כחשופית על גרגרי מלח |בכל סרלואי

שהיאוש והטרגדיה יפגשו

יהונתן לוין
הוצאה פרטית, בתמיכת מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית בתל אביב
174 עמ'

"נכון לעכשיו מרוב שאני מוצף ברגשות / אני לא מרגיש כלום, כלום. / כלום לא קורה בחיים שלי זה עשרים וחמש שנה בעצם". יהונתן לוין מת בגיל אחת עשרה ועשרה חודשים כשעבר התעללות מינית קשה על ידי בן משפחה, ובגיל שלושים וחמש כשנפטר מסרטן הכבד.

התעללות מינית בקרב גברים היא תחום לא מדובר כמעט, שרבים חלליו ורבה עוד יותר הבושה סביבו ושתיקתו, הנוראה לא פחות מכאב הפגיעה עצמה. "אם יש דברים שאתה לא יכול לבטא אותם, מוטב שתשתוק אותם", הוא כתב כבוגר, ואכן שנים ארוכות מאוד היה כלוא בשתיקתו ורק המיגרנות האיומות שלקה בהן מאז הפגיעה צעקו בגוף את שהנשמה לא יכלה לבטא, למרות האהבה והדאגה שזכה להן מסביבתו המשפחתית התומכת. רק בבגרותו ולאחר שנים של מצוקה וטיפולים פסיכולוגיים התגלתה האמת המזוויעה, וכשנה לאחריה הוא נפטר.
הספר שלפנינו הוא קובץ שירים שכתב, שערך בקפידה ובאהבה אחיו אורי לאחר מותו. זוהי אינה קריאה קלה ומנחמת. שיריו של יהונתן כתובים באופן חשוף ופצוע, וכל מילה בהם זועקת בקול השובר את לבו של הקורא אותם; הקריאה בספר מזכירה זחילה של חשופית על גרגרי מלח. אלא שהמלח הוא דמעותיו השתוקות של הכותב, שגרגר אחר גרגר חצב מתוכו מילים כדי להשמיע אותן לעצמו ולעולם.

מי שיחפש כאן שירה במובנה המקובל, זה המחפש אחר אסתטיקה, לא ימצא כאן. השירים (שאינם מנוקדים) מופיעים בסדר כתיבתם, במקביל לכתב ידו המרוסק של יהונתן ובריסוק שהם נושאים בתוכם; מי שיחפש את הצעקה שבשירה, את הנס שבעצם האפשרות שנפש אחת תיגע באחרת, ימצא כאן מכרה דמעות של נפש.

"אני לא ידעתי / אני לא יכולתי לדעת / אתם לא יכולתם לדעת", כתב בשירו האחרון לבני משפחתו. זהו ספר שאין בו האשמה אך יש בו צעקה גדולה: "את המחילה שלי אתם תקבלו ביום / שיהיה אפשר להחזיק את הגלגל אחורה // והחוויה המינית הראשונה שלי / תהיה עם אשה שאני אוהב".

בצעקת הכאב יש קול מציל חיים. עצם האפשרות לדובב את הזוועה, לדבר עליה, לתת קול למה שאין לנקוב בשמו, היא מעשה של גאולה. "להחזיק יד למישהו זה דבר הרבה יותר / קדוש ממה שאי פעם יוכלו לעשות באיזו/ אבן", כתב יהונתן (הדתל"ש) אחרי תפילה בכותל לרפואת חברה חולה. את ידו של יהונתן כבר לא ניתן להחזיק, אבל קולו, יחד עם קולם של הנפגעים השותקים, אוחז בקורא ואסור שיניח לעולם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017