"אל נא תשמעו לעלילות שקר"|שמואל כ"ץ  

בדומה לזמננו, גם פרעות הערבים בשנות השלושים נעשו במסווה של הגנה על המקומות הקדושים. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל פעל כדי לגלות את האמת

"אינתיפאדת הסכינים", שהתחילה בנימוקים הקשורים לשמירה על הר הבית ועדיין ממשיכה, איננה דבר חדש. דפוס דומה של הסתה נטולת בסיס ואלימות כלפי יהודים רק כי הם יהודים, בנוסף ליחס אדיש מצד אומות העולם, היו נחלתו של העם היהודי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. הייתה זו תקופה קשה מאוד, הרבה יותר ממצבנו כיום.

בדברים הבאים נבקש לסקור את פועלו הייחודי בתקופה זו של אחד מגדולי מנהיגי האומה במאה השנים האחרונות, הלא הוא הרב הראשי לתל–אביב יפו ולימים הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (תר"מ–תשי"ג), שעמד בגאון מול דברי ההסתה, השקרים וסילוף ההיסטוריה של מנהיגי הערבים. התחושה היא כאילו הדברים נכתבו ונאמרו ממש היום (כל הציטוטים לקוחים מהספר "מכמני עוזיאל" שזכיתי לערוך).

פיקחות‭ ‬והבנה‭ ‬פוליטית–מדינית‭. ‬הרב‭ ‬עוזיאל‭ ‬
וראש‭ ‬הממשלה‭ ‬דוד‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬בטקס‭ ‬ההקמה‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬לרפואה‭ ‬
של‭ ‬האוניברסיטה‭ ‬העברית‭, ‬1951
צילום‭: ‬לע‭"‬מ

ליזום פעולה נגדית

ביום הכיפורים תרפ"ט (1928), באמצע תפילת לחש של שחרית, פרצו שוטרים בריטים לרחבת הכותל המערבי וקרעו בכוח את מחיצת הבד שהותקנה בערב החג לצורך הפרדה בין גברים לנשים. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסיני, הוכיח בטענת שקר מהקמת מחיצה זו כאילו היהודים מתכוונים להשתלט על הר הבית ומסגדיו ועל הכותל המערבי הקדושים לאסלאם. כאחד מראשי הלאומנים הערבים בארץ הוא ידע היטב שסיסמאות לאומיות לא יצליחו ללכד את ההמונים נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ולכן הוא הפך את הסכסוך לדתי. בחודשים הבאים הוא ייזום פרובוקציות ליד הכותל כדי למקד את תשומת לב העולם לירושלים, וליצור מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של ערביי ארץ ישראל.

המתיחות הגיעה לשיאה בי"ז באב. אלפי פלחים ערבים הגיעו להר הבית לתפילת יום השישי מצוידים באלות ובסכינים. לאחר סיום דרשתו של המופתי, שכללה דברי הסתה ושקר כאילו האויב הציוני רוצה לשרוף את מסגד אל–אקצא ולהקים על חורבותיו את בית המקדש, פרץ המון ערבי צמא דם לכיוון השכונות היהודיות, והחל לפרוע בהן. כל המנהיגות המדינית של היישוב הייתה באותה העת בציריך בקונגרס הציוני הט"ז. האישיות המרכזית באותה העת בירושלים הייתה הרב קוק, שהחל מיד בארגון פעולות הצלה.

בשבת החלו הפרעות ביהודי חברון. הערבים רצחו באכזריות נוראה 67 יהודים ופגעו ברכוש רב. הפרעות התפשטו לעשרים יישובים בכל רחבי הארץ. המשטרה והצבא הבריטי לא עשו דבר להגנת היהודים. 133 יהודים נהרגו, 339 נפצעו ו8,000 הפכו לפליטים. כל העולם היהודי הזדעזע.

הרב עוזיאל היה מעורה היטב בחיי היישוב ונערץ על הכול בשל גדולתו בתורה, מידותיו הנעלות ואצילותו. פיקחותו והבנתו הפוליטית–מדינית בלטו בתקופה קשה זו. בישיבה של הוועד הלאומי שהתקיימה בג' באלול ניתן לראות את יוזמתו ואת החשיבה המקורית שלו. לדעתו יש להציף את משרדי ממשלת המנדט בתביעות לנזקים ולדרוש פיצויים. יש לגלות את מקור המסיתים, בעיקר בחברון. בי"ג אלול כתב הרב עוזיאל מכתב להנהלות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, ומתוכו עולה שהם נכשלו בכך שלא יצאו מיד במתקפת הסברה:

העיתונות האויבת של הערבים בארץ ובחוץ לארץ מראה לנו שהם משתמשים בכל התאמצותם לגולל עלינו את כל אשמתם הם, וליצור נגדנו דעת העולם כאלו אנו היינו הגורמים והמתחילים במהומות אלו שלוש פעמים. בעיתוניהם הגלויים לנו, אינם נרתעים לאחור מהעליל עלינו עלילות שוא על עינוי נשים, שוד רכוש ערבים והריגות אכזריות של ילדים ונשים.

הרב עוזיאל הציע מספר הצעות מעשיות: א. לייסד עיתון לאומי בשלוש השפות הרשמיות בארץ כדי שיגיע לכל העולם המוסלמי, לכל משרדי הממשלה בארץ ובלונדון ולכל העולם התרבותי. ב. לאסוף את כל החומר על המאורעות, כולל דברי ההסתה, האשמות והשקרים של הערבים, לעבד אותו בצורה משפטית לספר ולהפיצו בכל העולם. ג. לתבוע את עורכי העיתונים הערביים ולדרוש את סגירתם. לפרסם את כל התעודות, הטלגרמות והמכתבים הקשורים למעשי הרצח, השוד וההרס. ד. לגייס את כל כוח ההשפעה היהודי בעולם, כדי שיבטלו את השפעת הטלגרמות של הערבים. ה. להגיש מיד תביעה משפטית נגד המסיתים. ו. לדרוש פגישה עם הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, כדי להגיש לו תזכיר מפורט בעניין המשפטים הלא אמינים שנעשו לפורעים הערבים, ולדרוש ביקורת משפטית על כל החקירות שנעשו בפרשה זו.

לגלות את האמת

במאמר לעיתון "ירושלים" ניתח הרב עוזיאל את השורשים והסיבות לפרוץ המאורעות. ההסתה ועלילות השקר התגברו לאחר מתן הצהרת בלפור (ב–1917). הסתה זו הובילה לפרעות תר"ף (1920) ולפרעות תרפ"א (1921). מאז ידו של המופתי רקמה מזימות רצח, הרעילה את העם הערבי וזרעה בו שנאת מוות ליהודים. יד זו "הצליחה להלביש את מעשיה באורח דתי על ידי הכותל המערבי שבן לילה נעשה להם קדוש, ושימש לאמצעי תעמולה לעורר קנאת הדת ואיבה של נקמה והשמדה נגדנו".

אך הסיבה האמיתית לפרוץ המהומות בתרפ"ט היא התנהגותה של ממשלת המנדט. היא קראה את מכתביה של "המועצה המוסלמית העליונה", שבראשה עמד המופתי, שכולם הסתיימו ברמז ברור: "אין אנו אחראים לתוצאות ולהסתערות ההמון", ולא הגיבה. היא לא הטילה את מוראה על ההמון הערבי, ולא התכוננה כראוי לקראת פרוץ המאורעות, למרות האזהרות של נציגי היישוב היהודי.

בסיום מאמרו כתב:

ואל כל המוסלמים וכל יתר העמים נקרא לאמור: אל נא תשמעו לדברי הסתה ועלילות שקר המכוונות לזרוע איבה בין אחים, ולהביא לידי שפיכת דמי נקיים, כי אל אחד בראנו אב אחד לכולנו ולמה יבגוד איש באחיו, הושיטו יד שלום לעם השלום, וה' יברך את ארצו ועולמו בשלום.

בל' בתשרי תר"ץ (1929) הציעו רבני תל–אביב יפו, הרב עוזיאל והרב שלמה אהרונסון, להנהלת הוועד הלאומי שתפנה מיד לממשלת המנדט, כדי שזו תורה לכל הקונסולים הבריטים בעולם להכחיש את דברי השקר של הערבים. בג' במרחשוון הם כתבו מכתב לרב קוק והציעו לו שהרבנים הראשיים של ארץ ישראל, יחד עם הרבנים הראשיים של בריטניה וצרפת, יפנו ב"קול קורא" לעולם המוסלמי ולראשי הדתות בכל העולם, ובו יכחישו נמרצות את כל השקרים והעלילות שבדו הערבים, תוך הדגשה שהדת היהודית לא מרשה לפגוע בקודשי דתות אחרות.

הרב עוזיאל פרסם מאמר חשוב נוסף בשם "דבר ישראל לעמים", ובו סתר את ההאשמות והשקרים של הערבים. הוא כתב כי בשנים שקדמו למאורעות היישוב היהודי בארץ קנה מהערבים, במיטב כספו, אדמות חול וביצה, ובחריצות וחכמה הפך אותן לארץ פורייה; וזאת גם לטובת הערבים שהיגרו אליה מארצות שכנות. המופתי, שהשתתף בפועל בארגון מעשי הרצח כבר במאורעות תר"ף (1920), הוא זה שהסית והתסיס את ההמון גם ביום פרוץ מאורעות תרפ"ט. בריאיון לעיתונות הוא חשף את המניע האמיתי שלו:

מה שאירע בימים האלה בירושלים הוא מרד לאומי רציני, אשר הדו ישמע בכל פינות העולם הערבי המושלמי. אנו עומדים בפני מרידה לאומית קשה ורצינית… מחובתה של אנגליה שתבין כי למאורעות הרציניים בארץ ישראל אין כל קשר עם הכותל המערבי, אלא הם נוגעים להכרזת בלפור.

הרב עוזיאל הדגיש את העובדה שהכותל לא היה קדוש למוסלמים, וכך כתב במכתב (ללא תאריך)  לחכם מוסלמי שבו תיאר את אשר ראה שם:

בראותי את השכנים המוסלמים שעברו דרך סמטא זו בסליהם ולפעמים גם בחמוריהם, בלי שום רגש של כבוד וקדושה למקום זה, אמרתי לעצמי – נניח שמקום זה איננו קדוש בשבילכם, אבל בכל זאת חובה אנושית היא לכבד את קדושיו של עם אחר בפניו, ולא לפגוע ברגשותיו של מי שהוא בעומדו בתפלה ותחינה לפני אלוהים.

 הרב עוזיאל ביקש ממנו להשיב לו ביושר על שתי שאלות: א. האם הכותל זהו המקום שנקרא לפי הקוראן "אל בוראק" (על שם סוסתו של מוחמד שהביאה אותו במסע לילי ממכה לירושלים). ב. האם בשל כך אסור ליהודים להתפלל שם.

השארת הסטטוס קוו

משרד המושבות הבריטי מינה ועדת חקירה בראשות סר א' שאו, כדי שתחקור את הגורמים שהביאו למאורעות. בי"א בכסלו תר"ץ (1929) העיד הרב קוק בפניה. בסיום הופעתו המרשימה הוא אמר בכאב: "לא ייתכן כי מקום קדוש זה, הנערץ ביהדות כולה יותר מכל בתי הכנסת יחד, יישאר לתמיד מוקף בתים מזוהמים וסמטאות מרופשות" (אחד העדים היהודים סיפר שהערבים נהגו לקיים ברחבת הכותל תגלחת של הראש והזקן, ואת הלכלוך הם השאירו במקום). בזמן ביקור הוועדה עלתה הצעה שיהודים לא יבקרו בכותל, והרב קוק התנגד לכך בתוקף. על פי המלצת ועדת שאו, מינה "חבר הלאומים" ועדה בינלאומית כדי שתחקור את הסיבות לפרוץ המאורעות. ועדה זו שהתה בארץ בקיץ תר"ץ (1930). הרב עוזיאל שלח אליה תזכיר ובו ביאר באריכות את הסיבות לקדושת הר הבית, ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של העם היהודי לכותל. העובדה שהוא נקרא "כותל הדמעות" גם בשפות האירופיות וגם בשפה הערבית מעידה על הדמעות הרבות ששפך עם ישראל במקום קדוש זה.

בהופעתו בפני הוועדה, שהשאירה רושם עז, הסביר הרב עוזיאל את סדרי התפילה והמנהגים הנהוגים ליד הכותל כפי שזכר מביקוריו במקום (בדיוני הוועדה הוכח כי מבחינה משפטית לא נזכר בשום מקום שהכותל נחשב מקום קדוש למוסלמים, אפילו לא במדריך הרשמי של הר הבית שיצא לאור מטעם המועצה המוסלמית העליונה ב–1924).

בחודש אלול הציעה ממשלת המנדט פשרה – היהודים יכירו בבעלות הערבים על הכותל, ובתמורה הערבים יכירו בזכות גישתם לכותל. הרב קוק, שלא קיבל את טענת נציגי הוועד הלאומי שיש כאן עניין של פיקוח נפש, סירב בתוקף לחתום עליה באומרו: "עם ישראל לא יִפָּה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי, אין לנו שום זכות לכך!". ועדת שאו אישרה לבסוף את זכות היהודים להתפלל ליד הכותל, אך רק עם שמירה על הסטטוס קוו, ללא ספסלים וכיסאות.

לצאת להתקפה

תקופה קשה נוספת הייתה בשנים תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939). התגברות העלייה היהודית לארץ, התרחבות היישוב וההקצנה בעמדות האנטי ציוניות של הערבים גרמו בתרצ"ו (1936) לפרוץ "המרד הערבי", שהוביל למעשי טרור קשים ביותר, גם כנגד הבריטים. גם הפעם המופתי תפס מקום מרכזי בהסתה, בהפצת שקרים ובארגון הפרעות.

המאורעות החלו בכ"ז בניסן ביפו, כאשר אספסוף ערבי התנפל בסכינים על יהודים שעבדו בעיר. 16 יהודים נהרגו, רבים נפצעו ואלפים ברחו לתל–אביב. שם פעל הרב עוזיאל רבות למענם. משם התפשטו המהומות לכל הארץ. הערבים שרפו שדות תבואה, עקרו עצי פרי והתקיפו את התחבורה היהודית. מאורעות הדמים נמשכו בהפוגות עד שנת תרצ"ט (1939). 630 יהודים נהרגו וכ–2,000 נפצעו. אלפים ברחו מבתיהם, ונזק רב נגרם לרכוש.

בכ"ו באייר תרצ"ו שלח הרב עוזיאל מכתב להנהלת הוועד הלאומי, ובו דרש לצאת להתקפה:

חושב אני שהגיע בשבילנו הזמן לצאת מעמדת הגנה בלבד ולהיות מהמתקיפים מבחינה משפטית. דעתי היא כי עלינו להגיש תביעה פלילית נגד המופתי הירושלמי על דבריו שנתפרסמו מתוך נאום ביפו, שבו הוציא דיבה על היהודים ש"שוחטים את בנינו".

בכ"ה בסיוון שלח הרב עוזיאל מכתב לנציב העליון, סר ארתור ווקפ, ובו התלונן שהמהומות נמשכות כבר חודשיים ללא תגובה הולמת של השלטונות. הרוצחים והשודדים לא נתפסים, כך שכל החוקים הם רק הלכות יפות שאינן מצטרפת למעשה.

ללא מורא הוא האשים את ממשלת המנדט, שבכל הודעותיה היא מסתירה את הפושעים הערבים בשם "אלמונים", וכורכת בדיבור אחד את האסירים היהודים עם האסירים הערבים, כאילו היהודים הם גם בכלל הפורעים. הרב עוזיאל ביקש לשים סוף למצב הפרוע בארץ ולהעניש בכל חומר הדין את המסיתים ואת עושי הרשע שנתפסו עם אקדח, פגיון או פצצה גם אם לא הספיקו לבצע את זממם.

בדרך למדינה

ממשלת בריטניה מינתה ועדה מלכותית, בראשות הלורד פיל, במטרה לחקור את הסיבות לפרוץ "המרד הערבי" ולהציע פתרון לשאלת ארץ ישראל. בל' בתשרי תרצ"ז (1936) שלח הרב עוזיאל לעיון הנהלות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי תזכיר שהיה אמור להגיש לוועדה. הוא פתח בזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל ובקשר המיוחד ביניהם, תוך שילוב פסוקים מהתנ"ך, והבהיר שחזקה הנשענת על נחלת אבות שנתן אלוהי עולם אדון כל הארץ אינה מופקעת על ידי כיבוש של עם זר.

בבקיאות רבה הוא הוכיח כיצד זכותו של העם היהודי להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל הוכרה על ידי כל הגורמים החוקיים הבינלאומיים. בתחילה ניתנה הצהרת בלפור על ידי שר החוץ הבריטי, ובה נכתב שממשלת בריטניה מביטה באהדה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בתר"ף היא אושרה בוועידת סן רמו, שבה המועצה העליונה של מעצמות ההסכמה החליטה למסור את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה, כך שהצהרה זו קיבלה תוקף של הסכם בינלאומי.

אלא שלמרות הבטחתה, ממשלת בריטניה לא מילאה כראוי את שליחותה. ארבע פעמים פרצו בארץ מאורעות דמים, והממשלה השאירה את היהודים ללא הגנה. בנוסף לכך, היא לא מנעה מהערבים לאסור על יהודים להיכנס למקומות הקדושים להם.

בתרצ"ח (1938) הגיעה לארץ ועדת וודהד כדי לבדוק את אפשרות ביצועה של תוכנית החלוקה. הרב עוזיאל הכין תזכיר לוועדה בשם הרבנות הראשית, ובו פירט את יחסה לתוכנית זו. לדבריו שם, ארץ ישראל משני עברי הירדן היא קניינה של האומה הישראלית, והיא ניתנה על ידי הקב"ה לאברהם אבינו. נוסף לכך, הרבנות מתנגדת להוצאת ירושלים מתוך המדינה העברית המוצעת. גם הערים שיש להן ערך של קדושה היסטורית מיוחדת כחברון, צפת וטבריה צריכות להימצא במדינה היהודית. ולבסוף, הרבנות מכירה בצורך לתת זכויות דתיות ואזרחיות לערבים שיישארו בתוך שטחי המדינה.

בתש"ו (1946) ממשלות בריטניה וארה"ב מינו את הוועדה האנגלו–אמריקאית כדי שתמצא פתרון למאות אלפי יהודים ניצולי שואה ששוכנו ונתקעו במחנות העקורים באירופה. הרב עוזיאל שלח לה תזכיר חשוב, ובו הביא הוכחות רבות מכתבי הקודש ומתולדות עם ישראל לקשר הדתי המוצק בין עם ישראל לארצו, ובכך דחה את טענות הערבים נגד המפעל הציוני וביסס את הצדק שבתביעת העם היהודי על ארץ הקודש. הופעותיו בפני הוועדה בזקיפות קומה, בי' ובכ"ג באדר ב', השאירו רושם עז. המסקנה העיקרית של הועדה הייתה לתת מיד מאה אלף רישיונות עלייה ליהודים אלו. הבריטים סירבו לקבל את מסקנותיה.

בתש"ז (1947) הודיעה ממשלת בריטניה שהיא אינה יכולה להמשיך לשלוט בארץ, והעבירה את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. האו"ם החליט להקים ועדה בת 11 חברים, ועדת אונסקו"פ, כדי שתמצא פתרון יסודי לשאלת ארץ ישראל. הרב עוזיאל העיד בפניה בכ"ב בתמוז. בעדותו הוא הסביר מהי מעלתה של ארץ ישראל, שניתנה לאחוזת עולם לאבי האומה, ותיאר את הפעילות המבורכת של היישוב היהודי בארץ, שהביאה ברכה לכל תושביה אך הופרעה על ידי הערבים, גזרות הספר הלבן והשואה. מסקנות הוועדה היו שיש לסיים את המנדט הבריטי בארץ, להקים בה שתי מדינות, ולהשאיר את ירושלים כעיר בינלאומית. בהצבעה דרמטית בעצרת האו"ם, בליל י"ז בכסלו תש"ח (1947), אושרה תוכנית החלוקה ברוב קולות. הערבים סירבו לקבלה, ובכך החמיצו הזדמנות להקים מדינה.

למחרת הצבעה זו פרצה מלחמת העצמאות, שבה ניסו הערבים להשמיד את המדינה היהודית שקמה. האם היהודים מנעו מהערבים להקים מדינה משלהם? הרי רק במלחמת ששת הימים (בתשכ"ז) הגענו להר הבית ולכותל המערבי. אנו לא כובשים זרים ב"שטחים". חזרנו אליהם רק בשל הערבים שהובילו למלחמה זו, שבה רצו הם להשליך את כולנו לים. כמו בימים ההם, גם כיום ננצח במאבק מול ההסתה והשקרים הדומים להפליא, רק אם נהיה מאוחדים, נאמין בצדקת דרכנו, ונדע את העובדות ההיסטוריות לאמיתתן.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016