זה לא רק זיכרון. אני הילדה שמפרידים אותה מהוריה, אני האם שקורעים ממנה את ילדיה, אני הסבתא. רשמים ממסע אנשי רוח ותרבות ישראלים לגיא ההריגה
כשאנחנו מגיעים ביום הרביעי של המסע לשערי בירקנאו, מבקש הרב אברהם קריגר שנצעד פנימה בשני טורים עורפיים, כפי שהוצעדו היהודים שהובלו לכאן ברכבות מכל רחבי אירופה. אנחנו צועדים בדממה, לא נשמע אלא קול מדרך רגלינו על המשטח שעליו דרכו גם רגליהם, אבל באוזנינו מהדהדות הפקודות הצווחניות שליוו את צעידתם. נביחות הכלבים. יריות הרובים על מי שחרג מן השורה או כשל ונפל. לבסוף אנחנו נעמדים בצומת שבמרכז המחנה, בנקודה שבה ניצב הנאצי וגזר בתנועת אצבע את דינו של כל אחד מבני האדם שניצבו מולו: ימינה, לחיים ולעבודת פרך – או שמאלה, היישר אל תא הגזים אשר במבנה המלבני הזה, הנה כאן, מאחורי העצים האלה, במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו.
ידעתי מאז ומתמיד, כמו שיודע כל יהודי, על אודות הסלקציה שגדעה, במקום הארור הזה, את חייהם של כמיליון ורבע גברים נשים וטף. אבל בעומדי בין גדרות התיל החשמלי של אושוויץ־בירקנאו, עם חבריי למסע של מכון "שם עולם" אל תעצומות הנפש של קורבנות השואה, אני חשה לא רק כמי שזוכרת מה אירע כאן, אלא גם כמי שחווה את האירועים בעצמי: אני הילדה הקטנה שמפרידים אותה מהוריה. אני האם הצעירה שקורעים ממנה את ילדיה. אני הסבתא בת הנ"ח, כגילי היום, שבשעה שהרוצח פוקד עליה לפנות לשמאל – שהרי אין בבנות־גילה שום ערך ככוח עבודה – היא לוקחת איתה אל המשרפות את נכדיה הפעוטים כדי לאפשר לאִמם, בתה הלומת הצער, להסכים ללכת ימינה ולהמשיך לחיות.
הטלאי של גיא
בבית הכנסת הגדול של העיירה לנצוט, השוכן על־יד ארמונו המפואר של הגרף פוטוצקי הידוע, אריאל סנדר מגלה לנו כי סבו היה מראשי הקהילה המקומית עד שזו נכחדה בשואה. תוך כדי כך הוא מצלצל לאמו, כדי לברר על כך פרטים נוספים. אנחנו ממהרים להכניס כיסא עץ פשוט אל בית הכנסת הריק מרהיטים, ולהציבו אצל כותל המזרח בנקודה שהייתה מקום הישיבה הקבוע של סבא של אריאל, מימין לארון הקודש ולמקומו של הרב. אריאל, איש יהודי חסון מארץ ישראל, מתיישב על הכיסא הזה ועיניו, שמסתכלות עכשיו על הדברים מן הזווית המדויקת שממנה ראה אותם סבא שלו יום יום, זולגות דמעות. אחר־כך הוא עולה אל הבימה הנישאה, וההיכל הישן והעזוב נרעד ומזדעזע לקול תפילת "אל מלא רחמים" שלו הבוקעת רקיעים.
האוטובוס שלנו נוסע ליער זבליטובסקה גורה, אל גיא ההריגה של הילדים. בדרך אנחנו מבקרים בליז'נסק, אצל רבי אלימלך, שהיה מנהיג בדור השלישי של החסידות ומגדולי מייסדי התנועה החסידית בפולין. שאלות בלתי פתירות שעולות בינינו – כמו: "איפה היה א־לוהים בשואה", ואפילו השאלה הקשה עוד יותר: "איפה היה האדם בשואה" – מתגמדות אל מול הצדיק שלימד את חסידיו להתהלך בתמימות לפני א־לוהים ואדם כאחד. גשם קיצי כבד מצליף בנו בינות לעצים ולנחילי היתושים, אבל בתוך ה"אוהל" של רבי אלימלך דולק נר תמיד ובחדר הפנימי ממתין לנו טיש ערוך, עם אַרְבֶּס והרינג כהלכתם. השחקן גולן אזולאי פורט על הגיטרה, המנכ"ל צבי צוויבל והחשב הכללי לשעבר פרופ' ירון זליכה מרעימים בקולותיהם בראש השולחן, וכולנו שרים "כל העולם כולו", "אנא בכוח", וניגונים חסידיים עם מילים ובלעדיהן. הכול הולך, כולל דפיקות על השולחן וצעקות "אוי" של יהודים.
עוד מעט נעמוד, משותקים, בלב היער העבות שבו נרצחו המוני פעוטות, שהובלו לכאן במשאיות עמוסות דרך רחובו הראשי של הכפר הסמוך. הגשם לא יפסיק להצליף בנו. עצי הלִבנה, שהיו עדים לזוועות שהתרחשו כאן, ינועו ברוח כנכלמים. זעקות "מאמע" ו"טאטע" דקיקות עדיין תלויות על ענפי צמרותיהם.
ובין זבליטובסקה לקראקוב, שבה נסייר הערב ברובע היהודי היפה שהיה המרכז התרבותי של העיר השוקקת, ייקח שחקן התיאטרון התל־אביבי גיא לואל כיפה כחולה ויניח אותה על ראשו. לא קל לו לחבוש כיפה, אבל הוא לא יסיר אותה עד לסיום המסע. וזה לא משום שהוא החליט פתאום להאמין בא־לוהים או לשמור מצוות, גיא יבהיר, אלא פשוט משום שחשוב לו מאוד שכל הפולנים האלה ידעו שהוא יהודי. כן, יאשר בחיוך, הכיפה משמשת אותו במקום טלאי צהוב.
לקדם חשיבה אחרת על השואה. חברי המשלחת בכניסה לאושוויץ־בירקנאו
צילום: משה אלפי, אלפים הפקות
קדיש תימני בהר האפר
אנחנו מצטופפים בין כותלי הטיח הלבן של תא הגזים במיידנק. כתלים שמדברים באמצעות כתמים כחולים שהותירה עליהם התרכובת הכימית הקטלנית, ובאמצעות שריטות שחרצו לאורכם ציפורני ידיהם המשוועות של בני אדם שניסו לטפס כלפי מעלה מפני הגז המתפשט. מעל לראשינו פרוסה, על התקרה, רשת צינורות הגז הזרועים ראשי־מקלחת מתכתיים. ובין הכתלים הללו ומתחת לתקרה הזאת מצטט באוזנינו הרב קריגר את עדותו של שריד מעובדי הזונדר־קומנדו היהודים, שתפקידם היה להמתין מחוץ למבנה הזה ואחר־כך להוציא מתוכו את הגופות. בנשימותיהם האחרונות, כך העיד האיש, רגע לפני שהרימו את קולם הגווע בצעקת "שמע ישראל" שאין אחריה אלא דומייה, היו הקורבנות שנחנקו כאן קוראים בשמות יקיריהם.
עכשיו עצמו את עיניכם, מבקש מאיתנו הרב. וכל אחד מכם יחשוב בשמו של מי הוא היה קורא כאן.
משם אנחנו הולכים אל הביתן שבו דחוסות, במכלי ענק, עשרות אלפי נעליים שהרוצחים לא הספיקו לשלוח למִחזור בגרמניה. אנחנו מתבוננים במשך שעה ארוכה בנעל קטנה, חומה ושחוקת־חרטום, של ילד. בנעל שחורה ואלגנטית של גבר. בנעל גבוהת־עקב ועדינה של אישה. ובעוד ועוד נעליים שמספרות, באופן מוחשי מנשוא, את סיפוריהם האישיים של בני האדם שהגיעו הנה לבושים ונעולים, עם מחשבות ואהבות ושאיפות. ונהפכו תוך שעות אחדות לגופים עירומים מכול, וכעבור זמן קצר נוסף – לאפר.
לסיום ביקורנו במיידנק אנו עולים אל אנדרטת הענק העגולה, שבמרכזה נערם אפר הנרצחים שנאסף מן הבורות. יום קודם לכן, במחנה טרבלינקה, השחקנית יונה אליאן אמרה באוזנינו קדיש על סבה וסבתה שנספו שם, עם בנם הקטן, כשהיו צעירים בכעשרים שנה מן הגיל שלה כעת. במחנה חלמנוֹ, שאליו נגיע בסוף המסע, יהיה זה גיא שיאמר קדיש על בני משפחתו. אבל הפעם הרב מטיל את אמירת הקדיש על נציב שירות המדינה לשעבר, אברהם נתן. ואברהם בולע את רוקו, לוקח נשימה עמוקה, ועוד אחת, ו"יתגדל ויתקדש" שלו רועד במבטא תימני שָׁאמי, ובמנגינה תימנית מסתלסלת, ומיתמר אט אט אל המילים "הגורל שלנו – אזהרה לכם" החקוקות מעלינו בפולנית חד משמעית.
בקשתו של נחום
ידעתי גם קודם לכן כי השמדת ששת המיליונים לא התרחשה ב"פלנטה אחרת", אלא בפלנטה הזאת. וידעתי שאת הפשעים האכזריים לא הגו וביצעו "חיות אדם" או "מפלצות", כי אם יצורי אנוש כמוני וכמוכם. אבל דווקא הקרבנות, כך אני מבינה עתה, קיבלו עד כה בתודעתי זהות מטושטשת, משום שאיך אני יכולה להתחבר אל כל מה שקרה להם? רק ההיכרות הקרובה שזכיתי לערוך, במהלך המסע הזה, עם עולמם הפנימי העשיר של הקרבנות – עולם שהם המשיכו לטפח אותו גם בנבכי השאול אשר אליה שאב אותם גורלם – מולידה בי, לראשונה, את היכולת להזדהות איתם באמת.
אנחנו יוצאים עם יהודי פולין מבתיהם שנפרצו ומשגרת חייהם שנקטעה. אנחנו נאספים איתם בכיכר האומשלגפלאץ בוורשה, בכיכרות העירוניות בשדלץ, בלובלין ובלנצוט, ברובע קזימיש שבקרקוב ולבסוף גם בגטו לודז'. אי אפשר לקלוט את העובדה שאיסוף היהודים אל השמדתם התקיים בדרך כלל באור יום, ובמרכזי הערים, ולעיני כול. ברחובה של העיירה היהודית־לשעבר קראשניק, אנו מקיפים את יהורם גאון השר "הולך אני לעיירה שלי" וחושב על בני משפחתו, שהנאצים הובילו אותם לאושוויץ מטולדו שבספרד. ומול הכיכר היפה של העיר צ'נסטוחובה אנו משתופפים אל תוך מנהרה צרה שנחפרה מתחת לבניין ישן ומתקמטים אל מעמקי כוך תת־קרקעי טחוב וחשוך, ששימש מחבוא לעשרות מבוגרים וילדים במשך תקופה ארוכה.
עינינו מתלחלחות כשדובי איכנוולד מספר לנו על אביו, שהגיע לאושוויץ בגיל שבע־עשרה ומאז ועד היום לא מרפה ממנו קול תחינותיו של אחיו הקטן, שמשך בבגדו והתחנן שלא יעזוב אותו. ושוב כאשר פרופ' סמי סמוחה מספר לנו, על יד חורבות הקרמטוריום בבירקנאו, על האח הקטן שלו שנהרג בקרבות מלחמת ששת הימים. לבבינו מחסירים פעימה כאשר יונה אליאן מוצאת את הבית שבו גדלה אמא שלה בשדלץ, ומשוחחת על כך עם השכנים הקשישים בפולנית נסערת. ונקרעים, כשגיא מנסה בכל כוחו למצוא, בתוך ים המצבות בבית העלמין של גטו לודז', מצבה שכתוב עליה שם משפחתו. ונכמרים כשאנו יושבים על רצפתו של קרון רכבת־משא באחד מאתרי ההנצחה, ונחום איצקוביץ', היום מנהל מרכז ההשקעות, מבקש שכולנו נעמוד צפופים ודחוקים באחת מפינותיו של הקרון כדי שהוא יוכל לקבל מושג, ולו קלוש, על מה שהרגישה אמו כאשר הובלה בקרון כזה.
התחיינה העצמות?
זקן המשלחת שלנו, השופט העליון בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד, אומר כי זהו המסע השלישי שלו בפולין, אבל הראשון שבו הוא חווה את הדברים באופן כה ישיר. השחקנית אסתי זקהיים חוזרת ומבטאת את האושר שלה (וקולה נשבר בבכי כשהיא אומרת את זה), על שבנה המתבגר הוא כזה גבה־קומה ושרירי ולכן "אין ספק שהוא היה שורד". גולן שומע מן הרב קריגר על האב, שבלכתו אל תא הגזים הסתובב וצעק אל עבר בתו: "אל תשכחי את הפסוק של שמך!", והוא מבטיח שכאשר נשוב הביתה הוא ימצא לכל אחד ואחת מאיתנו את הפסוק המיוחד של שמו או של שמה. בינתיים הוא מלווה בגיטרה שלו את מנכ"ל גלובס אמנון מדמון, שמפזם עם אברהם נתן, באנדרטה ביער הילדים, את פיוט "העוקד והנעקד והמזבח" מתוך תפילות עדות המזרח לראש השנה. ואת הזמרת אפרת גוש, כשהיא מזמרת בשערי בקעת העצמות היבשות במחנה חלמנוֹ את "לראות את האור" הנפלא שלה, הנוגע עמוק־עמוק בנפש. וכמובן גם את יהורם גאון, כשהוא ממלא את אותה בקעה בשירת "ירושלים של זהב" רבת־עוצמה, וכל העצמות היבשות שומעות וניעורות לתחייה.
אין סוף לעדויות המטלטלות שהרב מביא בפנינו לאורך הדרך, על גבורת הרוח היהודית והאנושית שהתגלתה גם במצבים שאי אפשר אף לדמיין את תהומיותם. מאז ומתמיד חשתי בושה וחרפה על שאני שייכת לאותה משפחה, משפחת האדם, שיש בה מי שמסוגלים להגות ולבצע פרויקט כמו "הפתרון הסופי". מכאן ואילך תימהל בבושה שלי גם גאווה, על שיש במשפחה הזאת גם כוחות התמודדות והתעלוּת שכאלה. כוח להאמין, כוח להיטיב עם הזולת, כוח לחיות.
והלוא כולנו נדונים למוות. השאלה היא לא אם נינצל מגזר הדין הוודאי הזה, כי אם כיצד אנו בוחרים לחיות את השנים ואת השעות ואת הרגעים שלנו על פני האדמה.
עוד שלהבת אחת
פחות מחמש־עשרה שעות אחרי ששבנו ונחתנו במדינת היהודים, שַׁבָּת נכנסת ואני ניגשת להדלקת הנרות: נר כנגד אישי, ונר כנגד עצמי, ונר כנגד כל אחד מילדינו היקרים. כמו תמיד. אבל פתאום אני נעצרת. מה עם הילדים ההם, שָׁם? ומה עם אמותיהם? אני נזכרת בנר הנוסף, שהרב קריגר סיפר כי רעייתו ציבי מדליקה בכל ערב שבת. ואני מחליטה שגם אני רוצה לעשות כך, וממהרת להוסיף אל נרותיי, ואל ביתי, עוד שלהבת אחת.
אין זה נר זיכרון שמציין מוות, אני מסבירה לבני משפחתי. זהו נר של שבת, נר של חיים.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013
