סקירת כתבי עת מן העולם – סקירת אוגוסט 2016
1 ׀ המרד שנשכח
"מרד אוגוסט" ידוע כמאורע שסימן את תחילת נפילתה של ברית המועצות. 25 שנה חלפו ואין מי שמציין אותו
רשימתה של אולגה פילינה ב"אוגוניוק" מוקדשת ל"מרד אוגוסט" הרוסי. לפני 25 שנה, באוגוסט 1991, ניסתה אליטה קומוניסטית ישנה להחזיר את ברית המועצות של שלהי הפרסטרויקה אחורנית. קבוצת פעילים מהמחנה השמרני במפלגה בודדה את גורבצ'וב בביתו והשתלטה על הקרמלין ואמצעי התקשורת, תוך שהיא מכריזה על "זמן חירום". הדבר הוביל להתקוממות עממית והמורדים התקפלו תוך ימים ספורים.
מקובל לראות באירוע ההוא את תחילת קריסתה של ברית המועצות. ואולי דווקא בגלל זה, חשוב להבין מדוע לא מתקיים ברוסיה של היום כל טקס ממלכתי מסודר או בכלל אופן מוסכם כלשהו לציון אותם אירועים. היום שהיה יכול להיות "חג הדמוקרטיה הרוסית" ושבו היו יכולים לזכור איך קבוצת אזרחים עצרו בגופם את הטנקים הפך לחג הדמוקרטי ביותר – חג שכל אחד מחליט האם ואיך לחגוג אותו ואיזו משמעות לייחס לו.
הכותבת מראיינת מספר אנשי אקדמיה וחוקרים, המנתחים את האירוע ההוא בזוויות שונות, כמו גם את האופן שבו הוא נחקק בתודעתם של הרוסים. ראשית, ברוסיה של היום יותר ויותר מקובל לראות בפירוקה של ברית המועצות אירוע שלילי וממילא לא לראות באלו שגרמו לו גיבורים. מקובל גם לראות את שנות ה–90 שבאו בעקבות כך כתקופה של תוהו ובהו בכלכלה ובחברה, הפרטה מטלטלת, התרוששות האוכלוסייה ופשע שמשתולל ברחובות. במובן אחר, ספק אם השלטון הרוסי הנוכחי מעוניין לטפח את הזיכרון של אותם אירועים, אולי מתוך חשש סביר שמרד אזרחי ספונטני עלול לחזור על עצמו, בפרט לאור המשבר הכלכלי הנוכחי שרק הולך ומעמיק.
נוסף לכך, זיכרון האירוע עלול להשאיר אנשים עם טעם מר של כישלון, על רקע התקוות הגדולות שטיפחו אלו שהיו מעורבים במחאה: אימפריית הרשע קורסת תחתיה, הפסל של דזרז'ינסקי, מקים המשטרה החשאית, נופל – ורוסיה צועדת בראש מורם אל תוך עולם דמוקרטי ומפותח. כעבור 25 שנה רוסיה ממש לא שם – לא ברמה הכלכלית וגם לא מבחינת רווחתו של האזרח הפרטי.
מצד אחר, זיכרון האירוע יכול לשמש מקור לאופיטמיות ולהבנה. הנה, אנשים שוחרי חופש יכולים לצאת לכיכר העיר ואפילו לעצור בגופם משוריינים, וגם המשטרה לא יכולה מול התקוממות עממית אמיתית (ואכן, במהלך ימי ההתקוממות אנשי הקג"ב השמידו במרץ רבים מהתיקים שבהם היו עדויות למעשיהם, מחשש סביר שיבולע להם). ולבסוף, מדובר באירוע שהוא בסך הכול עדיין די טרי בזיכרון של האנשים וזוכה להערכות סותרות, בהתאם להשקפתו הקודמת של הזוכר. לכן ייתכן שלא יהיה נכון לגבש כעת נראטיב אחיד ומחייב סביבו, אלא לעשות מאמץ לגביית עדויות ולשימור הזיכרון ההיסטורי, על מנת לגבש פרספקטיבה ברורה ומקיפה יותר במהלך הזמן.
—
2 ׀ מזרח תיכון חדש?
הוא חזה את עליית האסלאם המיליטנטי אך לא את עליית דאעש. ברנרד לואיס חוגג יומולדת מאה
השנה מלאו מאה לאיש שנחשב לאחד מגדולי המזרחנים החיים איתנו היום – ברנרד לואיס. המגזין המקווןMosaic הקדיש לנושא מספר רשימות של תלמידיו וממשיכי דרכו הסוקרים את דרכו במבט–על מסכם ומלא הערכה, אך גם ביקורתי. מרטין קרמר פותח את רשימתו באזכור מאמר ב–Commentary לפני ארבעים שנה (!) שבו מדבר לואיס על חזרתו של האסלאם המיליטנטי כגורם פוליטי ראשון במעלה.
בשנת 1976 היה קשה מאוד לראות כיצד תחזית זו תתגשם – כאשר באיראן שולטת ביד רמה שושלת פהלווי החילונית, במצרים הנשיא סאדאת רודה ביד ברזל באחים המוסלמים ואש"ף מדבר במושגים של התקוממות חילונית נגד הכיבוש נוסח וייטנאם. אך כבר אז לואיס דיבר על עליית האסלאם כגורם קובע מבחינה מנטלית במרחב הערבי והמזרח–תיכוני. רבים לעגו לו, וביניהם בר הפלוגתא שלו במשך שנים ארוכות, פרופ' אדוארד סעיד, חוקר ספרות מאוניברסיטת קולומביה, בעל תזת ה"אוריינטליזם" שלפיה כל המחקר המערבי של המזרח נועד, פחות או יותר, כדי להצדיק את המשך השליטה הקולוניאלית. עקב כך, סעיד (שנחשב לאחד הדוברים הבולטים יותר בעולם למען העניין הפלשתיני) נטה גם להמעיט בחשיבותו של חמאס ולעג למי שטען אחרת.
לואיס הצטיין בניתוח תהליכים כולל ולא בניבוי אירועים ספציפיים. הוא לא צפה את עלייתו של חומייני (ואף הודה בכנות שלא שמע עליו לפני המהפך של 1980), לא חשב שפיגוע התאומים יתבצע ולא צפה את האביב הערבי ואת עליית דאעש. לואיס גם תמך בכניסת ארה"ב לעיראק, דבר שגם תלמידיו היותר נלהבים מתקשים להצדיק.
עקרונית, לואיס לא חשב שדמוקרטיה מערבית בנוסח המוכר לנו מתאימה לכל מדינה ולכל עם, בטח לא בכל פרק זמן נתון. אך הוא בהחלט האמין שעמי ערב והמזרח התיכון בוגרים די הצורך כדי ליטול אחריות על חייהם וגם לעשות את הטעויות שלהם ולשלם עליהן מחיר. ערעורים אחרים על תפיסתו המחקרית היו סביב השאלה האם יהודי שגם מוכר כציוני ומבקר דרך קבע בישראל יכול להיות חוקר אובייקטיבי של האסלאם והמוסלמים? לואיס בהחלט האמין שכן וכך נוהגים תלמידיו הרבים. יש לציין שהוא הוקיר את מדינת ישראל ובמשך יותר מארבעה עשורים בילה כאן בכל חורף, הרצה באניברסיטת תל אביב וגם באוניברסיטה העברית. כעת, בגיל מאה, לואיס פרש מכתיבה אקדמית ומהרצאות ומתגורר בדיור מוגן יהודי בניו ג'רסי, כשהוא שומר על צלילות דעת וחוש הומור.
מחברי הרשימות מאחלים לו בריאות טובה וצלילות דעת, ומברכים אותו שכפי שזכה לראות בימי חייו את ההתמוטטות של האימפריה העות'מאנית, של גרמניה הנאצית ושל האימפריה הסובייטית, כך יזכה לזכות לראות בביצורה של הדמוקרטיה במזרח התיכון.
—
3 ׀ שומרי הגבול
מהמהגרים המוסלמים באירופה ועד לגדר של אובמה סביב הבית הלבן – על צביעות התומכים ב"עולם ללא גבולות"
רשימתו של ההיסטוריון הצבאי הוותיק ויקטור דויד הנסון ב–City Journal מוקדשת לשאלת הגבולות, שחזרה להיות אקטואלית ביותר ב–2016, עקב הצפת הפליטים באירופה ובעקבות הבטחותיו של דונלד טראמפ להקים חומה בגבול מקסיקו–ארה"ב. הנסון משווה את החלום הישן מהשיר של החיפושיות על "עולם ללא גבולות" לעולם המציאותי, שבו חשיבותם של הגבולות שוב מזדקרת לעין.
החזון של "עולם ללא גבולות" הוא חזון יפה, שמתעלם ממשהו מאוד בסיסי בטבע האנושי – רצון להתבדל כדי לשמר רכוש ולא פחות מכך זהות. למשל, היסטוריונים פוסט–מודרניים של העולם העתיק מדברים היום פחות על המוני ברברים שצבאו על האימפריה הרומית המתפוררת, למורת רוחם של הרומאים, ויותר על "התפוגגות" הדרגתית של הגבולות, לתוך "עולם רב תרבותי" שבו התרבות הרומית והברברית מעשירות ומפרות אחת את השנייה. הבעיה היא שהם לא מצליחים להצביע על הישגי תרבות מרשימים מצידם של ההונים או הוונדאלים.
לדעתו של הנסון, קיימת סתירה פנימית בטיעונים של אלו המבקשים עולם ללא גבולות, סתירה שלעתים קרובות באה לידי ביטוי בצביעות של ממש. למשל, כשפליטים מקסיקנים מסתננים לארה"ב וממשלת מקסיקו דורשת גבולות פתוחים, היא לא מזכירה את המדיניות הקשוחה שלה עצמה לגבי הגירה ממדינות מרכז אמריקה העניות ובמיוחד גוואטמלה. קיימים במקסיקו גם חוקים שנועדו לווסת את ההרכב הגזעי של המהגרים, חוקים הנקראים בלשון מכובסת "חוקים לשמירת המאזן הדמוגרפי". גם מהגרים מקסיקנים לא חוקיים שמניפים את דגלי מקסיקו בהפגנות שלהם שוכחים, באופן פרדוקסלי, שהם מניפים את דגלה של המדינה שאליה הם אינם מעוניינים לשוב בשום פנים ואופן, והם מתאמצים מאוד להישאר דווקא בארה"ב ה"מתנכלת".
האמת היא פשוטה – אנשים חוצים גבול מסוים כי הם מקווים למצוא מעבר לגבול צורת חיים שונה וטובה יותר מזו שלהם. לכן, גם כשמהגרים מוסלמים במדינות אירופה דורשים לשמר את אורחות חייהם במרחב הציבורי, כולל ניסיון לכפותם על הסביבה הלא מוסלמית (בתחום של לבוש נשים, חופש ביטוי סאטירי ועוד), הם שוכחים כי הם מלכתחילה הגיעו לאותן מדינות כיוון שמתקיים בהן סדר פוליטי וחברתי אחר, סובלני וליברלי, שמאפשר להם לשמור על אורחות חייהם ולא להיות מגורשים ככופרים, כפי שקרה להם בארצות מוצאם.
כך נוהגים בחייהם הפרטיים גם אנשים שאוהבים לדבר על היותם "אזרחי העולם" ב"עולם ללא גבולות". לדוגמה, לאחרונה דרש הנשיא אובמה להגביה את הגדר שמקיפה את הבית הלבן, כדי לשפר את שמירת הביטחון. ב–2011, חסיד אחר של גבולות פתוחים, אנטוניו וילגרוסה, הפך לראש העיר הראשון בתולדות לוס אנג'לס שהקים גדר סביב מעונו של ראש העיר (בניגוד לתקנה עירונית שלא מאפשרת הקמת גדר מעל גובה מסוים). וכך נוהג בחייו הפרטיים גם חסיד נוסף של "עולם ללא גבולות" – מארק צוקרברג.
—
4 ׀ נופש בצל השואה
ג'רי סיינפלד התחיל שם את הקריירה, ובשביס זינגר מיקם את עלילת ספרו במקום. על אתר הנופש היהודי בהרי הקטסטיל
ניל גרבר מסקר בגיליון החדש של Jewish Review of Books מספר ספרים חדשים המוקדשים לאתר הנופש היהודי המפורסם, הרי הקטסקיל (שמוכר גם כ"חבל הבורשט"). מדובר באזור קרוב לניו יורק שבהתחלה שימש דווקא אתר לניסיונות עקשניים לגלות אוצרות טבע ולמספר יוזמות עסקיות כושלות, אך כבר לקראת המאה ה–19 הוא הפך לאתר נופש מועדף על תושבי ניו יורק, עם בתי מלון מפוארים בין נופים מרהיבים, שהפכו למעין "נוף רשמי" של ארה"ב, עד כדי כך שוושינגטון אירווינג בחר במקום כנוף רקע לשינה בת עשרים שנה של גיבורו המיתולוגי, ריפ ואן וינקל.
ובכן, המקום היה מפואר, אך בתחילת הדרך יהודים היו לגמרי מודרים ממנו. עד כדי כך שאפילו הבנקאי רב ההשפעה ג'וזף זליגמן, חברם של איל ההון קרנגי ונשיא ארה"ב גרנט, לא הצליח להיכנס לאחד מבתי המלון באתר ב–1877. הוא שיגר מכתב זועם לבעלים של בית המלון והדבר עורר דיון כלל אמריקני על אנטישמיות, אך לא גרם לשינוי המיוחל. מי שכן גרם לכך היה יהודי אחר, זליג גרוסינגר, מהגר מגליציה, שהגיע להרי הקטסקיל אחר מספר יוזמות עסקיות לא מוצלחות. לאחר ניסיון כושל נוסף לבסס במקום חווה חקלאית, הוא החליט לנסות לפתוח במקום קייטרינג כשר שנועד לנופשים יהודים. כהפקת לקחים מכישלונות העבר, הוא נתן לאשתו ג'ני לנהל את המקום וזה התחיל לשגשג במהרה והפך למתחם רחב ומפואר שכלל בין היתר תיאטרון, חדר אוכל ל–400 סועדים, מגרשי טניס וגולף, תחנת מכבי אש, סניף דואר, בית כנסת ואפילו נמל תעופה! משפחות יהודיות התחילו לפקוד את האתר דרך קבע, שנה אחרי שנה, מה שגרם למקום לשמר אווירה מיוחדת ומשפחתית.
לא מעט אנשי בידור וקומיקאים יהודיים התחילו את דרכם במקום, כולל מל ברוקס וג'רי סיינלפד. המקום היה שלו ונינוח, עם אווירה של הומור. לא דבר של מה בכך, בהתחשב בעובדה שלא מעטים במקום היו בתקופה מסוימת פליטי השואה. בשביס זינגר בחר למקם את העלילה של ספרו "שונאים – סיפור אהבה", בין היתר, בקטסקילס, והוא מתאר שם את אווירת הבידור והעונג של המקום כניגוד מוחלט לדממת השואה. ואולי זה מה שכל האווירה במקום ניסתה בעצם להשיג – סוג של מנוחה מזיכרונות כואבים ומפלט לנינוחות בורגנית.
בכל מקרה, סיפורו של מתחם קטסקיל מחובר לסיפור הצלחתה של הקהילה היהודית בארה"ב, ובאופן פרדוקסלי אותה הצלחה הובילה להידלדלות שלו, כיוון שככל שהלכו ונעלמו מן הנוף בתי מלון שלא איפשרו ליהודים להשתלב, הצורך בבתי מלון ליהודים הלך ופחת. רובם ככולם נסגרו או עברו הסבה לאתר נופש ליהודים חרדים, שחלקם אף משנים את שם המקום מ"קטסקיל" ל"יחזקאל", המוכר להם יותר. עוד פרק מפואר בתולדות יהדות ארה"ב הגיע לסופו, ונשארו אחריו נופים רבי הוד, שניתן להירדם בהם לעשרים שנה.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016
