הצמד הבלתי נפרד |רבקה מרים

כשאני מדפדפת בספר המתעבה של חיי, אני מוצאת שמשובצים בו, בצד הדחפים שהניעו אותי, גם רישומי הפחד האישי, הישראלי והיהודי. מסה על פחד ודחף, התוהו והבריאה המעורבים תמיד האחד בחברו

הדחף והפחד ירדו כרוכים יחדיו לעולם. הדחף תמיד היה ויהיה הראשון ביניהם, אך בצמוד אליו, ממש כהמשך לגופו שלו, מתקיים לו הפחד. הדחף, שהוא קו פוחז, משתלח, שפורץ הלאה וקדימה. והפחד, נקודה שמתכווצת אל תוכה פנימה. הדחף והפחד, רישומי החיים הקמאיים, שימיהם כימי עולם.

מה המניע שעומד מאחורי הדחף אין לדעת, אף שמאז ומעולם ניסו לפתור את החידה. מה דוחף את הזרע לפרוץ אל הביצית? מה היה הדחף שהניע ומוסיף להניע את היווצרות החיים באשר הם? ומה דוחף אותי לשבת פה, כרגע, לפני המחשב, ולהעלות את הדברים האלה?

העוסקים בתורת הסוד, כמו גם המדענים וההוגים לדורותיהם, תהו, ועודם תוהים, מה הגורם שהניע את הדחף הראשוני, אותו דחף שהיה אבי הדחפים כולם, לצאת ולפעול, אבל כל תשובה שניתנה, ושתינתן, לא סיפקה, גם לא תוכל לספק, מענה שלא יוליד בעקבותיו שאלה נוספת.

בעולם הקבלה נקראת ספירת הכתר, היא הספירה הראשונית, בין יתר שמותיה, גם "רצון". גם אנחנו חוזרים ומייחלים ש"יהי רצון", וכמעשה של יום ביומו אנחנו פולטים "אני רוצה", ושואלים את זולתנו "אתה רוצה קפה או תה?", "את רוצה לשבת?" – כְּשֶׁמה עומד מאחרי אותו שורש שגור כל כך, רצ"ה, אין ביכולתנו להבין.

אבל גם אם כך, הרי שמיד, אחרי כל רצון, תוך שהות לא מאוד ארוכה, יצוץ לו המעצור שיבלום את אותו דחף עז, נחוש, ראשוני. ואם נתבונן בו, במעצור, הרי שיסודו תמיד באחד מביטוייו של הפחד – כשבמינון נמוך יהיו אלה רק חשש, היסוס או דאגה.

איור: נעמה להב

א

הנה, למשל, אם הזכרתי את  הדחף של הזרעים להידחק אל תוך הביצית, הרי שצפה ועולה כנגד אותו דחף זעקת הפחד של היילוד שמגיח לאוויר העולם. ואם לפני משפטים אחדים הזכרתי את עץ הספירות, הרי שלמול הדחף השופע שבספירת הימין הזורמת, החסד, מתייצבת לה מיד כנגד הבלימה הממסגרת שבספירת השמאל, היא ספירת הגבורה, שאחד משמותיה אף הוא "פחד".

הדוגמאות לדחף הראשוני שנבלם בפחד הן רבות מספור. כך אפשר, למשל, לראות את הדחף הראשוני שהביא לנגיסה בפרי עץ הדעת, כשמיד אחר כך מופיע, בעקבות אותה נגיסה, הפחד שגורם לו לנוגס להיסתר בין עצי הגן. כך אפשר לראות גם את התנודות שחווה כל יוצר, ממציא, או מדען, שיוצא, נסער ודרוך לדרכו, ויותר מפעם אחת, בעודו בדרך, הוא נופל, נפחד, אפיים, ומאבד את ביטחונו. אפשר לראות כך גם את הדחף הראשוני שיש בכל ילד לגלות את מהותו היחידאית ברבים, כשידוע מראש שהפחד, שעתיד בהכרח להופיע, יביא אותו להתכסות, לנסות להיטמע בין הרבים ולהסתיר את ייחודו. שני אלה, הדחף והפחד, ימשיכו לטלטל את חייו כל הימים.

זהו השיתוף הקבוע שבין היד הפתוחה לזו הקפוצה, השיתוף שבין הפתח לקמץ, שבין החלל המפושט, האינסופי, לבין הצורה המסוגרת, שבין השֶׁל שב"שֶׁלִּי" לַשָּׁל שמשיל ב"שָל נעליך" – כלומר שבין שייכות לבין הפקר – זהו הצירוף שבין אחיזה לשמיטה, צירוף שמנחה את חיינו בהקיץ ואת חלומותינו בלילות, צירוף שבלעדיו אין לנו קיום.

וכאן אני רוצה לצמצם עצמי, להרפות לרגע מהדחף, מהתנופה, שהוא החלק הראשון בתצרף, ולהתמקד בגרורתו, בפחד. נראה לי שאם הדחף בא מתוך תחושה, או תובנה, שאנחנו פורצים קדימה לעבר יעד, הרי שהפחד בא מתוך אובדן האמונה ביעד מסוים, או ביעד בכלל.

נראה שהפחד שמופיע לאחר הדחף הראשוני שמצווה אותנו להשתלח הלאה כחץ נובע מתחושה של אובדן הדרך שגורמת לנו לבלום לפני פרשת דרכים, כשפרשת הדרכים היא התזכורת המתמדת לתוהו שבטרם בריאה, אותו תוהו שנמוג רק לכאורה, ושממשיך לרחוש בד בבד עם הבריאה ובתוכה.

ב

ואולי, כמו שאומרים בלשון הפייסבוקית, אעבור עכשיו לפרטי.

כשאני מנסה לדפדף בספר המתעבה והולך של חיי, אני מוצאת שמשובצים בו, בצד אותם רצונות ודחפים, חזקים בהרבה ממני, שהניעו, ושעודם מניעים, אותי, גם רישומי הפחד שלי. וכשאני באה להתבונן בנקודות הפחד שמלוות אותי מני אז, נמצא שהן רבות מספור. הנה, למשל, אני מוצאת פה את הפחד שהיה לי בילדותי מהחושך.

את הפחד שחוויתי כשגיליתי באחד הלילות שהוריי אינם בבית, ואני ואחי הקטן נשארנו לבד. את הפחד המצמרר שהקפיץ אותי לעלות לשולחן, מושכת אחרי גם את אחי הקטן, המבועת, כשראיתי מקק שחור חולף על הרצפה. את הפחד שחוויתי לפני מבחנים בבית הספר. את פחד הגבהים שלי. את הפחד שלי ממה שמקרין המראה שלי אל העולם. את הפחד מתחרות, מכישלון, מהתבזות. את הפחד לפני החלטות שנדמו, ולפעמים אכן נתגלו, כ"גורליות". את הפחד מחולי, או ממצב הבריאות, של מישהו קרוב, או גם שלי עצמי. את הפחד הכלכלי. את הפחד מבדידות. ומהיבלעות. את האימה, העזה מכל פחד, שאפפה אותי בהיות מקורבי במלחמה. ולא אכנס כאן לתחומים אינטימיים יותר.

וברור שמשולבים בו, בספר הפחדים האישי שלי, פחדים שמשותפים לכלל, פחדים שאופפים אותנו לא רק בעיתות מלחמה. וכשאמצעי התקשורת מביאים הביתה כל מאורע בעצם רגע התרחשותו, הרי שגם בלי שום קשר למצב הנראה בעין נלווה אלינו בכל רגע נתון גם הפחד משינויי האקלים. מהתפוצצות האוכלוסין. מזיהום כדור הארץ. מרעידות אדמה. מהתפרצויות געשיות. וכיהודים, הלכה בידוע שאנחנו ציבור שפחד של תמיד מרחף מעליו ואינו מרפה, פחד למוד ניסיון דורות. והלוא אחד השמות של א-לוהי ישראל הוא "פחד יצחק", תזכורת לעקדה שממשיכה ללוותנו כל הימים. הפחד הנלווה אלינו הוא זה שגם מקטב אותנו פוליטית, כשכל צד חושש שאם הדרך שתילקח לא תהיה הדרך שבה הוא מאמין, תחול על ראש כולנו הרעה.

ודי להתבונן במילון המילים הנרדפות בעברית, ולראות כמה שמות ניתנו לו, לפחד, בלשוננו – אימה, חִיל, בעתה, בהלה, בלהה, חרדה, חשש, יראה, חת, רעדה, רטט, דאגה, מורא, מגור… די שאעצור כאן.

ג

מה היה ועודנו מקום הפחד בחיי שלי? מה מקומו בעולם?

אם אלתרמן כתב על שבחי קלות הדעת, אנסה אני, בכמה מילים, לדבר בשבחו של הפחד. ולאו דווקא מהמקום המעשי, השימושי, המוכר והמקובל. אלא מתוך כך שהפחד, על כל גווניו, הוא אחד ממורי הדרך ההכרחיים. יסודו של הפחד בעמידה על פי התהום, בהתייצבות למול הלא נודע. מי שפוחד נמצא, במשחק מילים עם השיר, "בדרך היורדת אל האין". הוא לא חש עוד בְּקרקע תחת רגליו. נשמט כל חי.

אבל רק מתוך העמידה הרוטטת הזאת אל מול הלא נודע נובעים התסיסה, הדמיון והיצירה. הפחד הוא הערפל אשר שם הא-לוהים.

הפחד הוא המגע עם התוהו, ורק מתוך המפגש החוזר תמיד עם התוהו יכול העולם המסודר להמשיך ולהתקיים. לולא נלווה אל הדחף הפחד שבולם אותו, הפחד לכל גווניו, גם אלה הזעירים ביותר, כמו "היסוס", "חשש" ו"דאגה", לא היינו מתקיימים. לא היינו יוצרים. ולא הייתה בנו החדווה שנובעת מהגילוי לאחר הכיסוי. זה סוף הצירוף "וגילו ברעדה".

בפחד הכופת, הכובל, נעוץ גם היסוד שבַּקֶשֶׁר ובברית. אפשר גם לומר שאם מתבוננים ממרחק מסוים באותה בלימה שמקורה בפחד, בבלימה שעוצרת את המסע בעיצומו, הרי שיש בה, מלבד תחושת תעייה ותהייה, גם הכלה והפנמה של הדרך שקדמה לה. הבלימה שנגרמת כתוצאה מהפחד משמשת כפסיק, או כנקודה, הכרחיים, לפני המשך המשפט או לפני המשפט הבא בסיפור המתמשך. וכשאני ממשיכה לחשוב על הפחד, אני מוצאת שכולנו מרקדים לנו על החוט הדק הזה, שבין "אשרי אדם מפחד תמיד" ל"העיקר לא לפחד כלל".

יותר מכך. בעוד אנחנו עצמנו מנסים להתמודד, ללמוד לחיות בין אימוץ הפחד המגונן ובין מחייתו והתכחשות לו, ברור שהורה שמגדל ילד נקרע בין שני צרכים קוטביים וסותרים – ללמד את ילדו לפחד, ובה בעת ללמדו גם לא לפחד. ההורה צריך ללמד את ילדו לא לגעת באש, לא לשחק בשקע החשמל, לא לרוץ אל הכביש, לא לדבר עם זרים, ובמקביל להרגיע אותו כשהוא ירא מהחשכה, ממכשפות וממפלצות, כשהוא מתעורר מחלום מבעית, כשהוא מפחד מאנשים רעים, ממפגעים, כשהוא חושש לבטא את עצמו או לעשות משהו שהוא עלול להיכשל בו.

ד

האמנם קיימים "פחד טוב" ו"פחד רע"? האמנם יש "דחף טוב" ו"דחף רע"? התשובה המהירה לכך היא ודאי. המבחן יהיה, לכאורה, בתוצאה שתיראה בעין. איזה דחף, או פחד, יקיימו אותנו ואת הסובב אותנו טוב יותר, וימנעו פגיעה. איזה דחף לא יוליך אותנו שולל. איזה פחד לא יגרום לנו להיכלא בתוכנו ולקפוא תחתינו. אפשר גם לומר שהכול תלוי במינון. במקום. בהקשר. אבל כשחושבים על כך בהיבט רחב יותר, אין לזה מענה פשוט. מה מקומו של הפחד בחלומות הבלהה שלנו, באותם סיוטים שמקיצים אותנו אפופי זיעה ונטולי נשימה? מה מקומם של הדחפים שלנו, שגורמים לנו לברוח או לחבק, לבנות ולהרוס?

קורה גם שהדחף והפחד מתערבבים, ואז הם דומים כל כך זה לזה, עד שקשה להבחין ביניהם. הקו השלוח והנקודה המתכנסת מזוגים, דחוסים, אפשר אז אפילו לחשוב שהם הוויה אחת.

נולדנו לעולם שלעומק מהותו לא נוכל לרדת לעולם, כשבין המלאכים הרבים שמנחים אותנו בדרך מתקיים לו גם הצמד הבלתי נפרד הזה, הדחף והפחד.

רבקה מרים היא משוררת, סופרת וכלת פרס ברנר לפרוזה לשנת 2016 על ספרה "ישובו של עולם", הוצאת כרמל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017