תאונה הורגת ילד ומשנה את חיי אִמו, בלשי העיר האנגלית מתגייסים למציאת האשם. מותחן אפקטיבי ומפתיע למרות המבנה הטלוויזיוני הצפוי
נתתי לך ללכת
קלייר מקינטוש
מאנגלית: אסנת הדר
ידיעות ספרים, 2016, 401 עמ'
"נתתי לך ללכת" הוא מותחן פסיכולוגי טוב, מהנה מאוד לקריאה, והוא ממשיך ללוות את מחשבותיך גם אחרי שסיימת את קריאתו. הוא עוסק בנושאים גדולים וחשובים – אובדן ושכול, אלימות במשפחה, קריירה ובית, יחסי נשים וגברים. זהו ספר ביכורים של סופרת אנגלייה, קלייר מקינטוש, ששירתה שתים עשרה שנים במשטרה, בין השאר כבלשית במחלקת החקירות הפליליות.
הספר זכה להצלחה מסחררת, היה רב מכר בבריטניה ותורגם לכשלושים שפות. נישאת על גלי ההצלחה, מקינטוש עוסקת כעת בכתיבה במשרה מלאה, וספרה הבא אמור להתפרסם בימים אלה ממש. התחלתי בשבחים, כי למרות שיש לי ביקורת לא מבוטלת על הספר, בעיקר על הנוסחתיות שלו, הוא עדיין מומלץ לקריאה, ויש בו ערך מוסף מעבר להיותו מותחן מהנה לימי קיץ חמים ועצלים.
לא קל לכתוב על עלילת "נתתי לך ללכת" בגלל החשש המוכר לספוילרים. החשש במקרה זה גדול במיוחד, משום שבאמצע הספר יש תפנית כל כך מדהימה, שממש אסור לקלקל אותה. מקינטוש נוקטת תחבולה ספרותית מרשימה מאוד, כזו שגורמת לך לחזור לאחור ולבדוק האם היא לא רימתה את הקורא כדי ליצור הפתעה כל כך גדולה, והיא צולחת את המבחן הזה בכבוד לא מבוטל.
אמנם בניגוד למשל לספרו של איאן מקיואן "דברי מתיקה", שם התחבולה המרהיבה מספקת ידיעה חדשה המקנה לספר כולו משמעות אחרת ומביאה את הקורא לבחון מחדש את כל מהלך הרומן, במקרה של "נתתי לך ללכת" לא בטוח שהתחבולה הספרותית מעניקה ערך מוסף מלבד עצם ההפתעה הגדולה.
להשיב את הסדר
הרומן מתרחש בעיר בריסטול שבמערב אנגליה ובכפר נידח בחוף של ויילס. בריסטול אינה לוקיישן נפוץ לספרי מתח, למרות שרק בימים אלה ניתן לראות מיני סדרת מתח מומלצת במיוחד, מבית היוצר של הבי–בי–סי – "שלוש עשרה" שמה – המתרחשת בעיר זו. בכל מקרה, בריסטול עושה את העבודה, היא גדולה ואורבנית מספיק, והיא מהווה זירת התרחשות מרעננת.
הספר מתחיל בתאונת פגע וברח נוראית, שבמהלכה נהרג ילד בן חמש לאחר שאמו עזבה את ידו לשבריר שנייה. האם לא עומדת באבל הנורא וברגשות האשמה הקשים שהיא חשה והיא מחליטה לעזוב את בריסטול ולהיעלם. מבוהלת ומוכת יגון מגיעה אישה משום מקום לכפר זעיר ונידח בחוף הסוער והמסוכן של ויילס. שם היא מנסה לשקם את חייה באלמוניות מוחלטת לאחר האובדן שחוותה והטראומה הקשה שעברה.
את התאונה חוקרים מפקח בילוש ריי סטיבנס וצוותו, ומתוכו ילוו אותנו לאורך הספר הסמל הוותיק ג'ייק אוון המכונה בפי כול "סטאמפי" והבלשית הצעירה קייט אוונס. ריי הוא קצין בילוש ותיק, מנוסה ומסור; קייט היא אישה צעירה, תוססת ונלהבת. ריי נשוי. אשתו, שוטרת לשעבר, מקדישה את עצמה לגידול ילדיהם, כולל בנם הגדול העובר גיל התבגרות קשה. קייט אגרסיבית, מוכנה לעבור על הנהלים, לחתוך פינות ולחצות גבולות. כל השוטרים, גם הקשוחים והמנוסים ביותר, לוקחים ללב את מותו של הילד בן החמש, ועושים כל שביכולתם כדי לאתר את הנהג הדורס וכדי להשיב משהו מהסדר שהופר בעולם על כנו.
אלימות במשפחה
המחברת, קלייר מקינטוש, הייתה כאמור שוטרת במשך שנים לא מעטות והדבר ניכר באותנטיות של תיאורי עבודת המשטרה שבספר. היא מכירה היטב את הנהלים ואת הפרוצדורות, היא אכלה בעצמה בקפיטריות של תחנות משטרה שמוגש בהן מזון איום ונורא, היא זוכרת את כוסות הקפה הלא גמורות המפוזרות על שולחנות החוקרים, את הפוליטיקה הארגונית, את הצורך של הקצינים הבכירים לאזן משאבים, להגיע להישגים, לרצות את המפקדים שמעליהם, את התקשורת התובענית ואת הציבור ההפכפך שאותו הם משרתים.
מקינטוש חוותה את המתח הבלתי ניתן לגישור בין תובענות העבודה המשטרתית ותובענות חיי המשפחה. לה עצמה היו שלושה ילדים קטנים כאשר שירתה כשוטרת, ובאחד הראיונות עמה היא סיפרה על ההתמודדות הבלתי אפשרית, על הג'אגלינג האינסופי ועל התחושה שבכל זירה שבה את נמצאת – בעבודה ובמשפחה – לעולם אינך מספיק טובה. היא גם חוותה אובדן של ילד. אחד מילדיה נפטר כתינוק מדלקת קרום המוח. את התחושות שליוו את הטרגדיה הנוראית שעברה עליה היא מצליחה להעביר בכישרון לא מבוטל גם אל דפי הספר.
אחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסק הספר הוא אלימות בתוך המשפחה, שם מכובס במקצת לאלימות נוראית של גברים כלפי נשים. מקינטוש מצליחה לבטא היטב את תחושות האימה, האומללות, ההתבטלות העצמית, ההתכחשות וחוסר האונים המלוות התעללות נמשכת של גברים בבנות זוגם.
פתרון מושלם מדי
השפה שבה כתוב הספר עניינית וישירה מאוד. התרגום של אסנת הדר מצוין. יש למקינטוש טביעת עין טובה לפרטים והספר מלא בהתבוננויות עדינות ומיוחדות. האפיון של הדמויות טוב מאוד, גם אם הוא נגוע בשגרתיות ובסטריאוטיפיות. חסרו לי רגעים שבהם הכתיבה הייתה יכולה להתעלות לרמה גבוהה יותר, שאפשר לכנותה "אמנותית". יש מקום לכתיבה כזו גם בספרי מתח וב"נתתי לך ללכת" הממד הזה חסר.
לקראת סוף הספר עושים ריי סטיבנס וצוותו טעות מקצועית קשה. הטעות מאפשרת טוויסט נוסף בעלילה, במקרה זה צפוי למדי. הבעיה כקורא היא כמובן לא הטעות המקצועית של השוטרים, אלא העובדה שאף אחד מהם לא מדבר על זה. השוטרים שבספר לא מתייחסים לקוצר הראות שלהם, לגורמים לטעות ולהשלכות שלה. בעיניי, כקורא, זה אומר שזו טעות "חיצונית", תרגיל של המחברת שאִפשר לכתוב עוד פרק מותח, עוד שיא חדש של אלימות, אך הוא חסר הנמקה פנימית ואינו באמת חלק אינהרנטי מהסיפור.
שתי מגרעות משמעותיות נוספות בספר, שאליהן אוכל להתייחס רק ברמז כדי לא לפגוע בהנאת הקריאה: פתרון התעלומה עגול ומושלם מדי ומתחמק מעיסוק מורכב ומעניין בשאלות של אשמה וכפרה. וגם בתוך הפתרון המושלם החליטה המחברת להוסיף עוד אלמנט סימטרי, עוד מעגל שנסגר, עד שאתה קורא: די, זה באמת יותר מדי. תוספת מיותרת שמרדדת את הסיפור, במקום שאפשר היה להשאיר אותו עמוק יותר.
קל מאוד להפוך את הרומן הזה לסרט או לסדרת טלוויזיה. עובדה שאינה שלילית בהכרח, אבל במקרה הזה היא הופכת את מבנה הספר לצפוי. לפחות כשאני קראתי אותו, עשיתי זאת כאילו אני רואה סדרת משטרה משובחת של הטלוויזיה הבריטית בשישה או בשמונה פרקים. הקריאה בספר כאילו הוא כבר סדרת טלוויזיה פוגעת בדמיון ובהנאה המופשטת שטמונה בכתיבה ספרותית טובה. אבל מצד שני, בגלל שהספר מותח וכתוב היטב, ראיתי את הסדרה המדומיינת הזו בבינג'.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016
