי אקדמי מלא ברק; דמות רחבת ידיעות ומלאת חירות פנימית שכתבה באינטנסיביות בפורומים שונים באינטרנט יחד עם דקדוק במצוות והתמדה שלא תשוער; מפקד קרבי בצה"ל שגם כתב את הספר "לכם יהיה לאכלה", ספר הלכתי שאותו הוציא לאור בהיותו בן עשרים וחמש ושזכה להסכמות נלהבות מגדולי הרבנים, ובהקדמתו כתב כי הוא מבקש למצוא "צדדים וצירופים אמיתיים להקל… בנושאים אשר בהם ראיתי בדורנו שיש הנוקטים לחומרא במידה מרוחקת משורת הדין". בבית המדרש ראו בו תלמיד חכם עם עתיד רבני ותחביב אקדמי ובאקדמיה ראו בו עילוי מחקרי ורב בשעות הפנאי.

כזאת הייתה דפנה מאיר שנרצחה לפני שבועות ספורים בפתח ביתה בעתניאל. אישה שהצליחה לקום מילדות קשה, אספה ילדים אבודים אל ביתה והפכה למורת דרך למאות נשים בתחום של פוריות וטבעיות. היא נשאה ונתנה בענייני נידה ושבעה נקיים עם גדולי הפוסקים מתוך ההלכה ולמען ההלכה וללא כל פחד. הנה מעט מתכתובת אמיצה, חדה ומלאת ביטחון באמת שלה עם פוסק ידוע בענייני שבעה נקיים:

אני לא מפרידה בין פוסקים גדולים לפוסקים קטנים. אין לי "גדולומטר". מבחינתי, רב שעבודתו ועיסוקו ברבנות, וקיבל את תעודת ההסמכה שלו ביושר, והולך בדרכי ה' ושומר את מצוותיו, הוא רב לכל דבר ועניין. ורב אמיתי שהתיר ביטול שבעה נקיים לצורך הולדה – יד ה' לימינו, ואם יש עברה, היא על הרב ולא על הזוג ולא על הילד. לכן אני משדלת אנשים לפנות לרב.

כל השנאה הזו וההתנשאות הזו שאתם הרבנים מפגינים אחד כלפי השני זה החילול השם המצער והגדול ביותר שיש בעולם. ואת זה אני כותבת לך בדמעות. קבל נא בענווה את התוכחה הזו. שהיא אמת מצערת. אין לי שום אינטרס להגיד לך את זה כך, בצורה הזו. ויש לי לכאורה רק מה להפסיד מכך. אבל יש לי אלוקים שבשמיים שמגן עליי מכל הכפשה. והכול לטובה תמיד.

אני לא לוקחת על עצמי כלום. אני לא רב. אני עונה למי ששואל אותי שיש כזה היתר. שיש רבנים שמתירים ונותנת להם שמות. כי לפי הבנתי עדיף שרב "קטן" יתיר להם מאשר שלא יהיו להם ילדים בכלל. וכל עוד יש זוגות שלא מוכנים לקחת תרופות, או שאפילו תרופות לא עזרו להם – אז טוב שיש רבנים שמוכנים לסכן את העולם הבא שלהם בשביל העולם הזה של צאן מרעיתם.

בכלליות אני אישה טובה שעושה מצוות מבוקר עד בוקר. אישה טובה למשפחתי, לבעלי ולילדים, מטפלת בחולים בטיפול נמרץ בסורוקה, מגדלת בבית שני ילדי אומנה, שאחד מהם ילד של שבת (בעל צרכים מיוחדים), נוסף על ילדיי. ואני לא דואגת על העונש כרת שלי. ה' אוהב אותי מאוד. ובטח שאני לא מחזיקה מזה שאנשים אחרים, לא משנה בכלל מי הם, יגידו לי שאני בסיכון לעונש כרת. אני לא מדברת בשפה הזו לבני אדם, ולא מאמינה בה. צריך להשתדל להיות טוב. וזה הכול.

באשר אליי, המנגנון שלי שונה. גדלתי בשטח הפקר והייתי ילדת רחוב. לא הלעיטו אותי בכלום. אני פרח בר. ולא פוחדת מאף אחד ומשום דבר. ובכל זאת שמחה שנולדתי במדינה דמוקרטית. כי בוודאי הייתי משלמת בחיי או בחיי משפחתי על תכונת אופי כזו במקום אחר. באפגניסטן, למשל.

בערב שנערך השבוע לזכרה של דפנה, אף ספרה אחת מחברותיה, שהייתה מורתה של דפנה למחול, שדפנה הייתה אמנם רקדנית גרועה מאוד, אבל לא היה אכפת לה כלל. היא רקדה בסגנונה החופשי ללא מבוכה ומתוך חירות פנימית מוחלטת.

הדמויות הללו, כאחרות שלא הוזכרו כאן, הפכו באחת לדמויות מכוננות, שמעשיהן וכתביהן המתפרסמים סוללים דרך, מעניקים שפה לציבור גדול שתר אחר ביטוי למחשבות ותחושות שעניינן שילוב בין עולמות עם נטיעה עמוקה בקרקע. הן חושפות ללא כל הצהרה חגיגית מצדן כי נוצר כאן פנומן דתי חדש, כזה שאינו נכנס עוד למשבצות המוכרות והשחוקות. דתיות שיש בה נאמנות להלכה והתייחסות אליה כסוד העובר מדור לדור, יחד עם עצמאות וחדשנות; טוטליות תורנית עם זיקה חסרת עימות לאקדמיה ואנושיות צרופה שיש בה תעוזה ואמירה רדיקלית.

להלך במתינות

הטיפוס האינדיבידואליסטי, משלב העולמות, מעורר בתחילה התנגדות אצל בני החבורה האחידה. זה שונה, זה יוצא דופן, זה לא מה שגדלנו עליו, אלו חיבורים משונים ולא פעם אף מסוכנים, בעיקר מסוכנים להרגלי התפיסות הישנות שלנו. הרב שג"ר זיהה כאמור את התופעה, נתן בה סימנים וראה את החיוב שבה:

לנגד עינינו כבר צומחים טיפוסים דתיים שמצליחים לשלב עולמות סותרים. נוצרים טיפוסים שזהותם הנה זהות אינדיבידואלית באמת, זהות חד–פעמית וייחודית. לעתים מדובר במקבץ של זהויות המצטרפות יחד בדרך שלפחות בעיני הדור הקודם, כלומר בעינינו, נראית מוזרה, בלתי אפשרית ואפילו מעוררת התנגדות. ועם זה, אפשר לראות כי צומחות דמויות שמבחינת שורשיותן ודבקותן הדתית עולות פי כמה על אלו של הדור שלנו (לוחות ושברי לוחות, עמ' 204).

הדתיים המשלבים – שאינם תוצרים מובהקים של בית מדרש מסוים ואינם מחויבים בהכרח לאסכולה ספציפית, אלא נולדים משילובם של עולמות, לעתים סותרים לכאורה; שילוב המתגלם בדמותם הייחודית והחד–פעמית – הם עניינו של גיליון זה.

באופן פרדוקסלי, טיפוסים אלה אמנם אינם מייצגים דבר, כל אישה ואיש לעצמם בלבד, ובזה ייחודם; ובכל זאת, בחיבורם יחד אנו מבקשים לראות בהם סימן לתופעה. תופעה של התחדשות יהודית שבה היחידה מרשה לעצמה לחרוג מתבניות מקובלות – תבניות של חשיבה כמו תבניות סוציולוגיות של מגזרים וקבוצות מובחנות; שבה היחיד מרשה לעצמו להעז ולסלול לו דרך בתולית שלא דרך בה איש מעולם. שבה נשים וגברים אינם מתכחשים למעגלים שבהם נעו בעבר, אלא בונים עולמות חדשים על אדני קודמיהם, יוצאים מן המעגל לריקוד עצמאי קצר ושבים אליו לאחוז ידיים, ומלקטים מכל הטוב אשר נקרה על דרכם, בשבילים מקבילים וחוצים, כדי ליצור יצירה חדשה.

אכן, חידושים הם דבר שיכול ובצדק למלא את הלב חשש. עם כל ההירתעות מסיסמתו הידועה של ה'חתם סופר' כי "חדש אסור מן התורה", הרי שראוי גם להקשיב לקול הטוען אותה ודורש להיות קשובים לעבר ולמסורת הדורות, להלך במתינות ולא לרוץ אל החדש ללא כל נימת היסוס. הנשמות החדשות התברכו בכך. הן יודעות להלך עם חדש ותורה גם יחד והיא תהילתן. הן לא באות מבחוץ ומטיפות ל'שמרנים' הדתיים שיפתחו חלון ויראו שיש עולם יפה והגיע הזמן להתקדם – להפך. הן באות מתוך השמרנות, מותחות את הקווים, ודווקא לכן הן מאתגרות מבית ומחוץ.

בגיליון הזה אנו מבקשים לעשות היכרות עם שלוש דמויות שייבדלו לחיים ארוכים. כל אחת מהן סוללת דרך עצמאית מלאת הפתעה וברק, דרך שניתן לומר עליה בפה מלא כי יש בה צירוף חדש, אך מלא ישן. הגיליון הזה מוקדש להן.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016