זיכרון יהודי מחוק |אליהו בירנבוים

בתי הקברות נחרבו על ידי צבא עיראק, גם בתי הכנסת כבר אינם קיימים, והיהודים היחידים שנותרו הם צאצאים למשפחות שהתאסלמו. יהדות כורדיסטן, רשמי מסע

כאשר הודעתי לחבריי ובני ביתי שאני יוצא לכורדיסטן, רבו השואלים אותי האם הפקדתי "גט על תנאי" בבית הדין, שמא לא אשוב. ובכלל, נשאלתי, מה אני מחפש בצפון עיראק, והרי ידוע שאין שם יהודים ולא זכר ליהדות? כעת, לאחר ששבתי בריא ושלם מדרכי, והתקיימו בי דברי חז"ל "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", אנסה לתאר את אשר אירע בדרכי במשך שישים שעות על אדמת כורדיסטן בשטחה של עיראק. כורדיסטן משתרעת על פני שלוש מדינות: עיראק, סוריה ותורכיה. ביקורי היה בכורדיסטן העיראקית, המהווה חבל ארץ אוטונומי בתוך שטחה של עיראק.

רואים‭ ‬ביהודים‭ ‬מודל‭ ‬להערצה‭. ‬הרב‭ ‬בירנבוים‭ ‬בביקורו‭ ‬בכורדיסטן‭.

חולמים עצמאות

הכניסה לכורדיסטן ארכה מספר שעות. למרות שהייתי אמור לקבל ויזה בכניסה למדינה, התברר שהגעתי ביום חג בשעה ארבע בבוקר, והאנשים שהיו ממונים על הנפקת הוויזה לא היו באותו יום במשרד. הלכך נאלצתי להישאר במעצר בחדר צדדי בשדה התעופה. רק בשעה אחת עשרה קיבלתי את החותמת המיוחלת "עיראק" על דרכוני ויצאתי לחופשי.

המתח בין רצונה של כורדיסטן לעצמאות לבין התלות בשלטון העיראקי מורגש במדינה על כל צעד ושעל. האזרחים מרגישים כורדים בזהותם אבל תעודות הזהות שלהם עיראקיות. המטבע המקומי הוא המטבע העיראקי אבל לכורדיסטן דגל משלה. זהו חבל ארץ עצמאי ללא עצמאות. הכורדים חולמים ומדברים על עצמאות, אך העולם טרם הכיר בהם כמדינה עצמאית.

למרות שכמעט לא פסעתי לבד ברחובות העיר והיו לי מלווים צמודים, התחושה הכללית היא שמתהלכים בעיר בחופשיות. הכורדים מקבלים בסבר פנים יפות תיירים וגם מי שידע שהגעתי מישראל או שאני יהודי קיבל אותי בחיבה יתרה. לא פעם כאשר ראו אותי עם כיפה קיבלתי תגובות של אהדה ותמיכה לישראל וליהודים. האוכלוסייה במדינה היא אמנם מוסלמית, אבל איננה קיצונית והיא שוחרת שלום וסובלנית. קשה לתאר את היחס החיובי של הכורדים כיום ליהודים. הם אינם רואים ביהודים בעיה אלא מושא ומודל להערצה.

יהדות כורדיסטן היא עתיקת יומין. המסורות העוברות מדור לדור אצל יהודי כורדיסטן מייחסות את מוצא הקהילה לשבטי ישראל אשר הוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור עוד לפני חורבן בית המקדש הראשון, בגלות עשרת השבטים. מסורת אחרת מתארת את הגעתם של היהודים לכורדיסטן בתקופת עזרא הסופר. רבי בנימין מטודלה, הנוסע האגדי בן המאה ה–12, ביקר בכורדיסטן בשנת 1170 ומצא בה יותר ממאה קהילות יהודיות שעדיין דיברו ארמית.

הישוב היהודי בכורדיסטן נחשב תמיד למבודד ומנותק מקהילות יהודיות אחרות באזור ובעולם. בשנת 1940 נרשמו באזור 45 אלף יהודים שהיו פזורים ביותר ממאתיים כפרים ועיירות. ידוע שהיו קהילות יהודיות גדולות בארביל, באקרה, בזאח'ו, באמדי, בסולימניה, בפנג'ווין, בקורקוק, בחנקין, בבראזן, בדהוק בבשקלה ועוד. רוב יהודי כורדיסטן חיו באזור העיראקי (146 קהילות), כמה באזור האיראני (19 קהילות) ורק מיעוטם בתורכיה (11 קהילות), עד לעזיבתם בשנת 1950־51.

אחד הדברים המאפיינים את יהודי כורדיסטן הוא שפתם המיוחדת. השימוש היומיומי של השפה הארמית בפי יהודי כורדיסטן חיזק את הטענה בדבר מקורם העתיק של היהודים במדינה. יהודי כורדיסטן ידועים כיחידים בעולם שדיברו ארמית ולכן פעמים רבות היהודים קראו לעצמם "אנשי התרגום". השפה הארמית נקראה גם "לישנא יהודייא" או ג'בלי, שפירושה שפת ההר או שפת הגלות. לא מצאתי זכר לידיעת השפה הארמית בין צאצאי היהודים שנותרו במדינה. כיום כולם מדברים רק את הניב הכורדי האזורי וערבית.

כיתוב‭ ‬בעברית‭ ‬עתיקה‭ ‬ליד‭ ‬קבר‭ ‬
נחום‭ ‬הנביא

צאצאי היהודים

כדרכי במסעותיי אל העם היהודי, אני מתעניין בהיסטוריה, בתרבות ובמנהגים יהודיים, ובעיקר במפגשים עם יהודים או צאצאיהם – הדרך הטובה ביותר להכיר את העבר וההווה של היהודים והיהדות. אחת המשפחות הראשונות שפגשתי הייתה משפחת שרוואן. בשעות ערב הם באו למלון שבו השתכנתי.

המפגש עם המשפחה היה ממש מרתק. עזרא חסאן ובנו מזירי הם צאצאי יהודים, אבל כיום הם מוסלמים. האם והסבתא של עזרא היו יהודיות שהתחתנו עם בעלים מוסלמים והתאסלמו. בשנות השבעים המשפחה עלתה לארץ ושמה היה בן רחמים. לדבריהם, "אין כיום קהילה יהודית בכורדיסטן. היו כמה עשרות משפחות של צאצאי יהודים ורובן עלו לישראל לאחר מלחמת המפרץ. בני משפחות אלו היו כורדים מוסלמים שהיו להם סבא רבא או סבתא רבא ממוצא יהודי והם המירו את דתם לאסלאם לפני שניים–שלושה דורות". רובם הגיעו לישראל כזכאי חוק השבות בגלל ייחוסם היהודי אך תוך כמה שנים כולם חזרו לכורדיסטן.

כאשר שאלתי את עזרא, שהינו בן לאם יהודייה ועל כן יהודי על פי ההלכה, האם הוא מגדיר עצמו יהודי או מוסלמי, הוא השיב: "חצי חצי". כאשר שאלתי את הבן הוא אמר שהוא "מוסלמי אוהב ישראל". במשך השנים שבהן התגוררו בארץ הם אכלו מצות בפסח, אבל כעת כשהם בכורדיסטן הם פוקדים בכל יום שישי את המסגד המקומי.

בערב קריר בארביל הבירה התקיים מפגש מחמם לבבות בבית של אחת המשפחות של צאצאי היהודים. במפגש השתתפו כשלושים איש ואישה בגילאים שונים. פגישה זו הייתה עבור משפחות אלו פגישה ראשונה לאחר עשרות שנים של המתנה, שבה דנו על זהותן היהודית ועל עתיד החיים היהודיים על אדמת כורדיסטן.

הדברים הראשונים ששמעתי ממארחיי היו: "המטרה שלנו היא לשוב לדת אבותינו! אנו רוצים להפסיק להאמין במוחמד ולהאמין במשה! החברה הכורדית היא כיום יותר פתוחה וסובלנית ולכן הדרך פתוחה בפנינו. עד כה נהגנו כמוסלמים, אבל יש בנו אכזבה גדולה כאשר אנו רואים ושומעים את אנשי דאעש הטוענים שהם מייצגים את האסלאם האמיתי. למעשה, כולם יודעים כיום בחברה הכורדית מי הוא 'בן ג'ו' (בן יהודים). זה לא סוד כמוס".

לא מעט מהיושבים בחדר היו בעלי מעמד גבוה במשרדי ממשלה, יועצים משפטיים, אנשי עסקים, אנשי אקדמיה וגם צעירים, ולכולם החזרה לאמונה יהודית יכולה לגרום נזק. ואף על פי כן, כולם היו נחושים בדעתם "לצאת מהארון" ולהכריז על אמונתם.

המפגש המרגש ביותר על אדמת כורדיסטן היה עם רבקה שמחה סולטן. רבקה היא בת לאם וסבתא יהודיות. היא ומשפחתה מעולם לא המירו את דתן למרות שגם היא וגם אמה התחתנו עם מוסלמים מפחד השלטון העיראקי. למרות שבעלה מוסלמי, הוא מקבל בהבנה ובכבוד את העובדה שאשתו שומרת על מסורת יהודית. כאשר אמה של רבקה מסרה אותה לבעלה, היא אמרה לו: "תדע לך שהבת שלי יהודייה".

רבקה שמחה ממשיכה לאורך השנים להדליק נרות שבת ולומר כל יום "שמע ישראל". היא צמה ביום כיפור ומאמינה בתורת משה ולא בקוראן. כאשר היא מכינה בביתה פיתות עיראקיות למשפחתה היא לא שוכחת להפריש חלה מן העיסה ולברך על ההפרשה וכן נוטלת ידיים ומברכת המוציא לחם מן הארץ. בפסח היא מכינה במשך שבעה ימים לחם ללא שמרים. לרבקה שמחה חמישה ילדים. כולם יודעים שהיא יהודייה וממילא גם הם יהודים. הבנים כמובן נשואים לנשים מוסלמיות, אבל הבתים מתנהלים כבתים יהודיים.

שאלתי את שמחה רבקה אם היא יודעת לומר "שמע ישראל". תשובתה הייתה "בוודאי!". היא נעמדה, כיסתה את עיניה ואמרה בקול עמוק ובמבטא ערבי "שמע ישראל" – אמירה שגרמה לי ולה להזיל דמעות מתוך התרגשות ושמחה, ולהיווכח שעם ישראל חי. כאשר נפרדנו היא אמרה לי: "אני כל כך שמחה לראותך, אתה אח שלי, אתה יהודי כמוני".

תפילה בקבר נחום

מהעיר ארביל שמתי פעמיי לכפר אלקוש לביקור בקברו של נחום הנביא. על פי התנ"ך, נחום הנביא היה אלקושי: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי", וברש"י: "אלקושי על שם עירו". חוקרים רבים מזהים את קברו של נחום הנביא בכפר זה, למרות שיש מסורת שקברו של נחום הנביא נמצא בכפר נחום סמוך לטבריה.

על–אף הדרכים המפותלות וההרריות, זכרתי את המסורת של יהודי כורדיסטן שלפיה "כל העולה אל נחום בדרכים ובשבילים המובילים אליו למרות הסכנה האורבת בהם, יגיע אל הקבר ויחזור אל ביתו בשלום". ברוך ה' כך היה. לאחר נסיעה של כארבע שעות מעיר הבירה ארביל הגעתי לאלקוש. בכפר זה נשארו השרידים היחידים לבית כנסת בכורדיסטן ובתוכו קבר נחום הנביא. במשך דורות רבים יהודים התגוררו באלקוש מסביב לקברו של נחום הנביא, אולם כיום הקבר נשאר בודד. הרב האחרון של המקום השאיר את המפתח של בית הכנסת והקבר אצל חברו הכורדי סמי ג'ג'והאנה.

לאחר הביקור בקבר ותפילת מנחה, לנתי בכפר קרוב ומשם יצאתי בבוקרו של יום לכפר ברזני בצפון כורדיסטן, שעליו התחבר הפתגם שהיה נפוץ בקרב היהודים במדינה: "כי מסינדור תצא תורה ודבר ה' מברזני". לאורך כל הדרך היו מחסומים ועמדות ביקורת של ה"פשמרגה", הכוח הצבאי העיראקי. פירוש השם הוא "העומדים מול פני המוות".

בהגיעי לכפר קיבל את פני השייח' ברזאני, ראש הכפר, יחד עם משלחת מכובדת. לאחר הטקס המסורתי של ישיבה משותפת, לגימת כוס תה ודברי שבח הדדיים על העם הכורדי והעם היהודי, יצאנו לסיור בכפר. השייח' הראה לי את המקום שבו שכן בית הכנסת בכפר וכן מקום הדומה למקווה ואף ידע לאמר לי שזהו המקום שבו רחצו היהודים. כיום אין יהודים בכפר. האחרונים עזבו את המקום בשנת 1950. במרכזו של הכפר עומד מקום קבורתו של מוסטפה ברזני, חוזה המדינה הכורדית.

לא נותר זכר

העלייה מכורדיסטן לארץ ישראל החלה בתקופה מוקדמת יחסית בהיסטוריה, במאה ה–16. המהגרים הראשונים התיישבו בצפת. במאה העשרים החלו העולים להגיע בעיקר בשנות העשרים והשלושים: בין 1920 ל–1926 עלו 1,900 יהודים כורדים לארץ. ב–1935 עלו 2,500 יהודים, ועד 1948 היו כ–8,000 כורדים בארץ. לאחר קום המדינה, בשנת 1950־51, כמעט כל יהודי החלק העיראקי, הפרסי והתורכי של כורדיסטן ההיסטורית הוטסו למדינת ישראל במבצע "עזרא ונחמיה". מיעוט היהודים שנשארו באזור נאלצו ברובם להתאסלם. בארץ יש כיום כ–130 אלף יהודים מכורדיסטן.

כיום, כאמור, אין יהודים במדינה. כל שנותר הוא רק כמה מאות צאצאים של יהודים שהתאסלמו, המשמשים זיכרון דומם ליהדות גדולה ועתיקת יומין בצפון עיראק. אבל העוצמה של אותם אנשים שהמירו את דתם לאסלאם וממשיכים לשמור בסתר מסורות יהודיות מהווה פיצוי לאכזבה גדולה זו.

המצב היהודי במדינה כיום ייחודי. אין בתי קברות יהודיים – כולם נחרבו על ידי פגעי הטבע ובידי צבאו של סדאם חוסיין; אין בתי כנסת – כל אלו שהיו נחרבו; אין יהודים – אלו שהיו עלו לארץ או התאסלמו. כמעט אינני זוכר מדינות אחרות בעולם שבהן נמחק כל זכר ליהדות וליהודים. גם במקומות שבהם היהודים נעלמו, נותרו בתי כנסת או בתי קברות כעד וסימן לחיים שהיו ואינם, אולם בכורדיסטן הכול נמחק כלא היה.

בשנת 2015 חוקקה הממשלה הכורדית חוקים חדשים, שהביאו להקמת מחלקות ממשלתיות לטיפול בשבעה מיעוטים דתיים. אחד מהם הוא היהודים (למרות שאין יהודים במדינה). העומד בראש המחלקה לענייני יהודים, שרזאד עומר ממסאני, הוא שליווה אותי לאורך ביקורי במדינה. לממסאני יש חזון אמיתי לחבר מחדש את ההיסטוריה של כורדיסטן לעולם היהודי, לבנות בתי כנסת ולחדש את הקהילה היהודית ואת היהדות בחבל ארץ החצי–אוטונומי בצפון עיראק. האם יצליח? "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וָאֹמַר אֲ–דֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016