בעיית הגיור, נישואי התערובת, התחרות עם שליחי חב"ד והיחס לזרמים הלא–אורתודוקסיים – אלו מקצת הנושאים שנדונו לאחרונה בכנס רבני אירופה של מכון שטראוס–עמיאל שנערך בוורשה. אל מול הרצון לשמור על המחויבות האורתודוקסית, חלק מהרבנים סבורים שללא יצירתיות הלכתית וחברתית גורלה הרוחני של היהדות ביבשת כלל אינו בטוח
על דלת הכניסה לבית הכנסת נוז'יק בוורשה תלויים, זה לצד זה, שלטים בעברית, בפולנית ובאנגלית: "ועד הקהילות הקדושות ורשה", "מקווה טהרה ורשה", "בית הכנסת נוז'יק" ועוד. מאחורי דלת הברזל הכבדה יושב מאבטח המשגיח על הנכנסים והיוצאים, כנהוג במרכזי קהילות יהודיות ברחבי העולם, אך ביום ראשון בבוקר הדלת נפתחת ונסגרת בקצב חריג, בוודאי ביחס לבוקר חורפי שגרתי בבירת פולין.
בשעה שתיים בצהרים החדר הצדדי של בית הכנסת, סמוך לאולם התפילה המפואר, כבר מלא עד אפס מקום בבאי כנס רבני אירופה של מכון שטראוס–עמיאל: כארבעים רבנים ממדינות בכל רחבי אירופה – חלקם מגיעים עם בנות הזוג והילדים – מביאים איתם אל החדר הזה בליל של שפות, מסורות תרבותיות ומנהגים קהילתיים. בשלושת הימים הבאים הם ידונו, מבוקר עד ערב, בשלל סוגיות הקשורות ליהדות אירופה ולהתמודדויות שלהם כרבנים בקהילתם. רק אחרי כמה שעות מתגלה עד כמה ההתמודדויות הללו – בין אם מדובר בקושי לקושש מניין בשבת בבוקר, בהתייחסות לחברי קהילה מסורים שאינם יהודים על פי ההלכה או במתיחות עם נציג חב"ד המקומי – זרות לאוזניו של הדתי הישראלי מן השורה.
בליל של שפות, מסורות תרבותיות ומנהגים קהילתיים. משתתפי כנס רבני אירופה של מכון שטראוס–עמיאל, ורשה
צילום: נתי מלחי, נתי הפקות
זהות יהודית מורכבת
מכון עמיאל מציין בימים אלו 18 שנים לפעילותו; המכון, בראשותו של הרב אליהו בירנבוים (שכותב במוסף זה את הטור "רב עולמי"), חוסה תחת כנפי מוסדות אור תורה סטון, ופועל בשיתוף המערך לשירותים רוחניים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית. מדי שנה מכשיר מכון עמיאל רבנים ושליחים לקהילות יהודיות ברחבי העולם, והרב בירנבוים עומד בקשר עם הבוגרים ונוסע מסביב לעולם כדי לבקר בקהילות השונות.
מעניין לציין שכנס רבני אירופה פועל כולו בעברית, והמשתתפים בו מגיעים מעולמות מגוונים. במהלכו מתגלים גם חילוקי דעות בין הרבנים, תולדה של הבדלים אידיאולוגיים וגם, יש להניח, הבדלים אישיותיים וסגנוניים. זהו לא כנס רבנים סטנדרטי. רבני מכון עמיאל מתאפיינים בפתיחות, בתפיסת עולם מורכבת; רובם בעלי רקע אקדמי, ובחדר מצוטטים הרב משה פיינשטיין והרב שלמה זלמן אוירבך לצד קרל מרקס ופרנץ רוזנצוויג. נדמה שכל הרבנים מודאגים משאלת ההמשכיות של יהדות אירופה; כמעט כולם מוטרדים ממצב קהילותיהם, מתחבטים בשאלות של מדיניות והלכה. בכנס הזה הם שואבים כוחות מן המפגש המשותף ומן השיחה הפתוחה, ומנצלים את ההזדמנות ללבן יחד סוגיות ולהחליף רעיונות.
האתגרים משתנים ממקום למקום. הרב יהושע אליס מוורשה, למשל, עסוק בימים אלו בהצלת בתי קברות וקברי אחים יהודיים בעיר, רגע לפני שעיריית ורשה בונה על גבם בניינים רבי קומות וברכות שחייה. "יש 1,500 בתי קברות יהודיים בפולין", הוא אומר, ומספר על מאבק סיזיפי מול הרשויות המוניציפליות סביב הצלת הקברים. אתגר אחר מציג הרב אהרון זרביב מלונדון: לא מעט חברים בקהילתו רואים את עצמם כיהודים, אך מבחינה הלכתית הם אינם יהודים. הבלבול גובר, לדעתו, כאשר מתייחסים לחברים הללו כאל יהודים לכל דבר, מבלי לתת את הדעת לבעייתיות ההלכתית שבכך. "אין קריטריונים ברורים", אומר זרביב, ומשתף את חבריו בדילמה.
לעומתם, הרב פנחס פונטרלו, המכהן בדרום איטליה, מספר על תופעה רווחת של בני אנוסים שחוזרים אל מקורותיהם היהודיים, ופונים אליו, הרב המקומי, המייצג עבורם את היהדות, לצורך הדרכה וסיוע. "העולם היהודי כשמו כן הוא – עולם", אומר אחד הרבנים, ובעולם הזה אין תשובות ברורות וחד משמעיות, והצהרות הלכתיות נוקשות נתקלות פעם אחר פעם באופייה המורכב של המציאות בשטח. ניסיון להעניק תשובה הלכתית חותכת וברורה יתגלה כבעייתי, לאור שיקולים אחרים – רגשיים, חברתיים, פוליטיים – שרב הקהילה האירופי חייב להתחשב בהם.
"מבחינת יהודים רבים יותר כיף ללכת למכון כושר מאשר ללכת לבית כנסת בשבת". בית הכנסת ברומא, איטליה
צילום: אי.פי.איי
במאבק עם החב"דניקים
בעיצומו של היום הראשון של הכנס מרצה ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, היסטוריון העוסק בתולדות ישיבות ליטא, על היחסים שבין הלכה ומסורת. הדיון מתגלגל לשאלת היחס שבין מנהג להלכה: רבנים רבים בקהילות אירופה נתקלים במציאות שבה מנהגים מסוימים השתרשו בקהילה מדורי דורות, וכל ניסיון לבטל אותם נדון לכישלון; לעתים המנהגים הללו אף סותרים הלכות מפורשות. הרב בירנבוים נוטל את רשות הדיבור ומספר על חוויה שהייתה לו כשכיהן כרב בטורינו, איטליה. בשנתו הראשונה בקהילה נהג לחלק בבית הכנסת טבק למבוגרים וסוכריות לילדים. אחרי שבועיים זומן לפגישה עם ועד בית הכנסת, ושם אמר לו אחד מבכירי הקהילה שחלוקת סוכריות וטבק "איננה המנהג שלנו". הרב בירנבוים הסכים לוותר על הטבק, אך לא על הסוכריות. "זה המנהג שלי", הוא ענה.
"קשה מאוד לשנות מנהגים", הוא אומר כעת. "באיטליה, מנהגי המקום הם לפעמים חזקים יותר מאשר החיים היהודיים עצמם. היהודים רוצים לשמור על המנהגים יותר משהם רוצים לשמור על היהדות עצמה. מהי טובת הקהילה? האם לוותר על המנהגים הללו, להוסיף מנהגים חדשים או ללכת עם מה שיש? פעמים רבות נוצר מצב שבו אלו שמקפידים בקנאות על המנהגים אינם אנשי הלכה מובהקים. הם יגיעו לבית הכנסת בשבת עם רכב, אבל אם נעז לוותר על ניגון מסוים הם יטענו נגדנו שאנחנו סוטים מן המנהג המקובל בקהילה מדורי דורות".
שאלת הדינמיקה שבין מנהג להלכה, אומר לי הרב בירנבוים לאחר מכן, קשורה לייחודו של המכון שבראשו הוא עומד. "אנחנו מייצגים רבנות אורתודוקסית מודרנית", הוא אומר, "ובעיניי, רבנות אורתודוקסית מודרנית מתאפיינת ברגישות. אנחנו לא מנחיתים מלמעלה את האידיאולוגיה שלנו ושואפים לכך שכולם יהיו כמונו, אלא פועלים ביחד עם הקהילה, קשובים ורגישים לצרכים שלה. זה, בין היתר, מה שמבדיל בינינו לבין שליחי חב"ד ברחבי העולם. ברוב המקומות, שליחי חב"ד לא פועלים בתוך הקהילות עצמן. יש בית חב"ד, ומי שרוצה יבוא לשם. השליח החב"דניק חותר לכך שבסופו של דבר כל היהודים בקהילה שבה הוא מתגורר יהיו חב"דניקים. אני חושב אחרת. אמנם אני ציוני–דתי, אבל השאיפה שלי היא לא להפוך יהודים לציונים דתיים, אלא להפוך יהודים ליהודים".
חסידות חב"ד היא הפיל בחדר הצדדי של בית הכנסת נוז'יק. כל היושבים בחדר מתמודדים, בצורות כאלה ואחרות, עם שליח חב"ד המקומי, ואזכור שמה של החסידות מעורר בהם רגשות מעורבים. יש רבנים שמספרים על מתיחות שנוצרת בינם לבין השליחים, אך ישנן גם קהילות שבהן הרב המקומי ושליח חב"ד פועלים יחד. אחד הרבנים מצביע על האתגר שמציב המודל החב"די ביחס לעבודתו של רב הקהילה. האם רב הקהילה צריך ליזום פרויקטים בקרב הקהילה, לעסוק בקירוב רחוקים וליצור תוכניות חינוכיות, או שעליו לדבוק בתפקידים הקלאסיים, המסורתיים, של הרב?
"לכולנו מובן מאליו שהרב צריך ליזום פרויקטים ולא רק לשבת בכיסא שלו", הוא אומר. "אבל יש מקום לשאול האם זה נכון. רבני חב"ד מציעים רבנות שכמעט כולה עוסקת ביציאה החוצה, בהתרחבות וביזמות. זה יוצר סטנדרט שאנחנו צריכים להיאבק איתו ולהידמות אליו, באופן שמשנה את תפקיד הרב בקהילה. אולי אנחנו מפספסים דברים אחרים בעבודת הרבנות, חשובים לא פחות, רק כי ברור לנו שהמשימה שלנו היא לקרב אחרים?"
אתגר הגיור
הדיון על מנהג והלכה, על קירוב לבבות אל מול הגבהת החומות, נמשך, והרב פנחס פונטרלו מדרום איטליה מבקש להסב את תשומת הלב לנושא החשוב ביותר, בעיניו, בעבודתו של הרב האירופי – הגיור. פונטרלו, בעברית שוטפת ובמבטא איטלקי, גדל באיטליה ועלה ארצה לפני שנים אחדות, וכעת הוא נע בקביעות בין הבית בישראל לקהילה באיטליה. "כיום, הגיור איננו רק בעיה הלכתית", הוא אומר, "אלא חלק בלתי נפרד מתהליך קירוב הלבבות. אם רואים את הגיור כעניין הלכתי בלבד, לכאורה הכול פשוט: יש רמב"ם, יש תלמוד, יש שולחן ערוך, ואפשר להמשיך הלאה. אבל ההלכה איננה הקריטריון היחיד שבאמצעותו אנו בודקים את כוונותיו של המתגייר.
"אברהם אבינו, למשל", הוא ממשיך, "זוכה בזהותו היהודית באמצעות ברית המילה – רק כאשר יצחק נולד המצווה הזו ניתנת לאברהם. המדרש למד מכאן שמי שמעניק לאברהם את זהותו היהודית ועתידו היהודי הוא דווקא בנו, יצחק. מכאן נובע שעתידו של המתגייר מצדיק את הזהות הנוכחית שלו. הילדים העתידיים של הגר יסגרו את המעגל ויכניסו את אביהם אל עם ישראל. לכן אין כאן רק השאלה האם המתגייר מוכן לקבל עליו עכשיו עול מצוות או לא, או האם הוא חבר קהילה או לא. צריך לקחת בחשבון גם את השאלה כיצד ייראה העתיד שלו".
אחת הבעיות המרכזיות בגיור, טוען פונטרלו, קשורה ביחסה של הקהילה היהודית המקומית אל הגר. לא תמיד, הוא מספר, יודעת הקהילה לקבל אל תוכה את המתגייר, לפתוח את לִבה לחבר החדש שמצטרף אל חיי בית הכנסת. "אם ההנחה שלנו היא שהגיור איננו רק תהליך הלכתי, אלא גם תהליך פסיכולוגי וחברתי, אזי אנו אחראים גם לגורלו של האדם שאנו מקרבים ליהדות", אומר פונטרלו. "אני מגייר מישהו לעם ישראל, אך אני צריך גם לקרב את עם ישראל לאותו אדם. בלי חיים חברתיים יהודיים אין משמעות לגיור. אם הוא ימשיך לחיות – אפילו כיהודי שומר תורה ומצוות – רחוק מן הקהילה ומהחיים החברתיים היהודיים, לא הצלחתי. לא קירבתי באמת.
"זהו האתגר המונח לפתחנו. איך נוכל לבנות מערכת שמקבלת את הגר? איך נצליח לייצר, בתוך הקהילה שלנו, מערכת שמכילה את הזר, את הרחוק? איך לחנך את עם ישראל שיקבל את הזולת? אם אנחנו רוצים לקרב באמת, עלינו להתחיל לעבוד".
הגיור, כאמור, איננו רק נושא הלכתי. עבור רבני הקהילות באירופה, הוא כרוך גם בשיקולים קהילתיים, פסיכולוגיים ורגשיים. כך, למשל, מתעורר דיון סמנטי לכאורה, אך כזה שמדגים את הרגישות הנדרשת בהתמודדות עם חברי קהילה שאינם יהודים על פי ההלכה. כנגד ההתייחסות אליהם כאל "גויים", מציע הרב בירנבוים למתן את הטרמינולוגיה ולהימנע מן הקונוטציות השליליות שמתלוות לעתים למילה "גוי". "אדם שאינו יהודי על פי ההלכה אך תופס את עצמו כיהודי, אם אני אומר לו: 'אתה גוי', אני פוגע בו", אומר הרב בירנבוים. "כל מי שגדל בחוץ לארץ, כמוני, יודע שאחרי המילה 'גוי' באה עוד מילה, בדרך כלל לא מחמיאה כל כך, כמו שלמילה 'יהודי' מתלווה מילה נוספת, גם היא לא נעימה. צריך להיות זהירים ולא לפגוע באנשים שמוסרים את חייהם לקהילה.
"לתפיסתי, יש מקום גם להקל בכל מה שקשור לצירוף חברי קהילה שאינם יהודים על פי ההלכה למניין. דיברתי על כך עם הרב ציון בוארון, והוא העלה הצעה מאוד מעניינת. כששאלתי את הרב בוארון האם מותר לספור אדם כזה למניין או להעלות אותו לתורה, הוא אמר לי: מה אתה רוצה ממני? תגיד לרב הקהילה לקחת את אותו אדם אל המקווה, שיטבול בפני שניים או שלושה, עם קבלת מצוות, וכך הוא יוכל להצטרף למניין. גם אם אחר כך הוא לא יהיה צדיק הדור, אתה יוצר גיור עם המינימום הנדרש, בלי לתת לו תעודה ובלי שזה יהיה פורמלי, וכך אתה יכול לספור אותו למניין. זה פתרון טוב וראוי לקהילה שיש בה מצוקה של מניין. זה מחזק את הקהילה".
קשה לבנות קהילה
הפרופיל של הרבנים המשתתפים בכנס אינו אחיד: יש מהם מבוגרים, בני ארבעים וחמישים, ויש מהם שמצויים בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים לחייהם. רבים מהם גדלו באירופה, הגיעו לישראל לתקופה מסוימת ולמדו במכון עמיאל ובישיבות ישראליות, ואז חזרו לארצות מולדתם לכהן ברבנות; אחרים גדלו בישראל והחלו עם השנים לפתח עניין ביהדות העולם, וכך הגיעו לאירופה. אחד הרבנים, יליד פולין שלמד בישיבות ישראליות, מספר שהושפע בצעירותו מן הרב המקומי וראה בו מודל לחיקוי. כך הגיע, ברבות הימים, לכהן כרב בעיירה בפולין. אחרים מספרים על תחושת שליחות, על דאגה לגורל העם היהודי ועל משיכתם לחיי הקהילה הצנועים דווקא בסביבה שאיננה יהודית.
החשש שמעיב על כנס הרבנים בוורשה נוגע בשאלת ההמשכיות של יהדות אירופה. שלא כמו המרכזים היהודיים בישראל ובארצות הברית, במידה מסוימת הקהילות היהודיות באירופה שואלות את עצמן מדי יום שאלות של הישרדות: כיצד תיראה יהדות אירופה בעוד עשר שנים? בעוד עשרים? האם הקהילות היהודיות ימשיכו להתקיים, או שמא אין להן עתיד? ומהו מקומו של הרב במערכה הזו?
לשאלה האחרונה התייחס הרב יהושע גרינשטיין ממכון עמיאל, כששרטט את האתגרים המרכזיים שעומדים בפני הרב בבואו לגבש קהילה משמעותית באחת ממדינות אירופה. "האתגר הראשון הוא אתגר של הגירה", אומר גרינשטיין. "יש היום מעט מאוד קהילות שאנשים נשארים בהן לאורך כל חייהם. הרב רוצה ליצור קהילה, אבל אנשים נעלמים לכל מיני מקומות. בעיה נוספת היא – וצריך להודות על האמת – שזה לא כיף. זה פשוט לא כיף. כשאני נמצא באפרת ומסביבי יש 99 אחוז דתיים, זה באופנה לשמור שבת וללכת לבית הכנסת, וכשאתה מנסה לצרף אנשים לבית הכנסת הם שמחים לבוא. אבל בקהילות אירופה המצב שונה לגמרי. בלא מעט קהילות יש אולי שישה או שבעה אנשים שומרי שבת וכשרות. אתה מנסה לבוא ולהגיד להם 'בואו, תצטרפו אלינו לבית הכנסת', אבל מבחינתם מדובר במקום קטן ופרימיטיבי לעומת המקומות האחרים בעיר. יותר כיף ללכת למכון כושר מאשר ללכת לבית כנסת בשבת".
אתגר נוסף ביצירת קהילה יהודית בת–קיימא במדינות אירופה קשור בקשיים מימין ומשמאל. מצד אחד, יש תופעה שבה חברים בקהילה פותחים בתהליך של התחזקות דתית וחזרה בתשובה, וכך יוצרים חיץ בינם לבין שאר חברי הקהילה. "כשאתה חוזר בתשובה ומתחיל לשמור על המסורת בצורה מלאה יותר, אתה יוצר הפרדה בינך לבין שאר הקהילה", מסביר גרינשטיין. "אם חבורה מסוימת נהגה להיפגש מדי שבת בצהרים לפעילות שהיא לא בדיוק שמירת שבת כהלכתה, ופתאום אדם אחד אומר שהוא כבר לא יכול להגיע – הוא מתחיל לאבד את החברים שלו. קשה מאוד להתחזק ולהמשיך לשמור על קשרים תקינים עם המשפחה והחברים".
משמאל, ממשיך גרינשטיין, מתמודד הרב האורתודוקסי עם זהויות יהודיות מגוונות – החל מאנשים המזדהים כיהודים אך אינם יהודים על פי ההלכה, המשך ביהודים שסולדים מן הדת ומן המסורת, וכלה ביהודים שמזהים את עצמם כקונסרבטיבים ורפורמים, ומאתגרים את הרב המקומי. "הפיצולים בעם היהודי לא מאפשרים לנו לבנות עתיד יותר טוב לקהילות שלנו", הוא אומר.
אחריות במרחב הדתי
הרב יאיר מלכיאור, רבה הראשי של קופנהגן, אומר כי השאלה "כיצד לשמור על עתידה של יהדות אירופה" מעוררת בו אי נחת. מלכיאור, בנו של הרב מיכאל מלכיאור, המשיך את השושלת הרבנית של משפחתו. "זה לא מובן מאליו שצריך לשמור על יהדות אירופה", הוא אומר. "האם כשקהילת בבל ירדה מעל במת ההיסטוריה וקהילת אירופה התפתחה, עשו פאנלים בבבל ושאלו 'איך שומרים על יהדות בבל'? לא בטוח. יש התפתחות טבעית של קהילות, ואם הגענו למצב שבו צריך לייבא מישראל אנשים כדי להשלים מניין בבית כנסת באירופה, אז כנראה שהיהדות לא מעניינת את המקומיים".
עם זאת, מלכיאור סבור שיש תקווה ליהדות אירופה. "השאלה האם תהיה או לא תהיה יהדות באירופה בעוד עשר שנים תלויה במה שנעשה עכשיו. כשאנשים אומרים בפסימיות ש'לא תהיה יהדות אירופה בעוד עשור', הם צודקים חלקית: לא תהיה היהדות שאנו מכירים, תהיה יהדות אחרת. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, והשאלה היא מה יהיה ואיך ניצור משהו משמעותי. אני חושב שזה לא ריאלי לנסות ולהחזיר עולם שבו אנשים הולכים שלוש פעמים ביום לבית הכנסת. אפשר להשיג את היעד הזה רק אם נעבוד עם יחידים, אך אם אנו רוצים ליצור משהו שמכיל את כלל ישראל, צריך מפתח אחר.
"המפתח, בעיניי, הוא לקיחת אחריות על המרחב הדתי. קחו לדוגמה את הצבא. הסיבה שחיילים מסתערים בקרב לא קשורה לאידיאולוגיה או לדבקות במטרה. חייל מסתער בקרב כי החבר שלו עומד לידו. כי הוא חלק ממשהו. כך גם לגבי קהילות. בכל העולם בונים קהילות: העולם הבין שהקהילה היא המענה לבדידות של האדם המודרני, ואנחנו יכולים ללמוד מזה. המסגרת הקהילתית קיימת, ואם נדע להשתמש בה בצורה הנכונה נוכל לתת מענה לאנשים בודדים שזקוקים לה".
אחיו של הרב יאיר, הרב יואב מלכיאור, מכהן כרב בקהילת אוסלו. בעיניו, עתידה של יהדות אירופה תלוי מצד אחד בעשייה של הרב, ומצד שני הוא סבור, כמו אחיו, שיש צורך בהעמדת הקהילה על רגליה, גם ללא רב. "אני חושב שאם אנחנו רוצים לבנות עתיד יהודי, עלינו ללמוד לבנות משהו שלא בנוי סביבנו. זה מאוד קשה. כל דבר שיהיה תלוי בנו – כי לנו יש האנרגיה והרצון – יצליח רק בטווח הקצר. אבל אם הקהילה לא יכולה לעמוד על הרגליים בעצמה, בלי רב, ולהמשיך בתפילה ובעשייה חברתית, נכשלנו בתפקיד שלנו.
"אצלנו באוסלו, השליחות שמגיעות מישראל לא אחראיות על שום דבר. הן לא מובילות אלא שותפות באירועים השונים. ולא בכדי: אני לא יכול להגיד לגננות בגן היהודי שהן יהיו אחראיות על עבודת הגננוּת, ואילו השליחות מישראל יהיו אחראיות על הפן היהודי. זה לא יעבוד כיוון שאז הממד היהודי יהיה חיצוני. יש לנו המון אחריות, נכון, אבל אם נכוון לכך שזה תלוי רק בנו, העשייה שלנו לא תישא פרי לטווח הרחוק".
להיפתח מעבר לאורתודוקסיה
בהמשך למגמה הזו, טוען הרב יואב שיש לחשוב מעבר לפרדיגמה האורתודוקסית – עניין רגיש כשלעצמו בקרב רבני אירופה, שבקהילותיהם חיים לא מעט יהודים קונסרבטיבים ורפורמים. "כשאתה בונה קהילה של קירוב אך ורק על פי דמותו של הרב, זה יחסית קל – הרב מחליט מהי יהדות ומהי לא יהדות, את מי לקרב ואת מי לא, ובסופו של דבר הוא מחנך ליהדות אורתודוקסית–ציונית. כך הרב יוצר אנשים שבעיקר דומים לו. אך בקהילות כיום יש פחות ופחות שומרי מצוות, ונשארנו עם המסגרת הקהילתית, אך בלי גרעין האנשים שבאים לתפילה כל בוקר. כשאני בוחן כמה אנשים שגדלו בקהילה ממשיכים לבוא למניינים בבוקר, הנתונים לא מעודדים. לכן אני מציע כאן כיוון שהוא כביכול פחות אורתודוקסי, אבל אם אני אמשיך להגיד שהמסגרת האפשרית היחידה היא המסגרת האורתודוקסית, בשעה שרוב החברים בקהילה רחוקים משם, ייווצר דיסוננס לא בריא.
"זו הסיבה, למשל, שכאשר אני שולח צעירים ללמוד בישראל, אני פחות מכוון אותם ללכת לישיבות או להכשרה של בני עקיבא, ויותר עוזר להם לבנות מסגרת של לימודים שבה הם ייקחו אחריות על היהדות שלהם. אני ממליץ להם, למשל, ללמוד במסגרות של התחדשות יהודית, במכינות של דתיים וחילונים. במקומות הללו צומחת אמירה חדשה, שלפיה אתה יכול להיות יהודי כמו שאתה רוצה, אך מתוך ידע ולקיחת אחריות, דבר שיוצר קהילה יותר פלורליסטית. אני מודע לכך שהכיוון הזה מסכן את המסגרת ההלכתית, ועם זאת אני מאמין שזו הדרך היחידה שבה הקהילה יכולה לקחת אחריות על עצמה ולפרוח. לטווח הארוך, זה לא יעזור להמשיך ולהגיד 'תדבקו בתפיסה האורתודוקסית בכל מחיר'. יש כאן קהילה צעירה, תוססת, שרוצה לדעת ורוצה ללמוד, וכדי לתת לה את האפשרות לצמוח בדורות הבאים, חייבים לחשוב על מסגרות אלטרנטיביות".
דוד ודניאל בסוק הגיעו לוורשה לפני כשנה עם בנם, משפחה צעירה שיצאה לשליחות מטעם מכון עמיאל. הם מסתגלים למציאות החדשה, בסביבה רחוקה ושונה מאוד מזו המוכרת להם בישראל, מנסים ללמוד את אתגרי הקהילה היהודית בעיר ולבחון כיצד יוכלו לתרום לה – חג החנוכה באופק, ורבני ורשה שוקדים על הכנת הפעילויות לחג. לקראת סוף הכנס מספר לי דוד שמכאן הוא ממשיך לכנס נוסף שמאגד את רבני פולין.
משתתפים נוספים בכנס הרבנים של מכון עמיאל ממריאים מכאן למדינות אחרות, בדרכם לכנסים אחרים, שבכולם ינסו לפצח את חידת הקיום היהודי ברחבי העולם, ואת מקומן של הקהילות היהודיות אל מול עצמן, אל מול העולם הלא–יהודי מסביב, אל מול מוקדים מתחרים כגון שליחי חב"ד, ולבסוף – אל מול מדינת ישראל. גם אם לא כל השאלות תבואנה על פתרונן, וגם אם אין שלווה גדולה בשאלות ובתשובות, כפי שתיאר יהודה עמיחי, אלא בעיקר חשש וחרדה מפני הלא–נודע, רבני אירופה, המייצגים מיעוט יהודי בחברת רוב לא–יהודית, ממשיכים לקום מדי בוקר למציאות מאתגרת מבחינה אישית, הלכתית ומשפחתית, מנסים לשמר חיי קהילה תוססים לנוכח עולם משתנה ודינמי ולהציע אוזן יהודית קשבת ולב רגיש, שיעשירו ויעמיקו את הזיקה בין יהודים לבין המסורת החיה שלהם.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016
