בתגובה ל"גאון הפשטות" מאת עדיאל כהן, גיליון פרשת מטות
הוציא את הפשטן מהפשט
אינני מכיר את ד"ר עדיאל כהן, ואינני יודע אם הוא מאמין בתורה מן השמים או לא. מה שברור לי כשמש הוא שהרשב"ם שהיה מגדולי פרשני התנ"ך ומגדולי פרשני התלמוד האמין גם האמין בתורה מן השמים. כמו כן אין לי ספק שכאשר הרשב"ם כתב את פירושו לתורה, כולל פירושו לפרשת מטות, עמדו לנגד עיניו דברי הברייתא במסכת סנהדרין דף צט, א:
כי דבר ה' בזה – זה האומר אין תורה מן השמים… ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו – זה הוא כי דבר ה' בזה.
כהן הוציא את דברי גאון הפשטות בתחילת פרשת מטות מידי פשוטם, ואת דברי המקרא מידי פשוטו, בגלל דקדוק קלוש ביותר, ובכך הפך את הרשב"ם לשותף ולחבר לכל אותם חוקרים שאינם מאמינים בתורה מן השמים. אלא שאין שום קשר בין דברי הרשב"ם להבנתו.
יודע אני שיש כאלו, וחלקם משלומי אמוני ישראל, שכתבו שלדעת הרשב"ם יש חלקים בתורה שהם דברי משה, אך הם סייגו את דבריהם רק לחלקים הסיפוריים בתורה, מה שאין כן בחלקים ההלכתיים. ואילו כאן עוסקים אנו בפרשה הלכתית מובהקת.
מה דעתו של כהן, האם אנו מחויבים להלכות נדרים שנאמרו מפי משה ולא מפי הגבורה? האם מה שנאמר בספר שמות "וגם בך יאמינו לעולם" מתייחס גם לדברים שמשה אמרם מפי עצמו? או שהאמת היא הפוכה לחלוטין, שישראל יאמינו במשה שכל דבריו הם מפי ה'. ואל ישיבני ד"ר עדיאל כהן שגם את ספר דברים אמר משה מפי עצמו כדברי הגמרא במגילה לא. כי ספר דברים אמרו משה בנבואה כדברי התוספות שם, וכן כתבו המפרשים, ועוד בסופו של דבר הכתיב ה' למשה את כל התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל, כפי שהאריך בזאת אברבנאל, ולמעשה זו דעת רוב המפרשים. ואם תאמר שהם הם הדברים גם ביחס לפרשת נדרים אליבא דהרשב"ם, אז מה החידוש הגדול של הרשב"ם?
בן ציון קריגר
הרב בן ציון קריגר היה ר"מ בישיבת ההסדר מעלות ומורה לתנ"ך בכמה מכללות. לאחרונה הופיע ספרו "תורה מציון" על התורה
—
אין דיון עם דה–לגיטימציה
הרב ד"ר עדיאל כהן משיב:
בלהט פולמוסו טעה הרב בן ציון קריגר בשתיים, ומשום כך אינני מוצא לנכון לדון בדבריו לגופם. תחילה: הוא כלל לא התייחס לדבריי על פירוש רשב"ם, הוא פטר אותם כ"דקדוק קלוש ביותר" אך לא הבהיר כיצד לדעתו יש לפרש את הדברים. גיבב עלינו מסוגיות התלמוד – אך לפירוש רשב"ם בפרשת נדרים, נושא הדיון – לא נדרש. כנראה שהרב קריגר הוא מאמין גדול בתורה מן השמים, אבל בהבנת פשוטו של מקרא, ובהבנת דברי רשב"ם – עוד כברת דרך לפניו. שנית וקשה מזו. הוא השמיט את תואר הרב משמי והטיל ספק בשלמות אמונתי. ועם מי שעושה דה–לגיטימציה כזו לחלוקים עליו בתורה – איני רוצה לדון.
בתגובה ל"תומכים בשתיקה" מאת שלמה וילק, גיליון פרשת מסעי
יחריבו את העולם
מאמרו של הרב שלמה וילק מטריד לא בשל משל הפיל שבו, אלא בשל האופן הקריקטורי שבו מוצגות תפיסות העולם השונות. כך למשל איש התרבות "נמצא בתנועה מתמדת, אין בעולמו ערכים קבועים ומוחלטים. הוא יכול לנוע עם כל משב רוח מרענן ולהתאהב בכל טרנד ואופנה", וכל הערכים האחרים "כפופים לרוח הזמן". ייתכן שראוי לבחון סוגיות גם מנקודת מבטו של איש שכזה, אולם להתייחס לנקודת המבט הזו כקיימת "בתוך העולם הדתי", זו הבחנה מרחיקת לכת עד מאוד.
אין ספק שלצורך דיון כדאי לפשט נקודות מבט, אולם גם להפשטה יש גבול. התייחסות לאיש ההלכה כ"נוקב הרים וחסר רחמים", עיוור לנקודות המבט האחרות, חוצה את הגבול הראוי להפשטה. הקביעה שהמוסר עוסק רק בפרט ולא בטוב הכללי והאמירה שהמוסר שולל הבחנה בשיקולים כלכליים מגחיכות את נקודת המבט המוסרית.
כך נוהג הרב וילק בהצגה התיאורטית של הגישות. בבואו ליישם את הגישות השונות על השאלה הלהט"בית כבר לא נותר כל זכר מהמורכבות שהוא דורש בתחילת המאמר. ברור שההלכה אוסרת משכב זכר, ואין ספק שנקודת מבט הלכתית לא תיתן היתר למעשה. באותה מידה ברור שלשאלת היחס לבעלי הנטייה, האם יש לקרבם או לרחקם וכיצד יש להתייחס לתופעות התרבותיות שמתלוות לאורח חיים זה, אין מענה הלכתי חד וברור. אין ספק שיש צורך לבצע עבודה הלכתית זו, וגורמים שונים פועלים בתחום זה, אולם שימוש בשש מילים כדי להסביר את יחס ההלכה ללהט"ב חוטא להלכה וחוטא לאמת.
גם הזווית המוסרית זוכה לאותו טיפול פשטני. כל המוסר רודד לשאלת קיומה של הסכמה. ממילא, אם יש הסכמה, "ודאי שאין מדובר במעשה שאינו מוסרי". האומנם? האם תפיסת המוסר, ובוודאי תפיסת המוסר שבעולם הדתי, כה רדודה? האם המוסר לא מטיל על האדם חובות? האם תרבות להט"בית, המחצינה מיניות, אינה מעוררת שאלות מוסריות? האם אין שאלות מוסריות המתעוררות בהבאת ילדים לעולם ללא אם או ללא אב?
הלאה, לזווית החינוכית. אין ספק שהאמירה הוודאית של הרב וילק ולפיה בדורנו "איומים וקללות לא מניעים או מניאים איש" אינה נכונה. האמירה הזו מבטלת את הביקורת על אותם מאיימים ומקללים, שכן אם קללה או איום אינם מניעים או מניאים אין גם צורך לדרוש מאנשים להימנע מקללות ואיומים. כל המתקפות נגד דבריו של הרב יגאל לוינשטיין יצאו מתוך נקודת הנחה שדבריו החריפים עלולים לפגוע, להניע נערים לצעדים מסוימים או להניא אותם מהם.
אני מסכים שאיומים וקללות הם לא הדרך החינוכית להתמודד עם תופעת הלהט"ביות, אבל האם החלופה הבלעדית היא "הכלה ואהבה לפרט ולכלל"? האם אין תועלת חינוכית בשמאל הדוחה, ולא רק בימין המקרבת?
אצל הרב וילק כבר "מוכח שמשפחות חד מיניות אינן מאושרות או שלמות פחות ממשפחות אחרות" ועל כן מבחינה "רוחנית ומחשבתית, ודאי אין פגם במעשה". גם אם זה היה המצב, מי בדיוק הצליח להוכיח את האושר של משפחות חד–מיניות? מדידת אושר היא דבר מורכב כשלעצמו. הרי עד לפני כ–15 שנים כמעט לא היו מדינות בעולם שבהן ניתן היה להקים משפחה חד–מינית והאפשרויות לגדל ילדים במשפחה כזו חדשות אפילו יותר. מה שכן מוכח הוא הרס מוסד המשפחה, שיעור הגירושין העולה והירידה העקבית בילודה בכל מדינות העולם המערבי. יש רגליים לדבר שלהרס זה תורמת המשפחה החדשה והמדיניות הממשלתית המעודדת את המשפחות הלהט"ביות.
ובתפיסה החברתית, שאותה מגלם הרב וילק במשפט "פוק חזי מה עמא דבר", נעלמה כל המחויבות לעולם דתי או לאמירה תורנית או ערכית כלשהי. האמירה התלמודית שמתייחסת למציאות שבה חכם ההלכה נמצא בספק, ובלית בררה הוא משתמש בחכמת ההמונים, הפכה במחי עט לאמירה המפרה את בריתו של אברהם אבינו, הוא אברהם העברי, שכל העולם נמצא מעבר אחד והוא מהעבר השני.
היהדות קוראת התיגר, שבאה לעולם במטרה לשנותו ולרוממו, אינה סקר דעת קהל המזהה מגמות וטרנדים, ואסור שתקפוץ אחרי כל אופנה חדשה.
במיוחד הדברים אמורים בתופעה הלהט"בית שאינה תופעה חדשה. גם בתקופת המשנה הגויים שסבבו את בני ישראל נחשדו על משכב זכר והייחוד עימם נאסר. בעולם ההלניסטי והרומי זו הייתה תופעה מקובלת ועם ישראל עמד כנגד הגלים הללו. "לא נחשדו ישראל על כך".
ניתן ואף ראוי לגבש ולהחזיק בתפיסה תורנית מורכבת. אין מקום למראית עין של מורכבות שמסתמכת על הוכחות חסרות בסיס תורני או מחקרי ומציגה כל עמדה אחרת כקריקטורה שטחית, עיוורת הממששת פיל.
שמחה דן רוטמן
שמחה דן רוטמן הוא בעלים של משרד עורכי דין העוסק במשפט אזרחי וציבורי ומשמש מנהל המחקר של התנועה למשילות ודמוקרטיה
—
המשפחה חזקה מתמיד
הרב שלמה וילק משיב:
א. "המשפחה היהודית בסכנה!": המשפחה היהודית חזקה מאי פעם. אחוזי הגירושין כיום לא שונים מבעבר, השוויון במשפחה מצמיח יותר ילדים והם טובים יותר, הכבוד והשיח משמעותיים הרבה יותר. כדאי ללמוד כיצד נראתה באמת המשפחה היהודית עד לפני מאה שנים, וגם אז איימו כי שינוי במעמד האישה יהרוס את המשפחה. הפחד הנפרז נוטל את זיו החיים.
ב. "קדושת המשפחה וההגנה עליה": ההלכה מבקשת להתיר ממזרים ועגונות, למרות שהמצב ההלכתי הזה נולד מן הסתם כתוצאה מהרצון לשמר את קדושת הנישואין. למה רק להט"בים מסוכנים?
ג. "אהבתי מקלקלת את השורה!": שני רבנים חשובים ויודעים הואשמו השנה בהטרדות ואף באונס. שניהם זכו להתייחסות שונה לגמרי. האם ייתכן כי החמלה על הפוגע במקרה אחד ועל הנפגעות במקרה שני נבעו כתוצאה מהיכרות אישית עם נפגעים? תמיד כדאי להזדהות עם הנרדף במקום לשים על כתפו של נער מבולבל את "אסון המשפחה היהודית המתפוררת".
ד. "מוסר מיני": כמובן. יחסים שיש בהם מרות וכפייה (עריות ואונס), ניצול (זנות ומשכב זכר), פגיעה באחרים (ניאוף), חוסר מודעות (קטינים), חוסר מחויבות (יפת תואר וביאת פנויה), אסורים. האם משכב זכר עדיין שם? אולי עבר לאגף "חוסר מחויבות", אבל רק כי אנחנו מפחדים מהתקשרות זו במסגרת אזרחית.
ה. "אז למה הטרוגניות עדיפה בכלל…": כי זה הפשט של החיים.
ו. "איש ההלכה הזועם?!": אכן, טעות חמורה שלי, אולם אפשר היה להבין שלא התכוונתי שאיש ההלכה הוא כועס וחסר אנושיות. כוונתי הייתה לאנשי הספרים ללא פרשנות וללא רוח. איש ההלכה, כך טענתי בפירוש במאמר בדבריי על חז"ל, מכיל את כל העולמות.
ז. "איסורי תורה?": לא עסקתי בפסיקת הלכה, אלא במדיניות. האיסור אסור, אולם כמו שידענו להכיל חוטאים אחרים, גרועים מאלו, נוכל גם להכיל את אלו, על אף ובגלל שהם עוברים איסור באונס, וגם זה תלוי באופן היחסים. המשפט "מחללי שבת קשים בעיניי מלהט"בים" היה במאמר המקורי וירד בעריכה.
ח. "מה עם מחויבות?": מחויבות לתורה היא מחויבות לשפה ולמסורת פסיקה, וגם מחויבות לדרך שבה אדם סבור כי א–לוהים עדיין פונה אלינו דרך העולם. אהבת ה' ודבקות במצוות מחייבת הקשבה. זו לא רפורמה, כפי שהיו שכתבו, אלא תורה. ברור גם כי מוסר אינו כלי הפרשנות היחיד לתורה, והוא רק שני למסירות הנפש ולדבקות.
ט. "מוסר א–לוהי": הרב קוק כותב שמוסר אנושי שיש בו אור וטוב יכריח את ההלכה לקבלו ויהפוך למוסר א–לוהי בעצמו (שמונה קבצים א רפא למשל, וראוי לעיין שם, תתפב). כלומר, לעתים המוסר האנושי מגלה את רצון הקב"ה יותר מכל פרשנות קדומה למילים עתיקות. מוסר בעיניים מודרניות הוא מוסר ההווה, גאולת האדם הפרטי, בלעדיו לא תבוא גאולה אחרונה. מה שכרגע הוא מוסר אנושי, יהיה לא–לוהי כשנדע לזקק אותו.
י. "לא חינוכי": חינוך מתחיל בהארה, לא באיומים וקללות, בחינוך לטהרה ולמשפחה ולקדושה. החברה המוסלמית עורפת ראשים ועדיין נפוץ בה המעשה מאז ומעולם. עיון קל בסוגיה יגלה שגם בתחום הלהט"בים בחברה היהודית חל שינוי לטובה בימינו. בכלל, ממליץ להפסיק לקלל בשמות של אנשים ובעלי חיים ("הומו", "אוטיסט", "נקבה", "ערבי", "רפורמי", "חמור" וכו'), שבדרך–כלל טובים מהמקללים.
יא. "איך משווים תרבות לתורה?": אכן, איש ההלכה הוא הבכיר. איש התרבות הוא הנביא, בדרך כלל נביא שקר, אך לעתים אמת.
יב. "אין דבר מוחלט?": הכי קרוב שאני מכיר במסורת זה "ואהבת לרעך כמוך". כל השאר צריך עיון. אהבת חינם היא לא רק מושג שמדפיסים על חולצות.
בתגובה ל"הדרך רצופה כוונות טובות" מאת יואב שורק, גיליון פרשת דברים
האדם כן, המעשה לא
מאמרו של יואב שורק הוא המאמר הטוב ביותר שקראתי בנושא ההומוסקסואלים, והוא עונה היטב על שאלות רבות מאוד. ככל מאמר טוב, גם מאמרו של שורק היה ממוקד מטרה. הוא כמעט לא עסק באדם שמאחורי הנטייה לזוגיות חד מינית, ובעיקר בגורלו בחברת שומרי המצוות. על כך אנסה מעט להרחיב.
דומה שהלקח העיקרי שכולנו למדנו מהתבטאויות של אנשים טובים, שעוררו בדרך הטבע סערה וקטרוג, הוא שיש להקים מחיצה עבה בין התייחסותנו למידת הלגיטימיות של המעשה האסור לבין התייחסותנו לאדם שזוהי נטייתו הטבעית או התרבותית. משכב הזכר נאסר בתורה כאחד מגילויי העריות החמורים ביותר. התורה מכנה דווקא אותו כתועבה, והוא אכן מתועבות כנען וממעשי סדום ועמורה. התורה מזהירה שבשל מעשים כאלה הארץ עלולה להקיא את יושביה. אינני רואה שום אפשרות בשום אופק, שההלכה תתפשר עם מעשה כזה ותכפוף את עצמה לפני המציאות הקשה. מי שמשווה בין התפתחות ההלכה בעניין לימוד תורה לנשים ל'התפתחותה' כביכול לגמישות בענייני גילוי עריות – טועה ומטעה.
אדם שנטייתו לזוגיות חד מינית יכול להיות כמו כל אחד מאתנו, צדיק, בינוני או רשע. אפילו ג'ורג' אורוול המיתולוגי, יוצר 'משטרת המחשבות', עוד לא יצר את 'משטרת הנטיות'. אדם בעל נטייה כזאת יכול להתגבר על יצרו, כמו בכל עברת מין אחרת וכמו בעברה בכל תחום, ואז הוא צדיק. הוא עלול להיכשל בה לפרקים מחמת התגברות יצרו, ואז הוא מחויב בתיקון ובתשובה כמו כל אחד מאתנו על עבירותיו, ובעיקר על החמורות שבהן. אחר עלול להפוך אותה לעבירה אידאולוגית לתיאבון ואף להכעיס, לעטוף אותה באצטלה של רדיפת צדק ושוויון ולנופף בה בראש חוצות בדגלים צבעוניים, ואז אין לי פתרון עבורו. בכל מקרה הוא אדם ככולנו, ויש להתייחס אליו כאל אדם ולא כאל מוטציה. לדעתי, בשום פנים ואופן אין להתייחס אליו כאל חלק מקבוצה המוגדרת על פי נטיותיה המיניות. לכל אדם יש שם ויש אישיות משל עצמו.
אבק שפיכות דמים
זאת ועוד, אין לנו לנבור במעשיו של אדם בחדרי חדרים נגד רצונו. אמנם אינני מתכוון להתיר אדישות כלפי המעשה האסור ולמשיכת כתפיים ואמירה שמעשהו של אחר אינו ענייני. כל ישראל ערבים זה בזה בגילוי עריות, בכל עברה אחרת וגם בגמילות חסדים ובמעשים טובים. אך אין אנו שוטרים! אנחנו חברים. אנו לא מצלמים ולא תובעים למשפט, אנו מייעצים לחבר ולתלמיד בלב כואב ומכוח אמפתיה למצוקתו. לכן לא נדבר 'עליהם' קודם שנדבר 'עמם', קודם שנבין את האדם שמאחורי הנטייה, קודם שנדע לקוראו בשמו הפרטי. חטא שלנו בתחום זה, בעיקר בחברת שומרי המצוות, הוא חטא שעלול להיות נגוע באבק שפיכות דמים, החמור לא פחות מגילוי עריות. הכול מבינים את כוונתי, ולא אפרט.
מי שהעלה את הנושא לבמה הציבורית היו אנשי הקבוצה האידאולוגית הדוגלת בלגיטימיות ציבורית מוחצנת למעשה עצמו, ולא רק לאנשים. בגלל אי הנעימות בעיסוק פומבי בנושא, עולם התורה התעלם במידה רבה מן הצורך לעסוק חדשים לבקרים בשאלות ההלכתיות הקשורות לסייגי התורה למשכב הזכר. ההלכה העתיקה בשולחן ערוך ונושאי כליו קיצרה בכך מאוד, משום שבעבר, בעולם שלפני מאבק המגדרים המוחצן, לא נחשדו ישראל על כך.
השאלות הן רבות, והן קשורות לחיי שיתוף זוגיים חד מיניים שאין בהם המעשה המיני שנאסר בתורה, ולעתים יש בין בני 'הזוג' אפילו רתיעה ממנו. לעניות הבנתי יש מעלה גדולה בכך שלא נכתב 'שולחן ערוך' מסודר על כך (פרט למעשי קרבה ברורה אל המעשה האסור), ודבר זה מאפשר לכל רב להדריך את הפונים אליו על פי מצבם האישי ולא על פי קווי תיחום ברורים ומגבילים. עדיין יש צורך בגבולות גזרה המגדירים מהי עברה בפרהסיה המחשידה אדם במעשה החמור ומה עשוי להיות הנחיה תורנית לפחות בדיעבד, ואז עלינו לדון את הנוהג בה לכף זכות. ברור לכולנו שאדם החי בפרהסיה עם אשת איש בדירה אחת בקביעות אינו יכול להיות חלק מקהילה שומרת מצוות. אך המקרה שלפנינו מורכב יותר מסיבות שלא אפרט. כל אלה דורשים תשועה ברוב יועץ, דורשים הקשבה רבה ודורשים לראות את האדם שמאחורי התואר 'הקבוצתי'.
בנוסף על אלה, יש מאבק משותף לכולנו, כולל לאנשים יראי שמים בעלי הנטייה הנ"ל. מאבק בקבוצה האידיאולוגית התולה את דגלי לגיטימיות המעשה האסור בראש כל חוצות בהחצנה מגונה ובכוונה להכעיס. המאבק הוא גם על זכותם של בעלי הנטייה לבן זוג מאותו מין לשנות את נטייתם לזו הרצויה על פי התורה בלא שיופעל עליהם על ידי ארגוני להט"בים לחץ כבד, מאיים, לבל יעזו לעשות זאת.
אין בכל דבריי כדי לעמעם את דבריו היקרים של יואב שורק. כוונתי בעיקר לדבריו על הצורך לצמצם את מרכזיות תפקידם של העינוגים והתשוקות בתודעתנו ובחיינו, ולהפוך אותם משולטים בנו לנשלטים ומכוונים על ידי רצוננו ועל ידי תורת ה' שאנו מחויבים אליה.
יעקב מדן
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת הר עציון
—
מתקפה חסרת רחמים
יישר כוח ליואב שורק על טיעונו הרהוט, האסתטי והתקף. אכן, לעתים יש צורך לחזור על הראשונות ועל אמיתות היסוד הפשוטות אשר נדמה כי נשתכחו מן הלב.
מן הראוי להוסיף לדבריו נקודה אחת נוספת הקשורה לאלימות התרבותית של הקהילה הלהט"בית. דומה כי נאיביות מסוימת מאפשרת לרבים להתעלם מן העובדה כי דוברי הקהילה אינם מסתפקים רק בדרישה לסובלנות כלפי אורחות חייהם (שלצערנו, וכפי שתיאר יפה גם שורק, הפכו למגדירות זהות חלף פרקטיקות מיניות גרידא). תביעת הקהילה הלהט"בית היא הרבה יותר דרמטית: הם תובעים, לא פחות, כי החברה כולה תעריך את בחירותיהם המיניות כראויות; את "מימוש" הנטייה המינית ההפוכה כאופציה מוסרית ראויה ושווה.
למעשה, בשיח הציבורי המדולדל והרדוד כל כך, שאיבד את היכולת לשיפוט מוסרי המושתת על משהו מעבר ל"הסכמה הדדית", כבר אסור לחשוב, לומר או לחנך אחרת. כבר אין מעִזים לומר אחרת שכן בהקשר זה, המעז – כמעט תמיד – מפסיד. למעשה, החברה המסורתית וההלכתית היא היא זו המצויה תחת מתקפה חסרת רחמים המבקשת למנוע ממנה לחנך את בניה ובנותיה בהתאם למוסר המיני היהודי. וזוהי עריצות, עריצות המיעוט.
רק מאכזב כל כך לראות אי אילו רבנים המוכיחים (שוב) שהם אינם מסוגלים לעמוד ברוח מצויה, ותחת אשר יחדדו – לעצמם ולצאן מרעיתם – את עמדת תורת ישראל בכלים אנליטיים ובשפה עכשווית לאור אתגרי השעה, הם מאמצים ללא תנאי, בנאיביות בלתי מובנת ובקלות בלתי נסבלת, את השיח הרווח על הנחות היסוד שלו, אשר אינן עולות, ולעולם לא תוכלנה לעלות, בקנה אחד עם הנחות היסוד ותפיסות המוסר של תורת ישראל.
הראל ארנון
ד"ר הראל ארנון הוא עורך דין
—
פוגש את הסבל הגדול
אני בדרך–כלל מעריך את המאמרים של יואב שורק, אבל מאמר זה אכזב אותי.
אין קשר הכרחי בין הומוסקסואליות לבין מתירנות מינית. אם הרבה הומואים מתירנים, הדבר נובע מכך ששני המעורבים בקשר הם גברים, ולגברים יש נטייה מוגברת לפיצול בין מיניות לאהבה. ומה שיותר חשוב: במאמרו שורק מצמצם את תופעת ההומוסקסואליות לאקט מיני – ובכך תורם בעצמו לפיצול הנזכר. לאמתו של דבר הומואים רבים חשים בצורך לזוגיות הכוללת את ההיבט המיני כחלק ממכלול. רק התייחסות הלכתית ואנושית מנוכרת ושטחית יכולה להפוך קשר שכזה ל"עריות" ו"תועבה".
שורק מתבסס בטיעוניו על פסוקי התורה. אולם ההלכה לא נקבעת על ידי לשון המקרא אלא על ידי התורה שבעל פה. וזאת ידעה בעבר לעקור איסורי תורה, אם הדבר היה נחוץ לתיקון העולם – ראה "עין תחת עין" (לפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים) ותקנת הפרוזבול. כפסיכולוג אני פוגש יום–יום את הסבל העצום של דתיים וחרדים הומואים, וכאדם דתי מובן לי שההלכה בעניינם חייבת להשתנות. עד שזה יקרה, אני רואה את תפקידי המקצועי בעזרה בהתמודדות עם המצב המורכב שאליו הם נקלעו שלא באשמתם. עלינו להבין: התנגדות להכרה חברתית בזוגיות הומוסקסואלית דוחפת את ההומואים למחתרת, לפיצול בין מין לאהבה, ולחיים כפולים המלווים בצער עצום. ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה.
גבריאל שטרנגר
גבריאל שטרנגר הוא פסיכולוג קליני
—
עולם של בחירת מגדר
שורק טוען כנגד ראיית סוגיית ההומוסקסואליות כסוגיה של זכויות מיעוט מכיוון שרבים מבני האדם הם בעלי משיכות שונות ורק מיעוט קטן אנוס, כדבריו, להימשך לבני מינו. תמיכה לעמדתו אפשר למצוא באופן מפתיע בתיאוריה הקווירית.
רבים בציבור הרחב לא מודעים לתיאוריה זו וחבל, מפני שזו התיאוריה הדומיננטית היום בלימודי המגדר ברחבי העולם המערבי והיא המשפיעה על האופן שבו נושאים אלה נלמדים באוניברסיטאות וממילא על השיח הציבורי. התיאוריה רואה את עצם החלוקה למגדרים וכן את הציפייה שגברים יימשכו לנשים ולהפך כצורה של דיכוי חברתי. גודית' באטלר, ממובילי תיאוריה זו, סבורה שכל עוד יהיה הבדל מגדרי יהיה דיכוי של נשים ושל בעלי נטיות שונות, ולכן היא שואפת לעולם שבו כל אחד יבחר את המגדר ואת הנטייה המינית שלו בלי קשר לזהות שלתוכה נולד. ממילא, גיבורי התרבות של הקווירים הם אנשים שחוצים גבולות מגדריים בזהותם או בנטייתם. הם רואים את פריעת הסדר המיני והמגדרי כמטרה עליונה.
גישה זו איננה מקבלת מקום רב במאבקים הציבוריים של הלהט"בים מסיבות ברורות. הם מעדיפים את שיח הזכויות. חשוב לציין ששיח הזכויות איננו מומצא. הומוסקסואלים אכן נאבקים על זכויותיהם. זה מה שהופך את הסיפור למורכב. יש כאן גם מאבק על זכויות אך גם מאבק לשנות את העולם.
בהקשר זה כדאי לשים לב לתפקיד של התרבות בעיצוב הזהות המינית. ההיסטוריה והמחקר הבין–תרבותי מלמדים שבתרבויות שונות קיימים סוגים שונים של משיכה מינית. ביוון העתיקה, ביפן של הסמוראים ובתורכיה העות'מאנית היו גברים בוגרים שנמשכו לנשים וגם לנערים. כיום משיכה מינית מסוג זה כנראה קיימת פחות ובוודאי מקבלת הרבה פחות לגיטימציה. חשוב להבין עם זאת שלמרות שהמשיכה המינית מעוצבת על ידי התרבות אין פירוש הדבר שהפרט יכול לשנות אותה. אנחנו תוצרי התרבות שלתוכה גדלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, והיא משפיעה עלינו הרבה מעבר למה שנדמה לנו.
צריך גם לשים לב לתפקיד של הטכנולוגיות המתקדמות בעיצוב המיניות והמגדר בעת הנוכחית. ההומוסקסואליות יכלה למצב את עצמה כאלטרנטיבה נורמטיבית למשפחתיות ההטרוסקסואלית רק לאחר שטכנולוגיות הרבייה השתכללו ואפשרו לשני גברים או לשתי נשים להביא לעולם ילד בעזרת תרומת זרע או ביצית ופונדקאית. תהליך דומה מתרחש כיום ביחס לטרנס–סקסואלים, זו האות ט' שבלהט"ב. הכוונה למי שנולד גבר או מי שנולדה אישה ומבקש/ת לשנות את מינו/ה. המדע והטכנולוגיה שמתקדמים כל הזמן הם שמאפשרים על ידי טיפולים הורמונליים, פלסטיים ואחרים להפוך גבר לאישה או להפך.
בדומה לשורק אני חושש מעולם חדש של זהויות מגדריות ומיניות מהונדסות. אני רואה ערך בשורשים ביולוגיים ותרבותיים עמוקים המשפיעים על זהותנו העכשווית. הזהות המינית ההטרוסקסואלית בנויה על תפיסה של בן המין הנגדי כשונה באופן מהותי. במובן זה קשה לי שלא לראות במאבק הקווירי מאבק בהטרוסקסואליות עצמה. יחד עם זאת אני גם מוכן לנסות לחשוב על אפשרויות חדשות. ייתכן שבדומה לתחומים אחרים גם בתחום המגדרי והמיני הטכנולוגיה מביאה עמה שינויים שלא ניתן להילחם בהם וצריך לראות איך מתאימים את עצמנו לשינויים. בהקשר זה היה מעניין לשמוע מה עמדתם של מנהיגים ומנהיגות אורתודוקסים שהביעו תמיכה בזכויות הלהט"בים לגבי הסוגיות שהעליתי כאן או אפילו רק לגבי זכויות הביסקסואלים – אנשים שנמשכים לבני שני המינים, זו האות ב' שבלהט"ב. שורק צודק בכך שצמצום הדיון לסוגיה של זכויות מיעוט גורם לנו להחמיץ תהליכים חשובים שמתרחשים.
ארי אנגלברג
ד"ר ארי אנגלברג הוא סוציולוג ואנתרופולוג המרצה בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן
—
הנטייה היא חלק מהזהות
במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט“בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט“בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט“בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. בגלל שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואליים בכלל.
אך בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט“בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא ממד של זהות, והיא מגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט.
היות הומו אינו מתמצה בתשוקה או בפעולה מינית מסוימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם במיקום חברתי מסוים. האמירה שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.
כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו הוא העיקרון שעל פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק כדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה הם אותם ממדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחלופין לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון – הם כולם ממדים בסיסיים בזהות שלנו. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.
שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.
תומר פרסיקו
ד"ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן
—
המוסר המערבי קובע
שורק טוען שהתומכים הדתיים בזכויות הלהט"ב טועים לחשוב שהם מגִנים על החלשים ומביעים סובלנות לאחיהם האחרים. בפועל, הוא מבקש לקבוע, התמיכה משרתת מאבק שנשען על תפיסה מודרנית מתירנית, המנוגדת למוסר התורה שמבקש לצמצם את ההתנהגויות המיניות המותרות לכאלה שמשרתות את מוסד המשפחה. לדעתו גם המוסר הטבעי מכוון לכך, ולכן החינוך של כל חברה מסורתית מתנגד למשכב זכר. לסיכום הוא מבקש להמשיך ולהכחיש את זהות הלהט"ב, ולעסוק בפרקטיקות ולא בזהויות מדומיינות. למיעוט הלהט"בי הקטן שבקיומו הוא מכיר, שורק מציע להישאר ערירי ולהבין שחברה מסודרת פוגעת במיעוטים שחיים בה, למען רווחת הרוב.
להלן אבקש לטעון שמוסר המקרא וחז"ל בתחום המיני אינו מקובל על איש בימינו, ושפגיעה קשה במיעוטים אינה רע הכרחי אלא תועבה מוסרית.
שורק מזכיר פעמים אחדות שהעולם העתיק לא הוטרד מסוגיות של הסכמה. אכן, משטור המיניות של התורה וחז"ל מתמקד בגבר, הסובייקט שבו עוסקות הלכות עריות. אך בניגוד לדבריו, דווקא התפיסה המערבית שהתפתחה ב–250 השנים האחרונות הגבילה מאוד את הגבר, ואסרה עליו פעולות רבות שהתורה התירה. חז"ל, כבני העת העתיקה, התירו יחסי מין שבהם הגבר עושה באשתו כרצונו. לכן (בניגוד למשתמע מדברי שורק) מותר לבצע פרקטיקות מיניות מגוונות שאינן מיועדות לפריון, ולכן מותר להתחתן ולשכב עם אישה הרבה לפני הבגרות המינית שלה, מגיל שלוש בערך.
וכאן כל בן תרבות נפרד ממוסר המקרא וחז"ל. כי בעוד פדופיליה נתפסת אצלנו כנטייה פתולוגית לא טבעית, יחסי מין עם ילדות וילדים היו קבילים ולא מגונים בעיני חז"ל. החידוש זוקק ראיה, ואפנה רק לסוגיה התלמודית הארוכה במסכת נידה (בעיקר מדף מד, ב) שמוקדשת כולה לנישואין וליחסי מין עם תינוקות וילדות עד גיל 12. הדברים מזעזעים, ואני משער שגם שורק אינו מקבלם. הנורמות השתנו לטובה, וצריך לברך על הדרישה שיחסי מין יהיו מפגש מוסכם ורצוי בין שני סובייקטים בני דעת. גם הגינוי הטבעי העמוק שאנו חשים כלפי המבצעים מין בילדים הוא פרי כינון מוסד הילדוּת בתחילת העת החדשה.
המוסר המערבי מלמד אותנו גם להתחשב במיעוטים, ודעתו של שורק אינה נוחה מכך. לדידו ראוי שבני נוער ומבוגרים יסבלו מתשוקותיהם האסורות, והחברה חייבת לנאץ אותם כדי להרחיק את המתנדנדים. זוהי תפיסה מוסרית מכוערת, שמגבה גידופים כסוטים וגורמת מצוקות איומות (סיבת האובדנות הנפוצה ביותר אצל נוער היא חוסר קבלה של נטייתם המינית). אם החברה הדתית חפצת חיים, היא חייבת להתגייס לטובת מדוכאיה, גם אם הם נשים או בעלי זהות מינית מיעוטית. במקום "שלא עשני אישה", הבה נאמר "שהכול ברא לכבודו".
צחי מזומן
צחי מזומן הוא מנהל המחלקה הציבורית במרכז הרפורמי לדת ומדינה, וממייסדי ארגון שב"ל המחנך לסובלנות כלפי להט"ב במערכת החינוך ובחברה הדתית
—
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016
