לא אני ולא את, תאמרו אנחנו |עזריאל וחדווה אריאל

השחיקה בחיי הנישואין בעידן המודרני נובעת דווקא משום שהרומנטיקה משחקת בה תפקיד מרכזי. במקום סיפוק עצמי, זוגיות בריאה צריכה לחתור לייעוד משותף

אנו חיים בדור מורכב, במיוחד בכל הנוגע לאהבה, לרומנטיקה ולנישואין. ניתן לראות שיעור גואה של גירושין ועלייה במספרם של הרווקים המבוגרים, אך קשיים אלה לא נובעים בהכרח מכשלים בתהליך הבחירה של בן הזוג או בת הזוג. גם כאשר יש מידה רבה של התאמה והאהבה פורחת, ניתן לראות רמה גבוהה של שחיקה בחיי הנישואין, המביאה להתפרקות משפחות רבות. גם הרווקות המאוחרת לא נובעת דווקא מבררנות, וייתכן שהיא קשורה דווקא לציפיות גבוהות ביותר מאיכות הקשר.

תחליף לדת

מדוע קיימת שחיקה בחיי הנישואין? לטענת איילה מלאך–פיינס, המפורטת בספרה "אהבה ושחיקה בחיי נישואין", השחיקה בחיי הנישואין נובעת באופן פרדוקסלי מכך שהם מתבססים על האהבה הרומנטית כאידיאל מרכזי ואף בלעדי. מדוע בני הזוג בוחרים להינשא? כדי לממש את אהבתם. אולם ציפייה זו מחיי הנישואין היא פשוט לא ריאלית. הספרות והניסיון מוצאים לכך מספר סיבות.

הראשונה נובעת מן המאפיינים היוצרים את החוויה הרומנטית. ההתאהבות לא נובעת מ"מציאה פתאומית של המחצית השנייה", אלא מעצם התהליך של ההתקרבות בין שני אנשים שהיו רחוקים קודם לכן. כדרכו של כל תהליך התקרבות, דווקא כשהוא מצליח להתממש הוא מסתיים, מפני שבני הזוג כבר נעשו קרובים דיים עד שאינם יכולים להתקרב עוד.

הסיבה השנייה קשורה לשורשיה של ההתאהבות. תהליך זה נוצר על ידי זיהוי בלתי מודע של אוסף תכונות המתאים ל"דימוי רומנטי" הקיים בלב. אך דא עקא, שאותן התכונות שגרמו לחוש משיכה כה גדולה בתחילת הדרך הן המתגלות בסופו של דבר כמעצבנות יותר מכול. קיבלנו את מה שביקשנו, אבל לא במינון הנדרש.

על הסיבה השלישית, העמוקה עוד יותר, עומדת מלאך–פיינס בהרחבה:

אנשים דורשים היום שאהבה רומנטית תמלא עבורם את אותו תפקיד אשר הדת מילאה עבור אבותיהם – נתינת משמעות ומטרה לחיים… 
(עמ' 16–15).

הרומנטיקה היא התחליף שמצא העולם המערבי למצוקה הקיומית שאליה הגיע מאחר שנטש את האמונה הדתית שנתנה עד כה משמעות לחיים. אבל חוויה זו לא יכולה להביא תוצאה שתחזיק מעמד לאורך זמן:

הפתרון הרומנטי אינו יכול להיות מושלם, משום שהוא מסתמך על אדם אחר, שאינו מושלם, שיספק אמת מושלמת… (עמ' 259)

זהו שורש העניין. הכמיהה לחוויה הרומנטית באה מתוך תרבות אינדיבידואליסטית. הפרט חש מצוקה קיומית, מחפש משמעות לקיומו ואושר אישי, ולשם כך הוא זקוק למי שיספק לו את חוויית ההתאהבות. אולם עצם ההתמקדות במימוש החלום האינדיבידואלי היא זו שמביאה מתוכה ובעקבותיה את שברו. מלאך–פיינס מכירה בשורשים התודעתיים של האידיאל הרומנטי, וכותבת:

…העלייה בחשיבותה של האהבה הרומנטית קשורה ללידתה והתפתחותה של הדמוקרטיה, ולרעיון חשיבותו העליונה של הפרט… אהבה רומנטית היא אידיאל מושלם עבור חברה המדגישה דמוקרטיה, אינדיבידואליזם ורעיונות חילוניים… (עמ' 256).

מטרה, מתנה ומתנע

מלאך–פיינס מציעה לבעיה הזו סל פתרונות עשיר – כולם טובים וחיוניים. האתגר הגדול העולה מדבריה הוא היכולת להניח בצד את החלום הרומנטי האינדיבידואלי, ולהתחיל לראות את הזולת:

חיים עם אדם אחר דורשים תמיד הסתגלות ופשרות. עלינו לקבל את האדם האחר, ולפנות עבורו מקום (עמ' 22).

אולם הדבר אינו פשוט. מדוע לקבל את הזולת כמות שהוא, מדוע לפנות לו מקום? הרי "בשבילי נברא העולם". עליי לראות אם אני מקבל תמורה הולמת למאמציי. איך ניתן להתמודד עם הנטייה הטבעית ל"פנקסנות", המודדת את ההשקעה ההדדית ונוטה לדון את הזולת לכף חובה?

מלאך–פיינס רומזת לכך שעל כל אחד מבני הזוג לצאת אל מעבר לעצמו, ואף מעבר לזולתו, ולראות בקשר הזוגי משהו שהוא מעבר ל"את ואני". אבל מהי התודעה שבכוחה להביא להתבוננות כזאת על הקשר? נקודת המוצא האינדיבידואליסטית–חילונית – אין בכוחה לתת תשובה לשאלה זו.

כחלק ממסע החקר שלה נוגעת המחברת גם במשפחה הדתית, ובה מוצאת היא "קביים" משמעותיים המגינים על הזוגיות מפני שחיקה. בעולם הדתי הציפיות הרומנטיות מתונות יותר. עולם זה נותן משמעות ברורה לחיים והוא תורם דבק נוסף לקשר, הנובע ממחויבות לערכים משותפים. אבל גם הפתרון הדתי, מנקודת מבט זו, אינו נותן מענה שורשי לבעיית השחיקה בחיי הנישואין.

מתוך כך מגיעים אנו אל חז"ל (קידושין מא, א). חז"ל לא ראו את הנישואין כ"חוזה" חסר רגשות. הם אסרו על אדם לקדש אישה מבלי שיכירנה וייווכח כי ביכולתו לאהוב אותה. אולם כאשר באו לנמק את הצורך באהבה זו לא פנו אל שיר השירים אלא אל התורה, שציוותה על "ואהבת לרעך כמוך". לא מושא לאהבה רומנטית עליך לבקש, כי אם שותף למצווה הפשוטה של "אהבת הרע".

דברים אלו לא באים לשלול את הרומנטיקה, אלא להעמיד אותה בהקשר הראוי – לא כ"מטרת הנישואין" אשר למענה נוצר הקשר, כי אם כ"מתנת הנישואין" המתקבלת כתוצאה מעבודה משותפת לאורך זמן. נוסף לכך, נוכל לראות את הרומנטיקה לא רק כ"מתנה", בהמשכו של התהליך, אלא גם כ"מתנֵע" [סטרטר] המופיע בראשיתו. בני זוג רבים מבקשים לחוש את אותם "פרפרים" כדי לקבל אישור שאכן מצאו את אשר ביקשו; אולם מדברי חז"ל אנו לומדים שאין לראות בסערה הרומנטית של תקופת ההיכרות אלא סיוע ליצירת הקשר ולא תנאי לקיומו. מה שנדרש כדי להקים משפחה אינו חוויית "התאהבות" – המוצגת במיטב הסרטים ההוליוודיים – אלא "אהבה" פשוטה, כמו בין שני חברים טובים.

כדי להמשיג יותר את האהבה המתבקשת בנישואין, נעיין בדברי הרמב"ם בפירושו למסכת אבות (א, ו). הרמבם מגדיר מהו חבר במספר מאפיינים: "חבר התועלת, הרי הוא כחברות שני השותפים" – אלו הם שני צדדים שיש ביניהם מחויבות הדדית איתנה. "חבר ההנאה, הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות" – מרכיב זה של הקשר החברתי הוא סוג של השתוקקות רגשית, המביאה לתחושת נעימות בכל מפגש. ועל כך מוסיף מביא הרמב"ם מרכיב עמוק יותר: "חבר הביטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו… ויגלה לו כל ענייניו, הנאה מהם והמגונה, מבלי חשש ממנו". שיתוף זה בחלקים האישיים והפרטיים של החיים – הוא הנקרא בשפתנו: אינטימיות.

מודל זה, המציג את האהבה כ"משולש רגשות", מופיע אצל רוברט סטרנברג בספרו "החץ של קופידון" (עמ' 17–24). סטרנברג עומד על שלושת המרכיבים הקיימים ביסודו של הקשר: השתוקקות, אינטימיות ומחויבות. אין לראות את המודל הזה כמייצג את החוויה הרומנטית, אלא את ה"אהבה" עצמה, שאת קיומם של שלושת מרכיביה חיוני לבדוק לפני ההחלטה להינשא.

שותפות של צלם א–לוהים

עד כה השגנו אולי את הדרך להשתחרר מן הציפיות המוגזמות, אולם עדיין לא מצאנו את מבוקשנו. שכן גם קשר משולש זה, של השתוקקות, אינטימיות ומחויבות, עדיין שבוי בתוך בית הכלא האינדיבידואליסטי. אין הוא בסופו של דבר חורג ממסגרת האני. לשם כך עלינו להעמיק יותר במושג "אהבת הרע", והפעם בעזרתו של אריך פרום, בספרו "אמנות האהבה" (עמ' 48):

באהבת אחים יש משום חוויית הברית בין כל בני האדם, הסולידריות האנושית, האחדות האנושית. אהבת אחים מבוססת על ההרגשה שכולנו הננו אחד. הבדלי הכישרון, התבונה, הדעת – מבוטלים הם לעומת זהות התוך האנושי המשותף לכל בני האדם…

אהבת האדם נובעת מתודעה עמוקה ביותר, שה"אני" וה"אתה" הם ביטויים שונים של אותה זהות אנושית. האדם אוהב את עצמו. אוהב הוא את זהותו האנושית, ובכך אוהב הוא כל אדם. תודעה זו היא חשובה ביותר ליצירת הקשר הזוגי. וגם את זה מיטיב לתאר אריך פרום (עמ' 60):

האופי הבלעדי של האהבה הארוטית מתפרש שלא כהלכה… נמצא שני אנשים מאוהבים זה בזה שאינם רוחשים אהבה לשום אדם זולתם. אהבתם היא לאמיתו של דבר – אנוכיות… אמנם הם מתגברים על הבדידות; ברם, כיוון שהם מובדלים משאר בני האדם, נשארים הם מובדלים זה מזה ונוכרים לעצמם. חוויית האחדות שלהם היא אשליה. האהבה הארוטית היא אמנם בלעדית, אולם יש באהבת הנפש השנייה משום אהבת כל מין האדם… היא בלעדית רק במובן זה שאני יכול להתמזג לחלוטין ובעצימות עם אדם אחד בלבד.

הפרטנר לזוגיות איננו זה האמור לספק את חוויית ה"התאהבות". הפרטנר הוא מי שנוכל לממש איתו בעוצמה את המידה הנפלאה של "אהבת הרע", מי שנוכל ליצור איתו את התודעה המשותפת של ה"אנחנו" – שהיא מעל ה"אני" העומד/ת מול ה"את" או ה"אתה".

פרום, כהוגה חילוני, לא מסביר מה נותן לה, לזהות האנושית, עוצמה כה רבה כדי לחבר שני פרטים כה שונים זה מזו. אולם מה שמחסיר פרום ממלא המהר"ל מפראג, בפרק הראשון של "נתיב אהבת הרע":

וכל זה – שראוי לאהוב את חבירו – מפני שנברא חבירו בדמותו ובצלמו; ומפני שיש להם דמות וצלם אחד, הרי בצד הזה חבירו והוא עצמו דבר אחד… וכאשר אוהב את חבירו שנברא בצלם א–להים, ואז האדם הזה צלמו צלם א–להים, ולכך הוא אוהב את חבירו כמותו שנברא בצלם א–להים, וצלם אחד להם…

חוויית האחדות שבין אדם לרעהו נובעת מן המכנה המשותף העמוק ביותר הקיים ביניהם, כאשר הם חולקים ביניהם זהות משותפת של נבראים בצלם א–לוהים. שותפות זו מוציאה כל אחד מהם מן הקונכייה הפרטית ומזמינה את שניהם לחוות ביחד תודעה של "אנחנו".

נעים בשלושה קטבים

עם תובנה זו נוכל לחזור לדברי הרמב"ם במסכת אבות, שם הוא מוסיף ל"משולש האהבה" את הצלע הרביעית, המתרגמת את תודעת ה"אנחנו" לדבר מאוד ממשי:

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאוות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב, וירצה כל אחד להיעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציווה לקנותו…

אם בשלושת המרכיבים האחרים פונים שני החברים זה אל זה, הרי כאן פונים שניהם יחדיו אל משהו הנמצא מעליהם וכולל את שניהם יחדיו תחת כנפיו.

בני זוג החיים בתודעה זו ינהלו את חילוקי הדעות ביניהם בדרך דיאלוגית, וליתר דיוק: טריאלוגית, הנעה בין שלושת הקטבים: "מה טוב לי? מה טוב לך? מה טוב לנו?". הבירור המשותף הוא עבודה שבני הזוג מוזמנים אליה במשך כל ימי חייהם. העבודה המשותפת הזאת יוצרת שוב ושוב תהליך מחודש של התקרבות, היוצר מצדו חוויות רומנטיות חדשות לאורך ימים ושנים.

טריאלוג זה, שבין "לי", "לך" ו"לנו", הוא התשתית לקשר זוגי יציב ומשגשג לאורך זמן. ועל כך ניתן לדרוש את דברי קהלת: "טובים השניים מן האחד… והחוט המשולש לא במהרה יינתק".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016