לא להיות רציניים

"הדבר העיקרי שאדם צריך לעשות זה לחזק את האינטימיות שיש לו עם הקב"ה. להיפתח יותר, להשתחרר". מקבץ שיחות קצרות מאת הרב מנחם פרומן במלאת שלוש שנים לפטירתו

א/

מה זה דתי? דתי זה עמוק! להיות דתי זה להיות עמוק. ומה שהוא עמוק – הוא דתי. הסופר עמוס עוז אמר לי עוד לפני הרבה שנים: "לךָ, מנחם, אני יכול לומר שהספרות שלי היא ספרות דתית". זו שאלה אם הוא צדק לגבי הספרים שלו… אבל זה בדיוק העניין – עומק הוא עניין אלוהי. לכן אני טועם בקפקא יותר טעם דתי מאשר בהרבה ספרי רבנים.

פעם, כשהייתי צעיר, נסעתי לחתונה, ובדרך קראתי אנציקלופדיה מקראית, שהיא כולה מחקר וביקורת המקרא. ראה אותי הרב אביגדור נבנצל ותמה עליי, בענווה האופיינית לו. אמרתי לו: בספר הזה יש הרבה עומק דתי. אבל זה פעם, כשהיה לי כוח להתיר. היום תש כוחי…

זה‭ ‬מה‭ ‬שצדיק‭ ‬נותן‭ ‬לך‭ ‬‮–‬‭ ‬קלילות‭. ‬הרב‭ ‬פרומן‭ ‬בתפילה‭ ‬בין–דתית‭ ‬משותפת‭, ‬2005
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

ב/

אדם מכובד שרץ – זה קשה לו, אבל אם הוא בלי גאווה – הרוח נושאת אותו. להיות קל. כך מסתלקים ממך הדינים. אתה מתייסר: אדם מכובד כמוני – איך לא נתנו לי את הכבוד הראוי לי. אם תהיה קל לא יהיו לך ייסורים, לא יהיו דינים.

בשביל זה הולכים לצדיק. בשביל להיות לא רציניים. זה מה שצדיק נותן לך – קלילות. שחרור מגאווה. ענווה. לא כמו יהודים כמוני, שקוראים קריאת שמע ולוקחים כל כך ברצינות את המשנה ברורה והשולחן ערוך. באמת כתוב שקריאת שמע צריכה כוונת הלב. אבל מה זה כוונת הלב? קלילות. שהלב נושא את קריאת שמע שלך.

לא כמו אלו שלוקחים בכבדות את משא הצלב של התורה. שלא תופסים את התורה בקלילות. בגלל זה באה אפיקורסות. בגלל זה רוב עם ישראל עזב את התורה. מה אני צריך? לרקוד את התורה, לקפוץ את התורה. מה שחסר זה פורים. זה מה שמעכב את עבודת ה' שלי.

כבר לפני שנים הצעתי לאשתי לעברת את שם המשפחה שלנו מפרומן לפורים. במקום שיגידו שהרב פרומן נפגש עם ערפאת, אנשי חמאס וכו' – יגידו "הרב פורים". ככה זה יישמע אחרת לגמרי. אף אחד לא ייקח את מה שאני עושה יותר מדי ברצינות…

ג/

ירושלים יושבת על הגבול. פעם זה היה הגבול בין המדבר ליישוב, בין בני התרבות לפראי אדם. היום זה הגבול בין יהודים לפלשתינים. אני זוכר שהייתי מתפלל מנחה במאה שערים, ומשם הולך חמש דקות אל מערכת העיתון אלפג'ר, יושב עם נציג של ערפאת ומנסה לוודא שמה שהם כותבים בעיתון שם זה לטובתנו. זה המקום של מחיאות כפיים, חיבור ימין ושמאל. להיות על הגבול זה מסוכן, אבל שם קורה משהו, נוצר משהו.

גם בית המקדש ישב על הגבול – הגבול שבין יהודה לבנימין. הלב של המקדש, החלקים הכי חשובים – הכפורת והארון – נמצאים אצל בנימין. למה? בגלל שהוא נולד על הדרך. יש בזה יתרון גדול. בדרך אתה לא יכול להיות קבוע, כבול לאידיאולוגיה שלך. אתה חייב להגיב, להתחדש, לזרום. פעם הייתה סיסמה "בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!". אם באה מכונית מולך לא יעזור לך לצעוק עליה – "איך אתה נוסע בנתיב הנגדי?!"

תכונת הדרך היא תנועה נשית. הגמרא אומרת "נשים דעתן קלה". בארגון "קולך" לא אוהבים את הגמרא הזאת. רואים בה עלבון לאישה. אבל זה רק בגלל שהן לא לומדות זוהר. בעיני הזוהר זה שבח גדול: היום היא אומרת ככה ומחר אחרת, מה יש? גבר הוא תקוע. אני, כמו שאשתי אומרת עליי, כבר ארבעים שנה אומר אותו דבר. אבל נשים הן לא ככה. כל הזמן משתנות. לפני חצי שעה היא אמרה כך ועכשיו פתאום אחרת… כמה זה יפה!

ד/

אשתי הדסה אומרת שני דברים שלכאורה יש ביניהם סתירה, אבל כמו שאני אומר תמיד על סתירות – חסידים צוחקים מזה!

אומרת הדסה: אדם לא יכול להתחתן עד שהוא מוצא את עצמו. אם הוא לא מוצא את עצמו הוא לא יכול להתחתן. אבל מצד שני היא אומרת: אדם לא יכול להתחתן עד שהוא לא מתייאש מעצמו. כל זמן שטוב לך עם עצמך אתה לא יכול להתחתן. אדם לא יכול להתחתן עד שהוא לא תופס את החיסרון שלו. ואני לפעמים מנסח את זה: אדם לא יכול להתחתן עד שהוא מודע לערוותו. עד אז הוא לא מתחתן.

ה/

יצר הרע בשורשו אינו תלוי במה שאתה עושה אלא במניע של העשייה. שורש היצר הרע הוא בעשייה שמטרתה להשיג הישגים, לנכס את המציאות אליי. תאוות ממון איננה תלויה בכמות הכסף שיש לי, אלא במניע הפנימי להשיג אותו. כך גם בתחום המיני: יחסים מיניים שעניינם להשתלט על האישה שאיתי, לנצל אותה לצרכיי – הם יחסים של יצר הרע. אפשר לשכב עם אותה אישה, אבל מתוך רצון להתמסר אליה, להתבטל אליה – ואז זה יצר הטוב. ביאליק כבר שאל: "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה זֹּאת אַהֲבָה?". האם היא התחברות וקבלה, שאז היא כדברי הלל הזקן כל התורה כולה – או שאתה בא כדי לחטוף ולקחת לעצמך, ואז האהבה היא "הדרך להשתלט על גופו ועל נפשו של האחר" (סארטר).

במובן הזה, גם החשק ללמוד עוד ועוד תורה יכול להיות יצר הרע. ראשוני החסידות התנגדו בחריפות ללימוד התורה המתנגדי כיוון שראו בו חמדנות. רצון להגדיל את האגו, לצבור הישגים תורניים ואפילו רוחניים.

ישנה שאלה מאוד עמוקה אם ניתן ליצור ברצינות, לאורך זמן, ללא יצר הרע. האם אדם יכול לחיות עם אשתו לאורך זמן בלי מניע אישי ואגואיסטי? הגמרא אומרת שכאשר אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע המיני – התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים. הרי המילה "יצירה" ממש נשמעת כמו "יצר הרע". אגיד לכם משהו בשם אבי: בחסידות גור, כשמישהו היה עוזב את הישיבה ומפסיק ללמוד תורה היו אומרים עליו: "פלוני התחיל ללמוד תורה לשמה". הוא איבד את האמביציה להיות רב, להיות דיין, להיות תלמיד חכם, אין לו שום מניע אישי בלימוד – ולכן הוא הפסיק ללמוד לגמרי. האם יש אפשרות בלי היצר הרע? האם אפשר להשתמש בו בלי להשתעבד אליו?

ו/

פעם זקן היה תואר כבוד. "זה קנה חכמה". אבל מה היא החכמה הזאת? אני חושב שכשהייתי צעיר היה לי יותר ידע, הייתי יותר מבריק. כשאדם מזדקן הוא מתחיל לשכוח… הקב"ה נגלה ונכסה, נגלה ונכסה, לוקח ממך את הכוחות הרוחניים שנתן לך בצעירותך. אז מה אני יודע היום שלא ידעתי פעם? לא משהו מסוים, אלא איך שכל החיים הם ממך ואליך, כמו שהשיר אומר "בוקר וערב לך ועליך". כל החיים באים מהקב"ה והולכים לקב"ה, וזה הכיף של החיים, זה הכיף שבחיים. זה מה שיש בחיים, שהכול בא מהקב"ה וחוזר לקב"ה, ושום דבר לא עומד בפני עצמו, לא אוטונומי. גם לא העולם הרוחני, גם לא עולם התורה. הכול מהקב"ה ואל הקב"ה, מהקב"ה ואל הקב"ה.

הדבר העיקרי שאדם צריך לעשות זה לחזק את האינטימיות שיש לו עם הקב"ה, לחזק את הקשר עם מי שנתן לו את החיים האלו. להיפתח יותר, להשתחרר יותר, להתקרב יותר אל הקב"ה. להסיר חציצות.

הפוזה של הצדיקות היא חציצה רצינית. מסתבר שהיא לא עוזבת אותנו עם המוות. מספרים על יהודי אחד צדיק שנפטר. על יד מיטתו אמרו עליו המון שבחים, סיפרו על כל הדברים הטובים שעשה בחייו. ופתאום הוא קופץ ואומר: "הכרוב! מה עם הכרוב?". הוא קם לתחייה! למה? מפני ששכחו להגיד עליו שהוא נמנע כל חייו מאכילת כרוב מחשש לחרקים. הפוזה הזאת לא נותנת לאדם להתמסר לקב"ה. צריך להשתחרר ממנה, לא להיות משועבד לה.

ז/

מה ההבדל בין "מי" ל"מה"?

"מה" הוא שאלה של תוכן, של מהות: מה אתה? אני יהודי, דתי, דתי לאומי, בחור ישיבה וכו'. יש לי הרבה תכנים. גם התכונות שלי, הפסיכולוגיה שלי – הן חלק מה"מה" הזה.

אבל יש גם האישיות עצמה. היא מי שאני. היא ה"מי". האדם הוא לא רק סל של תכונות ומעשים. יש מי שהוא מעבר לכל זה.

לפני שנים נפעמתי מההבנה שהשאלה המרכזית בעולם הדתי היא אם אתה תופס את הקב"ה כ"מה" או כ"מי". בדרך כלל אנחנו תופסים  אותו כמשהו, כתוכן מסוים, כאידיאולוגיה, כעולם ערכים כלשהו. זאת תפיסת ה"מה", שהיא השכינה. אבל לפעמים כל האידיאולוגיה הדתית הזאת קורסת. השכינה בגלות. במצב כזה ה"מי" יכול להציל את ה"מה". בתפיסה העליונה יותר הקב"ה הוא "מי", אני תופס אותו כמישהו, ואז יש התייחסות אישית ואינטימית אליו, והיא מרפאת את האידיאולוגיה הדתית. האמא העליונה שהיא ה"מי" מתקנת את השכינה. ה"מה" הוא הכבוד של ה', אבל ה"מי" הוא מלך הכבוד.

בעולם של החכמה, של הפילוסופיה, התכלית היא לשאול שאלות: מה עשית? מה פשפשת? מה מצאת? מה זה להיות אדם דתי? וכו'. שאלות אלו נשארות לפעמים בלי תשובה, ולכן כתבו גם הפילוסופים היווניים וגם הרמב"ם שתכלית הידיעה שלא נדע. כך. זו באמת מדרגה גבוהה לא לדעת. אבל במקום האינטימי שבו הקב"ה הוא "מי", קיים משהו גבוה יותר. מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה כֶּתֶר לְרֹאשָׁהּ עָשְׂתָה עֲנָוָה עָקֵב לְסֻלְיָתָהּ.

אצל הסבתא שלי אלוהים היה סבא עם זקן לבן שמסתכל עלינו מהשמים. הפילוסופים בזים לאלוהים הזה של הסבתא. הם טרחו כדי להפוך את אלוהים לתורה עמוקה ונשגבה. העניין שלנו הוא לתת עומק חדש לאמונה של הסבתא. "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'".

ח/

ילפעמים אני חושב שכל התיאולוגיה, כל הדתות, כל הדיבורים בעולם על אלוהים וכו' – נובעים רק מהצורך להסביר את הדבר האנושי האינסטינקטיבי והפשוט שנקרא תפילה.

האדם מתפלל. והוא חייב להסביר לעצמו למי הוא מתפלל ולמה הוא מתפלל ומה הוא עושה, אז הוא קורא לזה בשם אלוהים ובונה עולם דתי שלם סביב זה.

אבל הגרעין של הכול זו התפילה.

——————-

צחוק ושתיקות

עברו שלוש שנים מאז שנפטר אבי מורי הרב מנחם פרומן. הפרסום של אבא בא בעיקר בגלל דעותיו ומפעלו הפוליטי  ותחומים נוספים אבל בסופו של דבר העניין המרכזי שמילא את חייו היה התורה. כל הזמן למד ולימד וחי תורה. ובעיקר – חידש בתורה.

הספר "חסידים צוחקים מזה" הרואה אור בימים אלו משמש חלון הצצה לתורה שהוא חידש בעולם. אין בו משנה סדורה, כי לא הייתה כזאת. אבל יש בספר פסקאות קצרות המעניקות השתקפויות שונות ומגוונות של אותה תורה חדשה. מתוך המילים עולה חתירה בלתי מתפשרת למפגש עם ריבונו של עולם, למגע ישיר וכן איתו. התנועה הזאת מולידה באדם הרבה שאלות, דורשת ממנו גמישות אבל בעיקר הופכת אותו לאדם חופשי וגם צוחק.

מי שרוצה להכיר פנים אחרות של הרב פרומן, תמונה פנימית יותר של מי שהוא היה ושל החידוש שלו לעולם, יוכל למצוא אותם במילים של "חסידים צוחקים מזה", בצחוק ובשתיקות שבין המילים.

יוסי פרומן

הרב יוסי פרומן הוא ר"מ בישיבת השילוב במעלה גלבוע

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016