קורסים באוניברסיטאות, מחזות, ספרים מתורגמים, פריחה בברלין אצל לא יהודים ומרכז שמתעתד לקום בירושלים – היידיש מנסה לחזור לקדמת הבמה. האם המגמה מסמנת התעוררות חדשה של השפה ספוגת היידישקייט, או שמדובר בניסיונות החייאה אחרונים של שפה הולכת ומשתכחת?
במשך שנים היא נתפסה כמיושנת, כגלותית וכשייכת לדור שהולך ונעלם; במאבק ההיסטורי מול השפה העברית היא ניגפה, והפכה ברבות השנים לשפה של חרדים ושל קומץ קשישים. אך היידיש, שפתם של יהודי מזרח אירופה, מעולם לא נכחדה לגמרי – וכיום היא מנסה לחזור לקדמת הבמה וזוכה להתעניינות מחודשת בקרב חילונים ודתיים–לאומיים. בישראל ובארצות הברית נפתחים מדי שנה קורסים ללימודי יידיש, באוניברסיטאות ומחוצה להן; תיאטראות ביידיש, כאן ובאמריקה, מציגים מחזות ומעלים הופעות, וספרים של מיטב הסופרים היידיים מתורגמים לעברית וזוכים לתפוצה.
האם המגמה הזו מסמנת עידן של תחיית היידיש, שבו השפה והתרבות היידיות ישובו ויתפסו מקום בתרבות היהודית, או שמדובר בניסיונות החייאה אחרונים, לקראת מותה הסופי של השפה שדוד בן גוריון כינה "זרה וצורמת"? האם במסגרת שיח הזהויות הישראלי, והחיבור המחודש של ישראלים רבים לשורשיהם התרבותיים, יש ליידיש סיכוי? לשאלות הללו אין תשובה חד משמעית, אך חוקריה ואוהביה של היידיש בישראל כיום מסכימים ששובה של היידיש לחיינו כרוך לא רק בהחייאת שפה, אלא גם בהיכרות מחודשת עם תרבות יהודית ענפה, חכמה וייחודית, הרלוונטית ליהדות זמננו ולחיים במדינת ישראל.
איור: נעמה להב
ילדים על טהרת היידיש
ורד קופל, מורה ותיקה ליידיש באוניברסיטת בר אילן, חזרה אל השפה בעקבות פטירת אמה. "אני ילידת הארץ", היא מספרת, "ההורים שלי באו מאירופה אחרי המלחמה וכל הזמן דיברו יידיש בבית. כילדה זה הפריע לי, זה נשמע גלותי, אבל אחרי כמה שנים זה חסַר לי. אחרי שאמי נפטרה התחיל הגעגוע ליידיש. נרשמתי לקורס בבר אילן, ונשאבתי לתוך השפה. בעשרים וחמש השנים האחרונות אני מלמדת יידיש, ואני רואה בהנחלת השפה משימת חיים. בלי היידיש, משהו גדול מאוד הולך לאיבוד. היידיש התמודדה עם הרבה מאוד אתגרים במאה העשרים: מלחמת העולם השנייה גרמה נזק אדיר בכל מה שקשור להנחלת השפה, ולהבדיל גם קום המדינה, כשהנהיגו בישראל שפה אחת ולא הרשו לשפות אחרות להתפתח. היידיש נתפסה כשפה גלותית. אבל מוקדם מדי להספיד את היידיש. יש התעוררות בארץ ובעולם, יש למידה, כך שאני לא רואה דעיכה אלא התעוררות. אני לא נביאה ולא חוזה, אבל הייתי מאוד רוצה שהיידיש תמשיך להתקיים ולהתפתח, ושהשפה לא תדעך".
בעיני קופל, לימוד יידיש כרוך לא רק בידיעת שפה, אלא גם בהיכרות עם התרבות היהודית הענפה שהתקיימה במשך מאות שנים. "אני מלמדת יידיש גם כשפה וגם כיידישקייט", היא אומרת, "שפה צומחת בתוך תרבות, היא חלק ממנה. ולכן יש גם מנהגים ומסורות, וקשר לחגים וביטויים. ביטויים, למשל, הם סוג של שפת סוד. כשמנסים להבין מה המשמעות של ביטוי מסוים צריך להבין את ההקשר שלו. הרבה פעמים קורה שמישהו בכיתה אומר שסבתא שלו נהגה לומר כך וכך, והוא לא מבין מדוע. אז אנחנו לומדים את הביטוי ואת ההקשר שלו, ומכאן זה גם מתקשר להיסטוריה ולתרבות".
מרים טרין נולדה בפולין והיגרה עם משפחתה לגרמניה בגיל צעיר. היא עלתה ארצה לאחר מכן, ובאוניברסיטה נרשמה, לגמרי במקרה, ללימודי יידיש. "גיליתי עושר – לא רק של השפה, אלא גם של הספרות", היא אומרת, "וכך גיליתי גם את מקומה של היידיש במשפחה שלי. היום אני מנסה להנחיל וללמד את היידיש כאן בישראל, בבית שלום עליכם. אני חושבת שיש בציבור הישראלי פוטנציאל אדיר של קשב לתרבות היידית. יש כאן הרבה אנשים שגדלו בצורה מסוימת עם השפה, או שירשו רגש מאוד אמיתי לשפה ולתרבות, ובכך הם יצרו קרקע מאוד פורייה שבאמצעותה אפשר לבנות כאן המשך חי של תרבות היידיש. יש בישראל התעניינות ביידיש שאין כמותה במדינות אחרות, וזה קשור להיסטוריה של העם היהודי ולשואה. יש כאן רגש מאוד אותנטי ליידיש, ובזכות זה יש פוטנציאל גדול מאוד להנחיל את השפה ולהפוך אותה לטבעית.
"בוודאי שאנו לא יכולים לבנות משהו חדש לגמרי", אומרת טרין. "המציאות שהייתה עד השואה כבר לא תחזור, ואנחנו גם לא צריכים לשאוף לזה. אנחנו כן יכולים לשמור על חיות מסוימת של התרבות והשפה כאן בארץ. היום גם אין ההקשר הפוליטי שהיה בקום המדינה וכל האווירה האנטי–יידית. יש ריחוק היסטורי, ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות פתוחים ליידיש. אני חושבת גם שלציבור הישראלי חסר קצת יידישקייט. יידישקייט אין פירושו דווקא לדבר ביידיש, אלא זה מעין 'יידישע נשומה' – ערכים מוסריים ואנושיים, בנוסף ומעבר לזהות הישראליות שלנו, שהיא זהות מאוד מודרנית ולעתים גם כוחנית. כדי להחזיר קצת נשמה יהודית לציבור הישראלי, אני חושבת שכדאי מאוד להיזכר ולהכיר מחדש את תרבות היידיש, שנושאת יידישקייט בתוכה. אפשר לגדל כאן דור חדש שמפנים משהו מן היידישקייט הזה, ומונע פחות על ידי כוח ופוליטיקה ויותר על ידי אנושיות ונשמה".
בהתאם לכך, טרין ובן זוגה בוחרים לגדל את ילדיהם על טהרת היידיש. "זו השפה הטבעית שבה הכרתי את בעלי, שבא מבית יידישיסטי. ממילא, היה טבעי לדבר יידיש גם כשהילדים נולדו. אף פעם לא שאלנו את עצמנו כמה זה מקובל וכמה זה מתאים, למרות שזה אכן יוצא דופן שמשפחה חילונית תנהל את חייה ביידיש. זה מאתגר. בבית ספר ממלכתי אי אפשר כל כך לעשות שימוש ביידיש, הילדים שלי לא פוגשים ילדים דוברי יידיש אחרים, והמצב שלהם כדוברי יידיש חילונים הוא מצב די בודד. זה נכון. אבל כשאני חושבת על היתרונות שבחיים עם יידיש, זה ממלא אותי תקווה".
איך מגיבים בסביבתך לבחירה לגדל ילדים ביידיש?
"בדרך כלל בסקרנות. הילדים שלי לא נתקלו בבוז או בזלזול. לפעמים יש בדיחות, אך לרוב, בקרב בני נוער אחרים שסובבים אותם, יש סקרנות, או מין אדישות ללא שיפוט. בקרב מבוגרים, בעיקר אשכנזים, זה מתקבל כדבר מבורך. לפעמים שואלים אותנו מה הקטע, וגם עם מי הילדים מדברים".
קירוב בין דתיים לחילוניים
בני מר, עורך מוסף "ספרים" של "הארץ", עוסק בין היתר בתרגום יצירות מיידיש לעברית. בכל מה שקשור לתחייתה של היידיש בישראל הוא מייצג עמדה פסימית יותר, ומזהה דווקא שקיעה איטית של השפה. "השאלה האם יש או אין תחייה של יידיש היא שאלת מיליון הדולר", הוא אומר, "המצב כיום הוא שעל כל עשרה דוברי יידיש שמתים יש אחד שמתחיל ללמוד את השפה. הקורסים קיימים כבר שנים רבות ואינם דבר חדש, וצריך כמובן לבדוק מי משתתף בהם. יש היום הרבה פחות פעילויות יידיש משהיו לפני 20 או 40 שנה. לפעמים אני חושב שכשאומרים שיש פעילויות ביידיש, זה נאמר במין נימה של פליאה, כביכול נגזר על השפה להיעלם, והנה בכל זאת יש התעניינות. אני דווקא נתקל בקשיים בחיפוש אחרי קהל צעיר, כי זה העניין המהותי. עדיין יש קהל שתופס את היידיש וזוכר אותה מבית הוריו, אבל זה קהל הולך ומתבגר. קשה להגיע לקהל צעיר. יש כמובן קורסים בבית שלום עליכם ובאוניברסיטה, ומגיעים אליהם גם צעירים, אבל אני מתרשם שיש ירידה בהתעניינות ביידיש".
היידיש מתמודדת גם עם דימוי בעייתי כשפה גלותית וזרה, וגם עם העובדה שרוב הציבור הישראלי מזהה אותה עם הקהילה החרדית.
"נכון מאוד. אבל יש אתגר נוסף ליידיש, והוא שהיידיש נתפסת הרבה פעמים כמין דבר נוסטלגי, שפה של גפילטע פיש שטובה בעיקר לבדיחות ולדמעות. יש מרצים פופולרים שמספיק שהם יגידו מילה אחת ביידיש, וכל הקהל פורץ בצחוק. זה כמו מין דבר לא נעים שיוצא החוצה, סוג של בדיחה גסה, משהו מביך. בעיניי זה לא בריא, וזה מדרדר את השפה. לכל שפה יש הרבה יותר מאשר גפילטע פיש ונוסטלגיה. יש גם דימוי שלילי של היידיש כ'יידישקייט', כמין משהו ארכאי ומיושן. קח למשל את הפריחה של היידיש בברלין, שמתפתחת דווקא אצל לא–יהודים. הצעירים הישראלים שמהגרים לברלין סולדים מהיידיש – זה הדבר האחרון שמעניין אותם – והנה דווקא הלא–יהודים בברלין רואים בידייש אופציה לתרבות יהודית אלטרנטיבית. כך נוצר מצב שבו היהודים בברלין לא מתעניינים בשפה, ואילו בקרב לא–יהודים היא מעוררת סקרנות רבה".
"זה נכון שאם תצא לרחוב ותשאל את האדם הראשון שתפגוש מהי יידיש בשבילך, התשובה תהיה או השואה או האוכלוסייה החרדית", אומרת מרים טרין. "אבל שוב, אם תשאל בקרב דור ההורים, התשובה כבר לא תהיה חד משמעית כל כך. אין לי עניין לשלול את השימוש של החרדים בשפה. אני שואפת להחזיר את המעמד החילוני של היידיש, אבל אני מכבדת מאוד את החוגים החרדיים שמדברים יידיש. הם אלו שעוד מחזיקים את השפה בצורה חיה, ובזכותם אפשר לומר שהיידיש לא חוסלה לחלוטין ולא מתה. צריך להתחשב בזה מאוד, כי לא מדובר בקבוצה זניחה וזעירה, אבל כן יש כאן אתגר, להמשיך את המסורת החילונית של היידיש, ללמד את העושר הטמון בתרבות היידיש".
לדברי טרין, היידיש יכולה להפוך לאמצעי שיקרב בין דתיים לחילונים. היא שוקדת כעת על הקמת מרכז יידיש בירושלים, שיפגיש חובבי יידיש מכל קצות החברה הישראלית ויחבר ביניהם סביב השפה והתרבות. "המרכז הזה נועד להיות מקום מפגש לקהל דתי וחילוני, שבזכות היידיש יוכל להיפגש בהקשר לחלוטין לא פוליטי או אידיאולוגי. אנחנו לא ניגשים ליידיש מתוך אמונה אידיאולוגית, אלא מעוניינים לנצל את הפוטנציאל להחייאת השפה בציבור הישראלי".
"הנושא של הדימוי החרדי של היידיש עולה מדי פעם בשיעורים", אומרת ורד קופל. "החרדים מתייחסים ליידיש כאל שפה חלופית, שמשתמשים בה כדי לא לבזות את לשון הקודש בחיי היום–יום. צריך להבין שלמרות שהחרדים מדברים יידיש בבית מאב לבן, הם לא לומדים את השפה בצורה מסודרת. היידיש החרדית זרועה טעויות ושגיאות, ביטויים מקומיים שנוצרו בבתים, וזו לא ממש יידיש נורמטיבית. אז אמנם החברה החרדית מדברת יידיש יותר מהחברה החילונית, אך זו עדיין לא היידיש הנורמטיבית. יידיש הייתה בעבר השפה של כל יהודי אירופה, וגם מעבר לאירופה. אנו מוצאים מכתבים שיהודים בארצות אחרות שלחו לרבנים ביידיש. השפה גם לא הייתה מצומצמת לקהילה דתית. יהודים אירופים דיברו יידיש ללא קשר להשתייכות הדתית שלהם".
מלחמת שפות היסטורית
חלק ממעמדה הבעייתי של היידיש בישראל קשור גם למלחמת השפות ההיסטורית, ולקרב – הסמוי והגלוי – בין היידיש והעברית בתקופת התפתחות המפעל הציוני. עם השמדת יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל, הוכרע המאבק לטובת העברית; מלבד הציבור החרדי, היא נותרה שפה של מעטים, זיכרון רחוק. המאבק בין השפות קיבל גם ביטוי בחקיקה – בשנת 1949 הוחלט לאסור הופעות ביידיש בישראל. למרות האיסור, הופעות ביידיש המשיכו להתקיים במדינה הצעירה ולמשוך אליהן קהל; החל משנות השישים והשבעים היחס הנוקשה כלפי היידיש החל להשתנות, אך היא עדיין נותרה בצלן של העברית והאנגלית. ביטוי מפורסם לדברים הללו ניתן בדבריו של הסופר יצחק בשביס זינגר, בנאום לרגל קבלת פרס נובל לספרות ב–1978. "היידיש היא שפה של גלות", אמר אז, "בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים".
"היידיש והעברית אכן התחרו ביניהן", מזכיר בני מר, "העברית המתחדשת בארץ והיידיש המתחדשת במזרח אירופה ובארצות הברית נאבקו זו בזו. אך פעמים רבות התקיימו הספרות החדשה ביידיש ובעברית זו לצד זו. כך, מנדלי מוכר ספרים, שנחשב לסבא של הספרות העברית, הוא גם הזיידע של ספרות היידיש. היידיש בעיקר זוהתה עם הבונד, המפלגה היהודית החילונית הסוציאליסטית, שהייתה המוקד הראשי של התחרות עם הציונות, ולכן היידיש נפלה קרבן. הציונים שנאו את היידיש כשפה גלותית שהתחרתה עם העברית, והדביקו לה כינויים כמו 'ז'רגון' ו'שפחה'.
"עברו כבר הרבה דורות", ממשיך מר, "לכאורה היה צריך להיות מזמן שלום בין העברית לבין שפות יהודיות אחרות. כבר לא היינו צריכים להיות מאוימים כל כך משפה יהודית שרוב מניינה ובניינה כבר לא איתנו בעצם, אבל עדיין יש בה משהו מאיים, כמעט במונחים פרוידיאניים. אנחנו יכולים להרוויח הרבה מאוד אם נגלה פתיחות ליידיש. שלום עליכם, למשל, תורגם כמובן לעברית, אבל הוא הרבה יותר עשיר ועמוק כשאתה נחשף ליידיש שלו. בזכות החשיפה ליידיש ניתן להרוויח ספרות עשירה, ולפתח בעצמנו את האפשרות, למשל, להזדהות עם האנשים הקטנים, האנטי–גיבורים של שלום עליכם. יש כאן במידה רבה אפשרות להציץ בראי הזה שאנו בכלל לא מכירים, ולראות איך רחוב שינקין דומה לרחוב הראשי של כתריאליבקה של שלום עליכם.
"במובן מסוים אנחנו רואים במראה את אבות אבותינו, לא במובן של נוסטלגיה ונטייה לעבר, אלא במובן שבו אנחנו בעצם לא כל כך רחוקים מהגלות על כל מובניה מכפי שהיינו רוצים. לכן, החזרה ליידיש היא בעיניי חלק מרב–תרבותיות. כמו שאני מתעניין בלדינו וביהודית–מרוקאית ובכל השפות הגלותיות שלא עברו את המכס הישראלי, כך אני מתעניין גם ביידיש. הריבוי הזה לא צריך לאיים, הוא יכול רק להעשיר אותנו. יש משהו מאוד מונוליטי בתפיסה של חד לשוניות ושל חד לאומיות".
"העיסוק ביידיש לא מייצג מטרה אידיאולוגית", אומרת מרים טרין. "אין היום מסגרת אפשרית למאבק שפות חדש, וזה דווקא יתרון, כי זה מאפשר ליצור קרקע משותפת בין זרמים. העברית והיידיש צריכות ללכת יחד, אין ספק. אין שפה יותר טובה ושפה יותר גרועה. יש היסטוריה שיצרה בתקופות מסוימות תנאים מסוימים, וצריך להפסיק להיאבק ולחשוב שזה 'או–או'. אני גם לא מאמינה שבעתיד נראה בישראל יותר צעירים שידברו יידיש ברחוב כשפת האם שלהם. זה לא יכול לקרות תוך דור אחד; אולי, על פי נס, זה יקרה בעוד כמה דורות – אבל זו גם לא צריכה להיות השאיפה. מבחינתי, המטרה היא להפיץ קצת יותר את היידיש, כך שהיא תחדור למודעות של הציבור. אני גם צופה שיתגבש יותר ידע מחקרי ואקדמי על היידיש. זה נושא שמאוד מתפתח היום בעולם ובארץ. הצעירים שלומדים יידיש עושים זאת בעיקר במסגרת אקדמית, אבל זה יכול גם לחלחל החוצה. יידיש לא תהיה השפה הרשמית השנייה או השלישית של ישראל, וצריך גם לזכור שבישראל חיים לא רק אשכנזים, וטוב שכך – קשה לדרוש מקהילות אחרות לפתח את אותם רגישות ועניין כלפי היידיש. אבל כן תהיה התעניינות, כך אני מאמינה".
מסקרן ומגניב
בשונה ממה שאולי נהוג לחשוב, סצנת היידיש המתחדשת כוללת לא רק מבוגרים, אלא גם צעירים. המקום המרכזי שבו צעירים ישראלים לומדים יידיש כיום הוא התוכנית הבין–אוניברסיטאית ביידיש, ששייכת לאוניברסיטאות תל אביב, בן גוריון והאוניברסיטה העברית, ומקבצת כמה עשרות סטודנטים בשנה. שירי שפירא, אחת הסטודנטיות בתוכנית, הגיעה אל היידיש דרך לימודי ספרות גרמנית. היא נשבתה בקסמה של השפה, וכיום היא עובדת ב"אינדקס עיתונות יידיש" – קטלוג מקוון ששייך לספרייה הלאומית ומציג עיתונות יידיש היסטורית מהמאה ה–19 ועד למחצית השנייה של המאה העשרים.
"היידיש כבשה אותי משום שקסם לי הרעיון של תרבות יהודית חילונית שאני לא מכירה", אומרת שפירא. "כיום אני חשה שיש פער דורי שקשה מאוד לגשר עליו. לפעמים יש תחושה שהמורים ליידיש, ששייכים לדור הישן שיודע יידיש מהבית, לא באמת מאמינים שאפשר להנחיל את השפה כיום, שהיא מסוגלת בכלל לקום לתחייה, שיכולים להיות דוברי יידיש שלא באים עם יידיש מהבית. גם היחס ליידיש משתנה מדור לדור. עבור דור ההורים שלי, שהוא דור הביניים שקצת הכיר את השפה אך לא דיבר אותה, השפה נתפסה כסוג של בושה. הם לא מבינים מדוע הילדים שלהם לומדים יידיש, זה נראה להם לא רלוונטי. בדור שלי, לעומת זאת, זה נחשב לדבר מאוד מסקרן ומגניב – להכיר עוד תרבות, ובמיוחד כזו שאין לה מדינה. זה משהו ייחודי שאנשים מעריכים".
עם זאת, שפירא לא מצפה שהיידיש תחזור להיות שפת יום–יום, ולדבריה אין בכך טעם. "הייתי רוצה שזו תהיה שפה שמכבדים אותה ואת הרצון ללמוד אותה", היא אומרת, "אבל אני לא רואה בעיה בכך שהיידיש תהיה מעין שפה קלאסית, כמו יוונית או לטינית. אנשים לומדים אותה באוניברסיטה ועוסקים בה, ואף אחד לא מזלזל בזה, ומצד שני – הן לא הופכות לשפת יום יום. היידיש יכולה להיות שפה אקדמית, וגם זה מכובד מאוד".
מה צופן העתיד ליידיש בישראל? האם היא תתפתח ותמשוך את לבם של צעירים ישראלים, תתנער מן הדימוי הנוכחי ותצליח לשוב אל מחזור הדם הישראלי? "הדרך היחידה לבסס את היידיש כאן היא לתרגם ולתווך", קובע בני מר, "זו הסיבה שתרגמתי לאחרונה את 'מנחם מנדל' של שלום עליכם, ובמקביל הוצאנו לוח שנה שבו בכל חודש מציינים יום הולדת של משורר או משוררת יידיים, עם שיר ביידיש ולצדו התרגום בעברית. מנדלי מוכר ספרים כתב פעם שהוא נושם בשני הנחיריים – נחיר בעברית ונחיר ביידיש. שתי השפות צריכות לשלב ידיים ולעמוד זו לצד זו".
"הקהילה היהודית כאן דחתה את היידיש"
היידיש בארצות הברית מדוברת על–ידי זקנים, חצרות חסידים ומתעניינים מעטים, ונמצאת מתחת לרדאר בבתי הספר ובתרבות הפופולרית. שיתוף פעולה בין חילונים וחרדים עשוי לסייע לה לשרוד
מעקב אחר מצבה של תרבות היידיש בארצות הברית מגלה דמיון רב למצבה של תרבות היידיש בישראל. בשתי הארצות עומדת היידיש אל מול שפת המדינה הדומיננטית והמודרנית יותר – עברית בישראל ואנגלית בארצות הברית. בשתי הארצות חיות קהילות שמשמרות את השפה ומדברות אותה עד היום, ובשתיהן נאבקת היידיש הלא–חרדית על מקומה. לייזר בורקא, שחקן תיאטרון יידי אמריקני, הוא גורם פעיל בזירת היידיש האמריקנית, ועבד עד לאחרונה בעיתון היידיש המיתולוגי "פארווערטס", שעדיין יוצא אחת לחודש בארצות הברית.
בורקא נחשף ליידיש כילד, אך שכח אותה בבגרותו. הוא חזר אל השפה של משפחתו רק בלימודיו באוניברסיטה, התאהב בשפה, והצטרף ללהקת שחקנים שמציגה ביידיש. הלהקה הופיעה בשלל מדינות בארצות הברית, ומהווה מעין יידישפיל אמריקני. להקת התיאטרון היידית היא רק חלק מסצנת היידיש באמריקה, שכוללת גם את "חוות היידיש" – תוכנית קיץ לצעירים שבה לומדים וחיים יידיש במשך חודש אחד, מתוך אהבה לשפה ולתרבות. לצדה פועלים תוכניות יידיש נוספות וכן קורסים אקדמיים.
אך למרות כל אלו, בורקא פסימי בכל מה שקשור לעתיד היידיש הלא–חרדית בארצות הברית. "הצעירים לא כל כך מתעניינים בזה", הוא אומר. "לצערי, אין לזה סיכוי. יש לזה הרבה כסף, ויש תורמים שמעוניינים בזה, אבל אין אנשים. יש את חוות היידיש, שמייצרת יידישיסטים צעירים שמתעניינים בשפה בצורה אינטנסיבית, לא סתם לומדים ושוכחים, והם גם אלה שילכו ויחפשו ספרים ועיתונים ביידיש. אך הם מעטים. קשה להגדיר את היידיש כדתית או כלא–דתית, משום שההגדרות הללו שונות בארצות הברית. ביידיש מתעניינים רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים ואתאיסטים. אין ספק שהעניין ביידיש הוא לאו דווקא חרדי, אבל הנקודה היא אחרת: ישנו נתק בין היידיש החרדית ליידיש הלא–חרדית, ובעיניי זהו נתק לא בריא. היידישסטים החילונים לא מתעניינים בספרות החרדית ביידיש, וזה חבל".
מדוע הנתק לא בריא?
"משום שהשפה לא יכולה להתקיים בשני מוקדים שלא משוחחים אחד עם השני. אתן לך דוגמה. לא מזמן יצא מילון אנגלי–יידי ענק, בעריכת מרדכי שכטר ותלמידיו, יידישיסטים חילונים ותיקים. זה הישג אדיר – יש שם מאות אלפי מילים, תרגומים ליידיש. הישג ענק. ועם זאת, אין במילון שום דבר מהיידיש החרדית. המילון מתעלם לגמרי מהיידיש הזו, שהיא רוב היידיש היום. אני חושב שצריך לשלב כוחות. נניח שאתה רוצה להזמין מישהו שירצה בפני חבורה של יידישיסטים צעירים ב'חוות היידיש' – אתה יכול להזמין אדם בן 96 שנולד בוורשה, ויש כאלה, אמנם לא הרבה כבר. ואתה יכול להזמין מישהו חרדי מברוקלין, אבל את זה לא עושים.
"העולם היידי החילוני פועל בעוצמה נמוכה. זה יכול להימשך ככה לנצח – כל עוד יהיו אנשים שאוהבים את היידיש ויש מימון לזה, אין בעיה שהיידיש החילונית והחרדית ימשיכו להתקיים בנפרד. אני לא אומר שהיידיש החילונית חייבת להסתמך על היידיש החרדית. בוודאי שהיידיש החילונית יכולה להמשיך במצב הנוכחי. אבל שני הצדדים ירוויחו אם יהיה שיתוף פעולה. בסופו של דבר, מי שיקבע את עתיד השפה הוא דוברי היידיש החרדים, ולא היידישיסטים החילונים. אנחנו השוליים".
למרות הטענה שהיידיש החילונית, או זו שנלמדת באוניברסיטאות, מדויקת יותר?
"זה כמו דקדוק בשפה האנגלית. יש שכבה קטנה של בלשנים ומומחים שמדברים אנגלית מדויקת, כמו שכתוב במילון, אבל בעולם יש שני מיליארד דוברי אנגלית שמדברים אחרת, ובסופו של דבר הם אלו שיקבעו איך תיראה האנגלית. זה חשוב שיהיו אנשים שמדברים אנגלית מדויקת, הם משמרים משהו בעל ערך, אבל בפועל אין לזה משמעות, וזה לא רלוונטי להיסטוריה של האנגלית. כך גם לגבי היידיש".
האם היידיש בארצות הברית עדיין מאוימת מפני האנגלית הדומיננטית והמודרנית?
"לפני חמישים שנה אולי, היום בוודאי לא. לפני עשרות שנים לא היה ראוי שתדבר יידיש ברחוב, כי ידעת שאתה בארצות הברית וכבר עזבת את השטעטעל. הקהילה היהודית–אמריקנית דחתה את היידיש כפי שהיא אימצה את האמריקניות ואת הציונות. היום זה באמת כבר לא אישיו, והיידיש היא גם לא איום על האנגלית או על הזהות האמריקנית. יידיש חילונית בארצות הברית היא יידיש של אנשים מאוד זקנים ושל מתעניינים מעטים; אך היא נמצאת מתחת לרדאר בבתי הספר ובתרבות הפופולרית. היא קיימת כמעט רק באוניברסיטה, ולכן המערכה הוכרעה".
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016
