איסוף השיחות עם משוררים, מסאים וסופרים לספר, מאפשר היכרות אינטימית עם כמה מהיוצרים המעניינים הפועלים בספרות העברית ועם תהליכי היצירה שלהם. ראיונות מסוג אחר
איך עשית את זה?
ראיונות חדרים
הלית ישורון, הספריה החדשה, 2016, 526 עמ'
האם אפשר לדבר עם המשורר? לא, אי אפשר לדבר עם המשורר. כשאתה מדבר עם המשורר אתה מדבר עם האדם שהמשורר שוכר בו חדר. אתה מדבר עם בעל הבית של המשורר. ואם יש מילים בפיו הוא ישוחח איתך. אבל לעולם תהיה זו שיחה עם בעל הבית, לא עם הדייר. הדייר אך בשירו ידבר.
בדברים האלה (משיב הרוח, גיליון י"ד, חורף התשס"ד) מציג בארי צימרמן ז"ל את אחת הבעיות היסודיות של השירה: עצם הדיבור עליה. תפיסת השיח התרבותית והמחקרית את המשוררים נעה בין אפשרות מינימלית – משורר אינו יכול להוסיף דבר על השירה מלבד בעצם הכתיבה שלה; כל שהיה לו להגיד נאמר בשיר; דבריו תפלים ביחס לשיר עצמו – לאפשרות מקסימלית – שיחו של המשורר הוא חלק מהשלם של יצירתו; ההקשבה לו תתרום להבנת השיר והקשרו האמנותי. מי דר אצל מי, השיר בקרב המשורר או המשורר בקרב השיר?
מפת הספרות העברית
במשך שנים ניתן, לכאן ולכאן, מענה זהיר על השאלה הזו. בתקופתנו העפיל העיסוק בשירה לגובה חדש. שיח השירה מותח כיום את התפיסה המקסימלית של השירה אל מעבר לקצה: רשימות על רשימות המכולת של המשורר הן מעשה לגיטימי; הערת שוליים או כתם קפה בשולי מכתב נושאים בחובם תילי פרשנויות על חיי המשורר ואהבותיו. ועוד לא הזכרנו את הראיונות העיתונאיים, שכל תכליתם היא מכירת עותקים, המספיגים את סוגי הנייר השונים – מהעיתון או הטישו – בדיו, כתמים צהבהבים, הפרשות גוף ודמעות. משוררים ככל האדם אוהבים לדבר על עצמם. על ההכרח הזה שלא יגונה נוספת תפיסתם את עצמם שאך מחזקת את הצורך בדיבור: הראייה המטפורית של העולם, האפשרות לפרש את המציאות כחלקו של האני והצבתו כנמשל לעולם, ואולי גם התפיסה שהמשורר רואה מעבר לקירות. השיח על כך הוא רק חלק מהרצון האנושי והנסלח לפשר.
ראיונות עיתונאיים מחפשים בדרך כלל את המכנה המשותף הנמוך, המוכר גיליונות ואולי גם עותקים של ספרי שירה. מעטים מאוד הם ראיונות העומק עם המשוררים – אלה שיש להם ערך השווה לשירתם עצמה, כיוון שיש בה גילוי על חיי הכותב והקורא גם יחד. "איך עשית את זה" הוא דוגמה לכך. החל משנת 1980, במשך כארבע עשרה שנה, ערכה הלית ישורון את כתב העת "חדרים". בכל גיליון, לצד יריעה רחבה ומעודנת של שירים ותרגומי שירה, הופיע ריאיון עם משורר או משוררת: שיחה פתוחה, עמוקה מאוד, על נושאים שבשירה ומעבר לה. את הראיונות האלה, שערכם הספרותי רב, כמעט לא ניתן היה להשיג: כתב העת חדל לצאת ואת גיליונותיו קשה היה לאתר גם בחנויות יד שנייה. אלה שהחזיקו בשכיית החמדה הזו סירבו להיפרד ממנה. עותקים "מחתרתיים" של סריקת הראיונות שערכה ישורון הסתובבו אצל כמה יודעי ח"ן, אך קשה מאוד היה לעמוד בדרך כזו על האיכות העמוקה והאינטנסיבית של הדברים.
איסוף כל הראיונות לספר מאפשר לקורא היכרות אינטימית אך לא מציצנית עם כמה מכבשוני היצירה המעניינים ביותר של היוצרים הפועלים בספרות העברית של מחצית המאה האחרונה: מאסתר ראב, אבות ישורון ופנחס שדה ועד למאיר ויזלטיר, יונה וולך, מחמוד דרוויש, שמעון אדף וחביבה פדיה. אך לא רק משוררים. בין המרואיינים מופיעים גם הסופרים עמוס עוז וס. יזהר והמסאיות המנוחות עזה צבי ומיה קגנסקיה. הספר כה מלא וגדוש, עד שהכתיבה המצומצמת עליו כמו עושה לו עוול. כמו בשירה טובה, הוא עומד בפני עצמו ומבקש קריאה מתמסרת ואינטימית; ישורון פורשת מפה של הספרות העברית, ומזמינה אותנו לשולחן.
משהו בקשב העמוק שלה מאפשר ליושבים בפניה פתיחות נדירה. הלית ישורון, 2004
צילום: ראובן קסטרו
מתחקה אחר הסוד
בראיונות שלה פותחת ישורון תמיד באמנות עצמה, וכיוון שרובו של הספר עוסק בה, נתייחס לראיונות על השירה שהם העיקר. זהו אינו ריאיון עיתונאי המעדיף את הסיפור שמאחורי המשורר. כאן יש העדפה מובהקת של השיר: איך אתה מגיע לשיר? ממה אתה כותב? מאין בא נושא השיר, והאם אפשר לדעת אותו ולתכנן אותו מראש? שאלות אלה כוחן יפה לכל המשוררים, ומשהו בקשב העמוק של ישורון – למילים ולרווח ביניהן, כמו לאנחות, מצב הרוח והמצוקה של המשורר – מאפשר ליושבים בפניה פתיחות נדירה. אך לא רק שאלות כלליות על עצם השירה, אלא על עצם השירה הייחודית למשורר עצמו: על המצוקה והיתמות בשירתו של יאיר הורביץ, על הקשר בין הגיבור לסופר והאם הגיבור הוא שלוחה של כותבו בריאיון עם עמוס עוז ועל הקשר בין טיפול פסיכולוגי לאמנות ביצירתו של אהרן שבתאי.
המראיינת מנסה להתחקות אחר הסוד. לעולם אין היא מחניפה למשורר, גם כאשר היא מעריצה ומכירה לפניי ולפנים את שירתו; מעבר לשאלות הכלליות היא מנצלת את ההיכרות העמוקה שלה כדי למצות את הייחודיות שבכל יוצר; לעולם אין היא מניחה לעומד מולה במקום שהיא חשה שמסתתרת תשובה. משהו בשיח ובקשב שלה מאפשר למרואיין להפוך לנראה לאין ולעין; היא מכוונת אל הנדיר וכתוצאה מכך מתקרבת אליו ולפעמים נוגעת בו. התביעה הלא מתפשרת שלה מהמרואיינים לכנוּת בולטת מאוד בשתי שיחות בפער של ארבע שנים שהיא עורכת בספר עם אביה, המשורר אבות ישורון. אלה הראיונות הנוגעים ביותר ללב בספר, לטעמי, כיוון שבהם היא נוגעת בחייו ובלבו של המשורר, העונה לה בכעס, באהבה חשופה.
"הלית, את רוצה ללכת הביתה, אז קחי את הדברים שלך ותלכי הביתה. זה אל תמחקי כי את מעצבנת אותי", הוא עונה לה כאשר היא דוחקת בו באשר ליחסו למשוררים בני שנות החמישים, ועל השאלה אם הוא מאושר הוא משיב, כמה עמודים לאחר מכן, בריאיון שבעיניי הוא העמוק והיפה ביותר: "אני מאושר עם זאת שמדברת איתי. מאושר שאת בתי… יש מצבים שאתה יכול לקרוא לזה מאושר, כשאתה מביא דבר לידי שלמות. זה מצב נעים, גורם לך הרגשה טובה שהתגברת על קושי. אם אני מספיק לתקן את כל השגיאות בשיר שאני מדפיס, אז אין לי צורך בשום דבר אחר. אז זה מאושר? אני לא מבין. לא. אינני אדם מאושר". בסופו של דבר עונה האב לבתו על השאלה האם קרה שהשיר מוליך אותך לכתוב דברים שלא התכוונת מראש ופולט מתוכו דברים שחשבת לומר – "אינני הולך לכתוב דברים שהתכוונתי. אני הולך לכתוב דברים המגששים באפלה".
שיעור בענווה
השאלה "איך עשית את זה" היא השאלה הגדולה ביותר שניתן לשאול יוצר, ומפתיע עד כמה מועטה התשובה לכך בספר; מפתיע ונוגע ללב לראות כמה ענווה יש ליוצרים ביחס לנקודת התורף של השירה שלהם, בבחינת אדם המביט אך אינו מבין במה שלמעלה ולמטה ממנו, שכן התשובה לכך נותרת תמיד עלומה. השאלה הזו, שיש בה תום ראשוני של ילד המבקש לדעת הכול, מקבלת מענה עז בספר בעצם חוסר האפשרות למענה שבה ואף בהתנגדות שהיא מעוררת: מתשובתו של אבות ישורון על מיצוי המקסימום שלו "כשאדם ילד אומר 'אמא', הוא מיצה את המקסימום שלו. עד מותו", דרך תשובתה של יונה וולך "ממה שאני רואה. במציאות ובעצמי. נולדתי ככה. סבא שלי היה מיסטיקן ברוסיה. עד היום עולים לקבר שלו ברוסיה להתפלל לפריון", ועד לתשובתו הכעוסה של עמוס עוז ביחס לאותות הנפתחים של המציאות: "מה אני? הבאבא סאלי? אני יודע שהם ישנם. קורה לי לעתים די קרובות שהדברים הפשוטים ביותר מסביב מדברים אליי גם בשפה המיידית וגם בקוד. מה בדיוק הם אומרים, ומי שמה משדר, ואם זה לא הכול בראש שלי אלא גם בעולם, אני לא יודע. אני יודע שיש דברים גדולים וקטנים, לפעמים מגוחכים, טריוויאליים, שמדברים אליי בין השורות, בין החפצים". כי דווקא כאשר מנסים לחקור את הסוד, הוא חומק. יותר משמעניק "איך עשית את זה" חומר קריאה למשוררים הלומדים את דרכם, הוא מלמד שיעור בענווה. הדברים הגדולים בחיים כא–לוהים, שירה ואהבה אינם מאפשרים אחיזה אלא רק דיבור על אפס קצה שלהם. "מה אתה רואה באמצעות השירה?" שואלת ישורון את המשורר העיוור ארז ביטון. "השירה היא איבר, כמעט חוש, כמו שמיעה, כמו ראייה", הוא משיב. "היא לא איזה לימוד שלמדת. השירה היא איבר שככל שאתה מכבד אותו ומחדד אותו כישות לעצמה, אתה יותר אמיתי. זה חוש עצמאי, גופני, השיר הוא המשך שלך, שנוסף לך באמצעות היכולת השירית. יש סכנה לאבד שירה, חלילה, כמו שמאבדים ראייה. אבל כמו שחידדתי את חוש המישוש בעזרת כתב ברייל, הפכתי את החומרים הפנימיים לשירה מתוך הכרה שיש בי את החוש הזה".
האם השיר נגמר עם הפרסום שלו? שואלת ישורון רבים מהמשוררים. תשובה אחת של פנחס שדה כמו ממצה בקרבה את כל הרצון והקרבן העצום שבשירה: "אומץ לב נראה לי הדבר החשוב ביותר ביצירה. האומץ, אם צריך, לחיות בחולשה, בעולם הזה, כמו אמילי דיקנסון למשל, להיות סתם הרווקה המזדקנת של העיירה אמהרסט ולכתוב אלף שמונה מאות שירים של גאוניות צרופה… היא הימרה על כל הקופה, על כל החיים. זה מה שאני חושב. אבל אם היית שואלת אותי מה אני מרגיש, מה אני מרגיש לאחר כל מה שאיבדתי, אם היית שואלת אותי מה אני מרגיש עכשיו, מה הרגשתי הלילה, הייתי עונה לך, שהלוואי ולא למדתי מעולם קרוא וכתוב". וכמו בשיח המלאכים טרם בריאת האדם: כמה מהם אומרים ייברא, כמה מהם אומרים אל ייברא, והשירה נולדת מהסוד והצעקה שבתווך.
וכאן נראה "איך עשית את זה" במלוא גדולתו. הוא אינו מתיימר לפרוש בפני הקורא מפה של השירה העברית למרות שמבלי משים הוא עושה זאת, ואין הוא מעמיד רק את כוחה של המראיינת בחזיתו – למרות שזה ניכר מכל מילה של המרואיינים שלה, בכנות ובלב פתוח. הוא מצליח ליצור מזיגה נדירה של הכותבים כקוראים – לא רק כקוראי ספרות וכותביה, אלא כקוראים בקולם שלהם, קוראים את העולם שהם חיים בו ומתוכו הם מולידים קול. מהבחינה הזו, המגוון הפואטי והאנושי של הספר מרתק לא רק בעבור כותבי השירה וקוראיה, אלא יש בו ערך, משום שבעצם הדיון על הספרות מתגלים החיים שמתוכה ומחוצה לה. הספרות אינה משל לחיים אלא נמשל להם, והמשורר בתווך, מבקש להיות הקול המדובב את הפלא.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017
