מעטה של אלילות |מאיר אביטן  

ההתחפשות ולבישת המסכות היו מקובלות בקרנבלים הנוצריים באירופה ומשם חדרו לפורים האשכנזי. חכמי המזרח סירבו  לאמץ אותן, וכך ראוי לנהוג בימינו

עם חזרת עם ישראל לארצו נעשו ניסיונות לצקת מהות מחודשת לחגי ישראל. בין החגים שיסודם אינו מן התורה אימצו בני הציונות החדשה בחום רב את חג החנוכה, אבל לא זה של חכמים. במקום נס פך השמן הועלו על נס הלפיד והגבורה מלחמות המכבים, והפכו לסיפור המוביל של חנוכה.

כך קרה גם בחג הפורים. מה שאומץ על ידי בני הציונות החדשה הוא דווקא אחד המנהגים הזרים שחדרו למסורת היהודית – המנהג לצאת לרחובה של תל אביב ושכנותיה עם תחפושות ולצעוד בפסטיבל הקרנבל, שמעתה ייקרא שמו "עדלאידע" או נשף תרבותי כדת המלך. מעניין לראות כי ההתחפשויות והמסכות עברו תהליך גיור לאורך השנים ואף זכו לפרשנויות ודרושים שונים אצל חכמי התורה מצד אחד של המפה – אירופה. במחוזות המגרב ובצד הספרדי מנהג זה לא היה קיים כלל. להלן נידרש להתפתחות הסוגיה הזו בקרב פוסקי ההלכה.

תרבות‭ ‬המסכה‭ ‬אינה‭ ‬יכולה‭ ‬להיות‭ ‬משורשי‭ ‬תורת‭ ‬ישראל‭. ‬אצל‭ ‬עם‭ ‬ישראל‭ ‬ההתגלות‭ ‬היא‭ ‬אמיתית‭, ‬לא‭ ‬מצג‭ ‬שווא‭. ‬מעמד‭ ‬הר‭ ‬סיני‭ ‬הוא‭ ‬ביטוי‭ ‬למופע‭ ‬אלוהי‭ ‬אמיתי‭ ‬ולא‭ ‬לאחיזת‭ ‬עיניים‭ ‬
מציאות‭ ‬וירטואלית‭ ‬שקרית‭. ‬עוטים‭ ‬מסכות‭ ‬בירושלים‭, ‬2014
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

מנהג לא הגון

בספרות התנ"ך מסכה היא בדרך כלל ביטוי לגנאי, אסור לעשות אלהי מסכה ואף נמצא בחטא העגל: "וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לא, ג–ד). המסכה המקראית אינה כיסוי פנים אלא פסל הנעשה בהתכת מתכת אל תוך תבנית, ואילו ישעיהו מרחיב את משמעות המסכה לביטוי הקרוב לנו: "וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו כה, ז).

חבישת המסכות על הפנים זרה לתורת ישראל. לראשונה אנו שומעים על המנהג לעטות מסכות בפורים מפי רבה של העיר פאדובה, ר' יהודה מינץ (גרמניה–איטליה, המאה ה–15), שהיה בין הפוסקים הראשונים שהתוו את הדרך להתרת מנהגי ההתחפשות בפורים. וכך תשובתו:

על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות ובחורות זקנים עם נערים בפורים. הנה נתגדלתי אצל גדולים וחסידי עליון אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להפך, ואם היה ח"ו נדנוד עברה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו, אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עברה.

ואף ברמ"א מצאנו שהתיר:

…ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה…

אולם מול פסיקה זו היו רבנים באירופה לאורך הדורות שהביעו את מחאתם נגד מנהג ההתחפשות, כגון השל"ה הקדוש ועוד רבים. וכך כותב הב"ח, ר' יואל סירקיס:

הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין… אבל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ותבוא עליהם ברכה להרים מכשולות מדרך עמנו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו…

אלא שלמרות ההסתייגות הללו כוח ההיתר גבר, ומנהג המסכות והתחפושות בפורים השתרש עמוקות והפך להיות כמעט "דת יהודית" ביהדות אירופה.

שורשי המסכה

ביוון הקדומה שימשה המסכה כאביזר בתיאטרון. מקורו של התיאטרון הוא בטקסים דתיים, והוא נשאר קשור אליהם בקשר בל יינתק. המסכות שימשו להצגת רגש, לתיאור דמויות נשים, ובנוסף מבנה המסכה אפשר הגברה של קול השחקן בתיאטרון היווני הפתוח. לכן עוצבו שפתי המסכה בצורה בולטת ביותר. המסכות נשאו אופי סאטירי או טראגי, בהתאם למחזה.

בהמשך, עם התפתחות הנצרות, קיבלה המסכה תפקיד נוסף – בקרנבלים באירופה. חגיגות הקרנבל התרחשו לרוב בסוף עונת החורף, קרוב לחג הפורים. החגיגות הללו – שכללו זלילה וחטאים – נעשו לפני תחילת התעניות שנהגו הנוצרים לעשות ארבעים יום לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו. לחגיגות אלו התלוו מסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות.

נמצא אפוא ששורשי המסכות והתחפושות הם ביוון וברומא, והמשכם בנצרות. כאשר אנו עוטים מסכות אנו מסתירים את הערוץ החשוב ביותר של התקשורת הלא מילולית, הפנים. מיד עם חבישת המסכה משתנה שפת הגוף. הדמות החדשה היא משוחררת, פרועה, שונה ואף הפוכה מלובש המסכה. חבישת המסכה מאפשרת לאדם להתנתק מזהותו היומיומית–חברתית המוכרת, ולנוע אל מחוזות דמיוניים, אל מציאות וירטואלית חדשה ושקרית. חגיגות הקרנבלים הנוצריות יונקות מהמסורות הפגאניות, אשר בדומה לתחפושת בפורים מאופיינות אף הן במוטיב של "ונהפוך הוא" – התחפשות לבן המין האחר על ידי החלפת הבגדים בין המינים ומינוי של "מלך ליום אחד".

כדי לבחון האם השימוש במסכה נובע מהשפעה סביבתית של הנוצרים, יש לבחון את אשר התרחש בצד הנגדי של הגלובוס – העולם הספרדי – במרחבי המגרב והמזרח. ככלל, יש לדעת שמנהגי תחפושת ומסכות לא היו ידועים במרוקו ולא בקהילות הספרדיות. כשבאתי מחופש לסעודת חג פורים אמר לי מו"ר אבי עליו השלום: "לא נהגנו כך", וסתם. אבי היה לבוש לסעודת הפורים בבגדי חג. וכן מובא בספר זוכר הברית (עמ' 146), שמנהג לבישת תחפושות לא היה מעולם אצל יהודי מרוקו, וביום זה היו לובשים בגדי חג. וכך כתב הבן איש חי (תצוה אות כב): "דילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים ולא ילבשו בגדי חול".

באותו סגנון מתנבא גם הרב יוסף משאש בספרו מים חיים (חלק א, אורח חיים, שאלה צח"ר):

שאלת ידידי במכתבך הנעים, כי בארץ מגוריך נהגו הרבה הדיוטות בפורים ללבוש על פניהם אותם הפרצופין ונפקי מזה כמה קלקלות… ועוד דע ידידי כי מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים ואני שאלתי לכמה אנשים לחקור על יסוד מנהג זה מאין מוצאו, ואחר החפוש בספרי דברי ימי האומות הקדמונים, מצאו שהוא מעיין נרפש ומקור משחת של היוונים והרומים העתיקים, עובדי עבודה זרה היו לובשין אלו הפרצופין ביום אידם לאליל היין ולאליל היופי והזמה ועושים בהם כל תועבה רח"ל וא"כ הוברר שיש בזה שמץ ע"ז ואסורו מן התורה… ובכן אני אומר דמוהר"י מינץ ז"ל שהקיל בזה, לא הקיל אלא לנערים דוקא דלאו בני דעה נינהו ולא לגדולים חלילה, ואפילו לנערים פשוט שלא התיר לעשות כן לכתחילה רק להעלים עין מהם, שלא להעציבם ביום משתה ושמחה…

הרב משאש אינו מתיר אפוא לחבוש מסכות. בתקופתו, כאשר ההשפעה הצרפתית הגיעה למרוקו והביאה עמה מנהגים אירופיים, הוא ביקש לבחון את המנהגים שכלל לא היו מוכרים בקהילה, ובירר את מוצאם. בנידון דידן הוא גילה שמנהג המסכות יסודו בתרבות הנוצרית והאלילית, ובשל כך יש באימוצו פגיעה בשורשי החג היהודי של פורים.

הרב משאש דן באותו הקשר בהשפעה סביבתית נוספת (מים חיים או"ח עמ' עד):

עוד שאלת ידידי על המנהג הפשוט בין חזני הזמן החדש ללבוש מגבעות ומעילים שחורים במעמדם לשרת בבית התפילה בשבתות ומועדים… דע ידידי כי מלבוש זה הוא מיוחד דווקא למשרתי הכנסייה הנוצרית ללבוש מלבושים שחורים…

בשאלה זו מברר הרב משאש לעומק את הדת הנוצרית ואת אמונת השילוש, ולבסוף קובע:

הראת לדעת ידידי שמלבוש זה יש בו אסור חמור דאורייתא לישראל ללבוש כמוהו בתמונתו ושחרותו וכל שכן וקל וחומר לעמוד לשרת בו לפני מלך הכבוד ה' צ–באות…

הרב משאש נאמן בפסיקת ההלכה לשלושת עמודי ההוראה שקבע – הדין, השכל והזמן: הדין העולה מתוך מקורות ההלכה, השכל והשיקול ההגיוני של החכם בפסיקתו, והזמן – ההקשר של התקופה והרקע שבהם פועל החכם. מסקנתו בשל כך היא שיש לדחות את ההשפעות הזרות על מסורת ישראל, ששורשן במתח בין יוון – ובהתגלמותה הנוכחית הנצרות – לבין עם ישראל.

לאמיתו של דבר, המתח בין יוון לישראל בכל התקופות הוא אותו מתח, רק בלבושים שונים. הבעיות המתעוררות מן המפגש בין שתי התרבויות הללו בימינו דומות מאוד לבעיות שהתעוררו בתקופה האלילית (הרב יהודה ליאון אשכנזי, המיתוס היווני, עמ' 148).

בעד חוויה אמיתית

תהליך ה"גיור" של המסכה והתחפושת בהגות המחשבתית באירופה העמיק בספרות החסידית, כשהרחיבו את ממד ההסתרה בקשר למסכות ולתחפושות. בספר התודעה אסף הרב אליהו כי טוב כמה טעמים למנהג ההתחפשות בפורים:

לפיכך מתחפשים בבגדי ערלים, כדי שלא יכירו בין המן למרדכי ולקיים מצוות חכמים… טעם אחר, לפי שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשיו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו, ואפילו אם לבוש יעקב בגדי עשו – גם ברוך יהיה.

וכן כתב ה"שפת אמת" לפורים:

וכל שליטת המן היה על ידי שנהנו מסעודת אחשורוש. ואחר כך תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן…

דרושי חכמים ופרשנותם של חכמי המגרב וספרד אינם נוגעים ברעיון התחפושת, המסכה והגילוי הפנימי. הם אכן עוסקים בענייני החג ובביטוייו השונים, אך דרשות בסגנון שלעיל אינן ברשומות. לשיטתו של הרב יוסף משאש יש לברור את התרבות החיצונית המוטמעת בחג, לזהות את מקורה ולנפות אותה.

תרבות המסכה, ההתחפשות והתיאטרון הבאים לידי ביטוי בתיאטראות יוון היא עלמא דשיקרא – עולם השקר. המסכה היא מציאות וירטואלית שאיננה אמיתית, והיא אינה יכולה להיות משורשי תורת ישראל. אצל עם ישראל ההתגלות היא אמיתית, לא מצג שווא. מעמד הר סיני הוא ביטוי למופע א–לוהי אמיתי, ללא אחיזת עיניים. בעיני ר' יהודה הלוי, בעל הכוזרי, משמש מעמד זה האירוע המכונן של האמונה היהודית. תפקידו של עם ישראל לספר את המציאות האמיתית, הוא אינו יכול לברוח מן המציאות.

אחת ההתרחשויות המציאותיות שאנו מצווים לשחזרה היא יציאת מצרים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". לא מדובר במצג שווא או בהצגה. אתה צריך לחוש את החוויה המציאותית של היציאה ממצרים בלי דמיון מוטעה. רעיון זה יכול להתרחש רק כשאתה בן חורין, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. על כן שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות הפסח.

בעיצומו של יום הפורים אנו עוסקים בחוויה האמיתית של בן חורין. חכמי ספרד מבקשים לקיים את סעודת הפורים אחרת, מתוך מעמד אחר, מתפיסת עולם שונה, כחוויה מציאותית אמיתית ולא דמיונית. למעמד זה איננו יכולים להגיע במציאות מדומה של תחפושת. אנו צריכים להיות נוכחים בעצמיות שלנו ולחוש את "האני שלי" בסעודה, לא כמי שמחופשים לאחרים או כשיכורים שאינם שולטים במעשיהם. בן חורין אמיתי, כפי שההלכה המפורשת של "חייב איניש לבסומי" התכוונה: "היודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצווה או יימנע מברכת המזון וכדומה יזהר שלא ישתה". אין גילוי פנימי בזמן שכרות, וכך פסק גם הרב משאש: "שלא הותרה השמחה ביין, רק ליראי ה' וחושבי שמו, אבל הבורים אסור להם לשתות יין…".

מסווה לאור הפנימי

בעת הזאת, כשחזרנו לארץ ישראל, מטרתנו היא לברר את הסייג העכור שנדבק בנו בגלות. חובה עלינו לנפות ולנקות ולהחזיר את שורשיו המקוריים של החג. מובילי החכמה בעת בניין ארץ ישראל התעלמו מתפיסת עולם אחרת הנהוגה בקהילות מסוימות והשרישו את מנהגי הגלות שדבקו בחג – קרנבלים, תחרות תחפושות ומסכות בעת קריאת המגילה והסעודה. בעת הנוכחית אנו מחויבים לברר את דרכי עבודתנו בחודש אדר, את הערכים המרכזיים של החג, אולי אפילו ללא תחרות תחפושות, ולערוך בחינה מחודשת של ה"פורים" המתרחש בבתי הספר ובישיבות התיכוניות.

בארץ ישראל יש לשכלל את מחשבה והמעשה, כפי שכתב הרב קוק באורות עמוד י':

…הופעות הקודש, באיזה מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים… הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור, ומסוגל להופעת האמת האלוהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים בצלילי טומאה וזיהום…

אנו שואפים למסכה אחרת של פורים – מסווה כמו של משה, שתפקידו היה להסתיר את האור הפנימי, ההארה והגילוי הפנימי הנובעים מכל יהודי כשהוא פיקח וללא תחפושות, כי קרן עור פניו:

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן–הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. ויְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל–פָּנָיו מַסְוֶה. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016