סקירת כתבי עת מן העולם – סקירת יולי 2016
1 ׀ עלייתה של הפוליטופוביה
התמיכה הרחבה בטראמפ איננה נובעת מאהבה כלפיו אלא משנאת הממסד הישן. לא בטוח שהמצב הזה בריא לאמריקה
השלכות מועמדותו של דונאלד טראמפ על החיים הפוליטיים בארה"ב ממשיכות להעסיק את הפרשנים. מסתו הארוכה של ג'ונתן ראוך ב–Atlantic Monthly מנתחת את הסיבות לבחירתו של המולטי–מיליונר כמועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. ראוך הוא כתב ותיק שפרסם בעבר ספרים על מדיניות הממשל הוושינגטוני. כשהוא עוסק בשאלה "כיצד הגענו עד הלום", תשובתו היא שחוסר האמון הכללי של האמריקאים בממסד מוביל אותם לכיוון של מועמדים כמו טראמפ.
אלא שכאן בדיוק הבעיה, לדעתו של ראוך. המערכת הפוליטית של ארה"ב פיתחה במהלך שנות קיומה מנגנון מורכב של איזונים ובלמים, הכולל בין היתר את שתי המפלגות הגדולות, את יכולת התיווך של העסקנים ואת יכולת גיוס התרומות. מדובר במנגנון שנבנה במשך זמן רב ולכן הוא מתפקד היטב ושומר על המערכת הפוליטית של ארה"ב. הוא פועל ומתפקד עד כדי כך שאמריקנים רבים מתחילים לשכוח שהוא קיים ובטח לא זוכרים למה בכלל צריך אותו.
השיח האנטי ממסדי בולט בשנים האחרונות בימין האמריקאי, במיוחד בתנועת "מסיבת התה", וכעת גם במועמדותו של טראמפ. ואולם, גם בשמאל השיח האנטי ממסדי אינו זר. גם שם המועמד ברני סנדרס מביא את קולו של מי ש"אינו בא מהפוליטיקה" ולכן מסוגל באופן מסתורי לפתור את כל הבעיות, כולל ביטוח בריאות וגירעון תקציבי, "בגלל שהוא לא מושחת כמו האלו בוושינגטון".
כמיהה לעבר היסטורי מפואר, טראמפ בועידת הרפובליקנים בקליבלנד, 2016.
צילום: אי.פי.איי
ראוך מציין עוד סיבה לעלייתו של טראמפ. שיעור הולך וגדל של אמריקאים, הנאמד בין 25–40% מכלל הבוחרים, הוא מה שנקרא "פוליטופובים", כלומר אנשים שמתעבים את הפוליטיקאים באשר הם. הם לא סתם מתנגדים לשחיתות אלא מאמינים שהמנגנון המפלגתי מושחת מעצם הגדרתו, ויתרה מכך – אין בין הפוליטיקאים כל הבדל אמיתי והם היו יכולים כבר מזמן ליישב את כל חילוקי הדעות ביניהם אילולא האינטרסים. לכן המושיע במצב הזה לרוב אינו פוליטיקאי של שמאל, ימין או מרכז, אלא איש אחד אמפתי, ענייני ו"חזק", ובעיקר נטול אינטרסים, שיבוא ויעשה "סדר".
ראוך אינו רואה פתרון מיידי באופק, אך ניתן לעשות כמה דברים כדי להתחיל בשיפור הדרגתי של המצב: חיזוק מנגנוני המפלגה וחוליות העסקנים, ביטול הפיקוח העודף על גיוס התרומות של המפלגות, החזרת האמון בפוליטיקה המגזרית המאוזנת של האינטרסים, ומעל הכול, החזרת האמון בפוליטיקה כמקצוע.
מכונת המפלגות זקוקה לחיזוק ולא לערעור, אחרת ארה"ב תהיה נתונה לחסדם של דמגוגים מוכשרים בודדים – פעם מימין ופעם משמאל.
הפעם אולי ניתן להפוך את הסיסמה העתיקה ולומר שלא הממסד הוא שזנח את העם, אלא העם זנח את הממסד.
—-
2 ׀ ליברליזם תחת אש
התנגדות להגירה, וגם אנטישמיות: האנטי–ליברליזם כובש את העולם. טראמפ הוא רק קצה הקרחון
רשימתו של סוראב אהמרי ב–Commentary ממשיכה בניתוח של "תופעת טראמפ", אך עושה זאת במסגרת התופעה הגלובלית של משבר הליברליזם העולמי. הכותב מנתח את התזוזות האנטי–ליברליות בכל העולם, לכיוון ימני–פשיסטי ושמאלי–אנטי–גלובליסטי גם יחד.
הימין הקיצוני בהונגריה, מפלגות שמרימות את דגל ההתנגדות להגירה באוסטריה ובצרפת, הלאומנות הרוסית החדשה של פוטין, מפלגה אנטי–גלובליסטית לצד מפלגת ימין קיצוני עם צלב קרס כסמל ביוון – כל אלו מתחברים למגמת מתקפה על הערכים הליברליים והגלובליים.
נחשו, למשל, מה משותף לדונלד טראמפ וברני סנדרס? ובכן, שניהם מתנגדים להסכמים בינלאומיים בתחום של סחר חופשי, בטענת פגיעה בתעשיות מקומיות. או כפי שסנדרס אמר זאת: "צרכנים אמריקאים אינם זקוקים ל–23 סוגים של דאודורנטים או 18 זוגות של נעלי ספורט, כשיש ילדים רעבים בארץ הזו". בדרך כלל האידיאולוגיה האנטי ליברלית החדשה כוללת שלושה רכיבים עיקריים: שאיפה לבידוד כלכלי, שאיפה לבידוד פוליטי ומלחמה נגד כל מי שמערער את הבידוד הזה (מהגרים, כוחות השוק הגלובלי ולעתים יהודים).
ניתן לשלב כאן היטב את הכמיהה לעבר ההיסטורי המפואר, כפי שטראמפ אוהב לעשות כשהוא מבטיח ש"ארה"ב תהיה שוב גדולה". כך תומכי עזיבת האיחוד האירופי בבריטניה מתגעגעים ל"ימי העצמאות מהבירוקרטיה בבריסל" וכך גם לאומנים רוסים שואפים לעולם שבו יש "יותר ממוקד כוח אמריקאי אחד". לאומנים הונגרים מתגעגעים לימי הגדולה של ארצם, ותוך כדי כך מנסים לטשטש את חלקם הפעיל בשואה, ומארי לה פן מתנגדת למוצרים אמריקאיים בשל היותם "בלתי הגייניים". יש משהו אירוני בכך שכש"מגמת טראמפ" מתפשטת בעולם היא מתמקדת לרוב בשנאה יוקדת לארה"ב, כנציגת ההון העולמי, התאגידים, הרס איכות הסביבה וכל הרעות החולות האחרות. עקב כך לא מעטים מאותם אנשי שמאל וימין גם יחד מפתחים חיבה למשטרו של פוטין ולאישיותו.
קושי נוסף שמוליד את משבר הליברליות העכשווי הוא ההסתייגות הליברלית מערכים פטריוטיים וגם החשש מלקרוא לדברים בשמם.
גלי הגירה מוסלמית לאירופה, פיגועי טרור נמשכים וגמגום של מנהיגי העולם החופשי, כולל נשיא ארה"ב, לקרוא לסכנת האסלאם הקיצוני בשמה המפורש, מעוררים את טראמפ, למשל, לומר שהוא לא יאפשר את כניסתם של מוסלמים לארה"ב, גם אם הם בעלי אזרחות אמריקאית, "עד שנבין מה עושים עם כל העסק הזה".
ברור שמדובר בהצעה לא ישימה ודמיונית, אבל היא מושכת את תשומת הלב בגלל שהיא מעִזה לקרוא לדברים בשמם.
לבסוף, המחבר מציע תקומה גדולה של הערכים הליברליים – כולל עמדה ברורה ומפורשת ביחס לסוגיות המסחר הבינלאומי, הטרור האסלאמי ושילובם של מהגרים, יותר מודעות עצמית ומודעות לערכים הדמוקרטיים וגם חינוך דמוקרטי באמצעות דמויות שמזכירות את רייגן, תאצ'ר וצ'רצ'יל. לא ברור מהמאמר מה ניתן לעשות בהיעדר דמויות אלו, אך ברור מי תופס את מקומן.
—-
3 ׀ איוולתם של הקדושים
בשנת 1973 תיאר הסופר הצרפתי ז'ן רספל השתלטות של מהגרים על אירופה. מה שנראה אז הזיה מתגלה היום כמציאות
ועוד קצת על סוגיית המהגרים. מדור ביקורות הספרים של ה–American Interest מקדיש רשימה אחת מאת Asle Toje לספר יוצא דופן של הסופר הצרפתי ז'ן רספל, שהחודש מלאו לו 91. הספר, ששמו "מחנה הקדושים", התפרסם לראשונה ב–1973 וגרר התלהבות לצד זעם בעקבות האשמות בגזענות. האגדה מספרת שכשראש שירותי הביון של צרפת, הרוזן אלכסנדר דה מרנשה, נפגש ב–1980 עם הנשיא רייגן כדי לדון בפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הוא המליץ לו בחום על הספר ורייגן קרא והתלהב מאוד. בשנים האחרונות הספר תורגם לשפות רבות ונמכרו מיליוני עותקים שלו ברחבי העולם.
עלילת הספר מתארת פעיל צדק אירופי שרוצה להביא לאירופה מיליון פליטים הודים כדי ליישב אותם שם. סירות מלאות בפליטים נודדות בין החופים ובסופו של דבר עוגנות מול חופה הדרומי של צרפת. נשיא צרפת הדמיוני מתלבט בין שאיפתו ההומנית לסייע לפליטים לבין חשש ממחיקת אופייה התרבותי של ארצו. לבסוף הוא מחליט לא להחליט ומצווה את הצבא "לנהוג בהתאם לצו המצפון". הוראה מעורפלת שכזו אינה מחזיקה מעמד ותוך זמן קצר צרפת מוצפת ברבבות פליטים, כאשר מיליונים נוספים ממשיכים להפליג בסירות לכיוונה. מדובר בפליטים שאינם מתכוונים כלל להשתלב בצרפת מבחינה תרבותית, אלא רק ליהנות מהשפע הכלכלי שלה, שלא היה נגיש להם בארץ מוצאם. כל זה קורה בתיווך של ליברלים טובים ("הקדושים") אשר רוצים להקל על המצוקה של העולם השלישי.
המערב לא צריך להיות האחראי הבלעדי. מהגרים בפריז, 2016
צילום: אי. פי. איי
המחבר עצמו מתעקש לומר בראיונות שאינו גזען ושיש לו אמפתיה רבה למצוקות העולם השלישי. ספריו הקודמים גם מתארים את המסעות שלו שם, כולל בניקרגואה. הוא פשוט לא חושב שהמערב צריך להיות האחראי הבלעדי לפתרון מצוקות אלו. התיאורים שלו את האנשים כהי העור הם לרוב שליליים וניתן בקלות ללמד זכות על מי שמאשים את הספר בקידום דעות גזעניות. מאידך, ברור שבמצב של משבר הפליטים הנוכחי הספר מעורר עניין רב בעולם. גרמניה לבדה קלטה ב–2015 מעל מיליון מוסלמים הנמלטים על נפשם מזוועות המלחמה בעיראק. היא מטפלת כרגע בעניין ההומניטרי, כאשר אין עדיין תשובה לשאלה כיצד היא ממשיכה לשמר את הקהילה הפנימית שלה. ניתן כמובן לפטור את כל מי ששואל את השאלה האחרונה כגזען, אבל אז שורות הגזענים יתרבו. מה שנראה ב–1973 כהזיה רחוקה מתחיל להידמות מאוד למציאות ב–2016.
הרשימה נפתחת בהערה מפורסמת של ג'ורג' אורוול על כך שכלפי אדם המתיימר להציג את עצמו כקדוש יש לנקוט עמדה חשדנית, עד שיתברר ההפך. ניתן בקלות ליישם את האמירה הזו כלפי הקדושים של היום, שמנסים לסייע לכל חולאי העולם תוך התעלמות מהסובלים מבית.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016
