סקירת כתבי עת מן העולם – סקירת פברואר 2016
1. יש שווים ויש שווים יותר
בארה"ב מקובל לקשור בין מדיניות שוק חופשי ובין ערכי המשפחה. סקר מקיף שבוצע ברחבי העולם מעלה נתונים אחרים
רשימתה של ארלי הוכשילד ברבעון הסוציאל–דמוקרטי Dissent מבקשת לבחון את הקשר בין השוק החופשי לבין מה שמקובל לכנות "ערכי המשפחה". בארה"ב מקובל לחשוב שימין שמרני, המצדד בשוק החופשי ובצמצום מעורבות ממשלתית במשק, הוא גם המצדד בערכי המשפחה. אך המחברת מבקשת לפרש את המושג האחרון בצורה שתהיה מקובלת על השמרנים והליברלים גם יחד – כצורך ליצור עבור משפחות וילדים סביבה יציבה ומוגנת. האם יש קשר בין סביבה כזו ומדיניות של שוק חופשי?
לרשות המחברת עומד מחקר מקיף שבוצע ב–2007 ובחן את טובתם של הילדים ב–21 המדינות המפותחות בעולם בשורה של מדדים כמו רווחה כלכלית, חינוך, שירותי בריאות, יחסים במשפחה ועם חברים, התנהגויות סיכוניות ותחושת רווחה אישית. נמצא שהמדינות שבהן ילדים נהנים מרמת הרווחה הגבוהה ביותר הן הולנד ומדינות סקנדינביה, הידועות במדיניות הרווחה שלהן, במיסוי גבוה ובמגוון רחב של שירותים חברתיים. לעומת זאת, אלופות השוק החופשי, ארה"ב ואנגליה, מובילות בסיכוי של ילדים להשמנת יתר, לעישון סמים או להיריון בגיל ההתבגרות.
מתברר שרווחת הילדים גם לא קשורה בהכרח לעושר או לשיעור התעסוקה במדינה. ספרד ענייה יותר מארה"ב ובכל זאת הילדים שם נהנים מרמת רווחה גבוהה ביחס לארה"ב. בנורווגיה תעסוקת הנשים מצויה באחוזים גבוהים יותר מאשר בארה"ב, אך גם רווחת הילדים גבוהה יותר. גם הגודל לא בהכרח קובע. בגרמניה שאוכלוסייתה 82 מיליון איש ילדים עדיין נהנים מרווחה ברמה גבוהה יותר לעומת אוסטריה השכנה, המונה שמונה מיליון נפשות בלבד.
מחקר אחר משנת 2012 מראה כי גורם שקובע מדדים רבים ברווחתם של ילדים ומבוגרים אינו בהכרח המעמד הכלכלי, אלא רמת הפער בין עשירים לעניים במדינה נתונה. בכל מקום שבו רואים פער גדול, רואים גם עלייה באחוזי הפשיעה, האובדנות, צריכת הסמים, הבעיות הפסיכיאטריות וההריונות במתבגרים. גם אנשי מעמד הביניים יציבים יותר בחברה עם פערים מצומצמים מאשר בחברה עם פערים רחבים.
2. חירות בדיעבד
מיכאיל גורבצ'וב, החוגג השנה 85, ביקש רק לחולל רפורמות בכלכלה. התוצאה הייתה פירוק ברית המועצות
לאחרונה מלאו 85 שנים למי שנחשב לאחד המדינאים הגדולים של המאה שעברה – נשיאה הראשון והאחרון של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב. רשימתו של אנדריי גרצ'וב, דוברו לשעבר, במגזין "אוגוניוק" עושה מעין "סיכום ביניים" לפועלו.
ראשית, הכותב מזכיר לנו שגורבצ'וב חולל מהפכה שהוא ממש לא היה חייב לעשותה. בהתחשב בעובדה שבימיו שלטה בקרמלין מועצת קשישים של פוליטביורו ובהתחשב במצב בריאותו האישי השפיר, הוא היה יכול באופן תיאורטי להישאר המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ולעמוד בראש ברית המועצות עד עצם היום הזה, כאשר המדינה הייתה ממשיכה להיות סגורה ונעולה מאחורי מסך הברזל ומתחמשת ללא הרף, מחמת "פחד האויב האמריקאי". אך גורבצ'וב בחר בדרך של רפורמות, פרסטרויקה (בנייה מחדש) וגלאסנוסט (פתיחות). מטרתו המקורית הייתה מודרניזציה חלקית של הכלכלה הסובייטית, מתוך הבנה שהיא אינה מסוגלת להתחרות עם הכלכלות המערביות.
חולל מהפכה שלא היה חייב לעשותה. מיכאיל גורבצ'וב, 2005
צילום: רויטרס
גורבצ'וב חלם על סוציאליזם מתוקן, משהו בדומה לזה שעליו חלמו הרפורמיסטים בצ'כוסלובקיה של שנות השישים. אך המציאות הוכיחה אחרת. הכותב מצטט ברשימתו את נשיא צרפת דאז, פרנסואה מיטראן, שאמר בשיחה פרטית לשר החוץ שגורבצ'וב דומה בעיניו לאדם שהתחיל לצבוע את הבית מחדש, ותוך כדי כך התברר שצריך גם לטייח, וגם לשבור כמה מחיצות, ובסופו של דבר להגיע עד התשתית. הליך הרפורמה גרם בסופו של דבר לפירוקה של ברית המועצות כולה. עד היום יש מי שקורא להליך הזה "קטסרטיקה" – שילוב בין פרסטרויקה לקטסטרופה.
בכל מקרה, הצעירים הרוסים שלחלקם שמו של גורבצ'וב כבר לא אומר הרבה נהנים היום מחיים במדינה שבה קיימת עיתונות חופשית, שממנה הם יכולים לצאת כאוות נפשם, ובעיקר שבה הם יכולים לדבר בפתיחות על העבר וההווה שלה. גם העולם חי היום מבלי שצלה של מעצמה טוטליטרית עם נשק גרעיני מעיב עליו. מהבחינה הזו, כולנו ילדי גורבצ'וב.
3. חלומות באספמיה
התפתחות הטיפולים במחלת הסרטן צמצמה את התמותה מהמחלה בכחמישית, אך ממש לא עונה על הציפיות
ד"ר ג'רום גרופמן סוקר ב– New York Review of Books ספר חדש הדן בהתפתחות הטיפולים במחלת הסרטן, ואגב כך דן בתולדות התפתחות התחום, כמו גם באופי הדיון הציבורי על אודותיו. טיפולים במחלת הסרטן מלווים בכאב גדול, בהבטחות גדולות וגם בתקציבים גדולים. רבים מהמעורבים בהם (כולל גרופמן עצמו וגם מחבר הספר) איבדו קרובי משפחה מדרגה ראשונה במחלת הסרטן. כל זאת מדרבן רבים מהם לשאוף למעין "מאמץ מרוכז" על מנת "להדביר את המחלה".
בינואר האחרון תמך נשיא ארה"ב אובמה בהצעה של סגנו, ג'ו ביידן, לבצע מעין "זינוק מרוכז" על מנת להדביר את הסרטן. ובכן, כותב גרופמן, מאמצים כאלה נעשו החל משנות השבעים, כשהנשיא ניקסון דיבר על הדברת הסרטן לקראת שנות האלפיים. מחבר הספר הנסקר דיבר אף הוא בבית הנבחרים של ארה"ב בשנת 2005 על כך שמספר מקרי המוות מסרטן יצומצם בכחצי עד 2015 ואף הבטיח לחבר הקונגרס ארלן ספקטר, חולה סרטן בעצמו, שעם מימון גדול יותר יהיה ניתן לעשות זאת אפילו עד 2010.
כמובן שהיום איננו קרובים למספרים אלו, והדבר גורם לאכזבה מובנת ולחוסר רצון להמשיך להשקיע משאבים קריטיים בחקר הסרטן ובריפויו. ובכן, ראשית אין זה נכון שלא חלה התקדמות. מספר מקרי המוות מסרטןצנח משנות ה–70 בכ–17%, זאת הודות למספר גורמים: צמצום דרמטי של מספר המעשנים כתוצאה מקמפיין מאסיבי, מודעות גוברת לבדיקות מוקדמות, כולל קולונוסקופיה וממוגרפיה, וגם הצלחה גבוהה בריפוי סוגים מסוימים של סרטן – בלוטות הלימפה, השד והריאות.
עם זאת, ברור שאנו רחוקים מהדברה מוחלטת של המחלה. זאת, בין היתר, גם בגלל שמחקרים עדכניים מראים שהגורמים לסרטן אינם ויראליים, כפי שהיה מקובל לחשוב בשנות ה–80, אלא נמצאים בכל התאים של גופנו וקשורים גם למכניזם ההתחלקות של התא שיכול להשתבש וגם ליכולות של התאים לבלום את הגידולים הממאירים. שני הגורמים הללו משתנים מאוד לאדם לאדם. לכן כנראה שגם הטיפול בהם יצטרך להיות מותאם ברמה האישית ועד אז נצטרך להיות קצת יוצר צנועים בהבטחות ובציפיות שלנו.
4. מאלטלנה ועד וייטנאם
על הצלם היהודי–אמריקני רוברט קפה, שתיעד את הכרזת המדינה ואת העליות הגדולות בראשיתה ונהרג כעיתונאי בווייטנאם
סטיוארט שיפמן כותב ב–Jewish Review of Books על דמות מרתקת ופחות מוכרת לישראלים, למרות מעורבותה הפעילה מאוד בשנות הקמת המדינה – הצלם רוברט קפה. מדובר בצלם אמריקאי–צרפתי ממוצא יהודי, שצילם, בין היתר, את הכרזת המדינה ואת אלטלנה. השנה התפרסם אלבום התמונות שלו בארה"ב לאחר שבאוקטובר 2015 נערכה תערוכה של צילומיו במוזיאון תל אביב.
מדובר באיש עם ביוגרפיה מעניינת לא פחות מהצילומים שלו. רוברט קפה נולד במשפחת פליטים הונגרים בברלין, תחת השם אנדרה פרידמן. ב–1933 עבר לפריז והחל לעבוד שם כצלם. בין השאר פיתח קשר רומנטי עם אינגריד ברגמן, כוכבת "קזבלנקה", על אף היותה נשואה. היא אף שקלה ברצינות להתגרש מבעלה, רופא שוודי, אך קפה היה זה שלא רצה להתחייב.
דיבר על עלייה לישראל. הצלם רוברט קפה לבוש כטייס, 1945
צילום: גטי אימג'ס
מאוחר יותר הוא עבר לארה"ב והחל לעבוד כצלם עבור מגזינים אמריקניים. הוא צילם את הפלישה לנורמנדי ואמר שעל החיילים שהשתתפו בה להיזכר בכך מדי שנה, כפי שיהודים דתיים נזכרים ביציאת מצרים בליל הסדר. הוא גם ביקר ב–1947 בברית המועצות יחד עם הסופר ג'ון סטיינבק.
הרומן שלו עם ישראל נמשך לאורך תקופה ארוכה והוא חזר לכאן שוב ושוב. "איני ציוני ומעולם לא הייתי", אמר בריאיון לכתב של "על המשמר" ב–1951, "אך אני משוכנע שלרוב היהודים בעולם לא היה כל פתרון מלבד ישראל ואלו שטוענים אחרת הם אנשים לא מוסריים". כאמור, הוא צילם את הכרזת המדינה, את אלטלנה וגם את העולים בשנות הקמת המדינה והמעברות. כשנשאל על תמונה שהוא עצמו אוהב ביותר, הוא ציין תמונה של יהודי שומר מצוות, עם זקן ופאות, נושא על גבו קרש בנייה (שנראה קצת כמו צלב).
קפה אמנם דיבר מדי פעם על עלייה לישראל, אך המשיך להתגורר לסירוגין בארה"ב ובפריז, תוך כדי ניהול אורח חיים הולל, שכלל שתייה מופרזת והימורים (בהם הפסיד את כל הונו, מה שדרבן אותו ללכת לעוד ועוד מסעות צילום הרפתקניים). ב–1954 טס לצלם בווייטנאם, ונהרג שם כשדרך על מטען צד. הוא הפך בכך לעיתונאי האמריקני הראשון שנהרג במילוי תפקידו, והוא בן ארבעים בלבד. הוא נטמן בניו יורק, כשעל מצבתו כתובים תאריך לידתו בבודפסט, תאריך מותו בווייטנאם והמילה "שלום" בעברית. #
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016
