על החיים ועל המוות |חבצלת פרבר

לכל חברה יש תפיסות, אמונות ומוסדות הקשורים בחוויית הסוף והחידלון. מחקר חברתי דן בארגונים המציעים חלופות בהקשר של התאבדות, חולים סופניים ודרכי קבורה 

עושים את המוות

ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חילופיים בנושא המוות בישראל

זוהר גזית

רסלינג, 2016, 240 עמ'

למרות שמו המבודח לכאורה של הספר, זהו דו"ח מחקר רציני לגמרי. מושאיו – שלושה ארגונים חברתיים – עוסקים בתחום שיש, הייתה או תהיה לו נגיעה לכל אחד מאיתנו ושכולנו נתקלנו או עתידים להיתקל בו ביום מן הימים: המוות.

"המוות אינו ביולוגי לחלוטין ואינו תרבותי לחלוטין". המשפט הזה, הפותח את הפרק התיאורטי בספר, הוא טריוויאלי לגמרי, אבל גם מפתיע: איך לא חשבנו על זה קודם? שהרי אכן, המוות בחברה האנושית הנורמלית ובנסיבות נורמליות הוא כשל ביולוגי של היחיד, אבל גם עניין חברתי שאנשים אחרים ממעגלים חברתיים שונים מעורבים בו. או כפי שכותב ד"ר גזית, "המוות הוא מאורע מערער". הוא מערער את עולמם של הקרובים למת, אך גם מציג סימני שאלה ערכיים – כלפי הא–ל, המולדת, הגורל, וגם כלפי הסדרים חברתיים כאלה ואחרים.

כדי להתגבר על היסוד המערער הזה, העלול לחתור תחת אושיות החברה, אמונותיה ומוסדותיה, ולהבטיח את "הסדר והיציבות הדרושים להתנהלות החברה", קיימים נהלים, חוקים ומסגרות חברתיות שתפקידם "לייצב את המערכת החברתית, לאפשר תפקוד תקין (שלה) ולשמר את הלגיטימציה של מבנה הסמכות ושל בעלי הכוח" במה שמתקשר לנושא המוות.

אם ההגדרות האלה נדמות לכם מופשטות מדי, חשבו על בית החולים, שרוב בני האדם בחברה המודרנית צפויים למות שם, ולא בביתם ובמיטתם כבעבר; או חשבו על "חברה קדישא", שממונה על הטיפול במת לאחר המוות; ועל החוקים שקובעים "לא תרצח", שולחים חיילים לקרב, אבל גם רואים בעין רעה התאבדות או צורות שונות של נטילת חיים, למשל המתת חסד. כל אלה מבטיחים שמירה על דפוסי התנהגות "נאותים" מבחינת החברה.

עיקר‭ ‬מאבקו‭ ‬של‭ ‬הארגון‭ ‬הוא‭ ‬מצד‭ ‬אחד‭ ‬ב‭"‬חברה‭ ‬קדישא‭", ‬ומצד‭ ‬שני‭ ‬‮–‬‭ ‬בקיבוצים‭. ‬קבורת‭ ‬כדי‭ ‬אפר‭ ‬בבית‭ ‬העלמין‭ "‬מנוחה‭ ‬נכונה‭", ‬כפר–סבא
צילום‭: ‬שלום‭ ‬נוי

מוות רע

אם מוסכמת עלינו קביעתו של זוהר גזית שמוות הוא גם עניין חברתי, ושהוא דורש הסדרים שונים, חוקיים, ארגוניים וכדומה, יקל עלינו גם להבין את נושא הספר, שעוסק דווקא בארגונים חלופיים למערכת החברתית המקובלת. את המערכת המקובלת לעיסוק במוות מכנה גזית "מערכת המוות ההגמוני", והיא קובעת "את האופנים המקובלים להתייחסות אל המוות, לאבלות (על מי, כמה זמן), למוות (מאילו סיבות, מתי והיכן) וכיצד לטפל בגופות. כך, מבלי שניתן דעתנו לדבר בדרך כלל – כל הנושאים האלה מוסדרים על ידי נורמות, אמונות ומסגרות חברתיות, שיש להן לגיטימציה לעסוק בכך ולא איש הישר בעיניו ייעשה".

אבל דווקא במרחב שבין הנורמות החברתיות לבין "איש הישר בעיניו" – יש מקום לוויכוח, כך טוען גזית, בשאלה מהו "מוות טוב" ו"מוות רע". ההבדל בין "מוות טוב" ל"מוות רע" נקבע על פי שלושה היבטים של המוות: סיבת המוות, המאפיינים של תקופת סוף החיים, ואופן הטיפול בגופה וטקסי המוות. בראש סולם "המוות הטוב" עומד המוות שיש לו הקשר לאומי: במלחמה, מטרור, בשואה. אלה מקבלים ביטוי ואישור בטקסים מיוחדים, באתוס הלאומי וכו'. "מוות טבעי", מזקנה או ממחלה קשה, הוא גם "מוות טוב". אבל במקרים אלה מתערבים עוד גורמים. למעשה "המוות הופקע מהציבור הרחב" ומנוהל כיום בעיקר בשדה הרפואי–טכנולוגי: מכשור להחייאה, טכנולוגיות ותרופות להארכת חיים וכו'. "במשך שנים רווחה בישראל גישה רפואית סמכותנית", אומר החוקר. בידי המערכת הרפואית נמסר במידה רבה המונופול לגבי קביעת אופן המוות ורגע המוות של אנשים שעל הסף. הוויכוח על "זכות החולה למות" הוא בדיוק ויכוח על "מוות טוב" או "רע".

בהגדרה "מוות רע" יכול להיכלל מי שמת שלא בנסיבות המוכרות כ"לגיטימיות", למשל מתאבד וכמובן קרבן רצח, אבל גם מי שלא קיבל טיפול ראוי עד לנשימתו האחרונה ועד למוות המוחי שלו. עניין זה שוב מעלה את שאלת "זכות הפרט להחליט על אופן ורגע מותו", וגם אחרי מותו. כי בהגדרת "מוות טוב" או "רע" נכנסת גם שאלת הקבורה – איך, היכן, על יד מי ועל ידי מי ולמי ה"סמכות לקבור".

ערעור על ההגמוניה

על רקע אי ההסכמות הקיימות בחברה הישראלית בנושאים ערכיים ודתיים, ובשל המורכבות וריבוי המאפיינים של "המוות הטוב ו"המוות הרע" – שד"ר גזית מציג בצורה ברורה ואפילו מרתקת – אין פלא שישנם ארגונים חברתיים שמנסים לערער על "מערכת המוות ההגמוני" (שרבים שותפים בה: מרשויות אכיפת החוק דרך התקשורת, בתי החולים, מסורת ימי הזיכרון, "חברה קדישא", הרשויות המקומיות ועוד).

גזית עוסק בשלושה סוגי ארגונים שמנסים לקדם הגדרות ופרקטיקות שונות ומאתגרים את הגדרות "המוות הטוב": הארגון "דרך חיים" עוסק בנושא ההתאבדויות (ממניעה עד כיסוי תקשורתי וקבורה); ארגון "ליל"ך", שנאבק על זכות הפרט הנוטה למות לסיים את חייו בכבוד על פי שיקול דעתו, גם כנגד דעת הרופאים והנורמות המקובלות; וארגון "מנוחה נכונה", המתמקד בקידום בתי קברות אלטרנטיביים. ארגון "דרך חיים" מתמקד בנושא ששייך במובהק לקטגוריית "מוות רע". האתגר העומד בפני הארגון הוא כיצד "להפוך את המיקוד" ובמקום להתרכז במוות מהתאבדות, שאין עוררין שהוא "רע", להדגיש דווקא היבטי חיים חיוביים: הצורך בתמיכה במשפחת השארים, באנשים החיים, סיוע במניעת התאבדות וכיו"ב.

ארגון "ליל"ך" מנסה להחדיר לציבור צורת חשיבה שמנוגדת למקובל: לחשוב על המוות לפני שהוא קורה, להתכונן לקראתו, להגדיר תנאים שבהם טוב המוות מחיים ולחתום על טפסים שמתירים לא לקיים חיים שהפכו – לדעת האדם עצמו כשעוד שלט בגורלו – לבלתי ראויים. גם ארגון זה שם את הדגש בפעולותיו וביחסי הציבור שלו על החיים ולא על המוות: לחיות חיים ראויים ולא חיים של השפלה ובושה.

ארגון "מנוחה נכונה" הוא בעל תפיסת עולם חילונית, והוא מתנגד לקריטריונים כגון יהודי לעומת ספק–יהודי ולהדרה בקבורה, למשל במקרי התאבדות. עיקר מאבקו הוא מצד אחד ב"חברה קדישא", ומצד שני – למרבית ההפתעה – בקיבוצים, שלחלקם יש בתי קברות פרטיים שמהווים מקור הכנסה משמעותי מהקבורה שעולה הון עתק לאנשים מבחוץ.

 ערכים ואידיאולוגיות

גזית אינו מסתיר את העובדה שכחילוני, ליברלי ופלורליסטי הוא נוטה לעמוד לצד שלושת הארגונים האלה, מי יותר ומי פחות. הוא נמנע, ובצדק, מלהיכנס לשדה המוקשים של שאלות דת וערכים, ומתייחס בעיקר להיבטים התנהגותיים וארגוניים. דרך משקפיו החילוניים נראה ארגון ה"חברה קדישא", למשל, ככופה תפיסה יהודית–דתית על האוכלוסייה. אבל כחוקר מקצועי ורציני גזית מציין גם מספר פעמים ש"הפרקטיקות המקובלות" הן אכן מקובלות, במעשה או בשתיקה, על רוב הציבור בישראל, ונתמכות על ידי מערכת ערכים ואידיאולוגיה שמשותפת למרבית האוכלוסייה. ולעומת זאת הארגונים האלטרנטיביים אינם יותר מארגוני שוליים, שהתמיכה בהם די שולית וגם אלה שתומכים בהם אינם מתאמצים להפוך את תמיכתם לאקטיבית (במונחי התנדבות ותרומות).

למרות המחלוקת הערכית והדתית האופפת ארגונים אלה, מומלץ מאוד לקרוא את הספר הזה. בשל מערכת המושגים שהוא משתמש בה לנושא הטעון שבחר לדון בו וגם משום ששלושת הארגונים הנדונים בספר מדגימים פן פחות מוכר של החילוניות הליברלית–פלורליסטית; ובעיקר משום שהספר הוא מופת של ספר אקדמי–פופולרי מצוין: ברור, כתוב כיאות, מוסבר היטב אבל לא בדרך דידקטית, פטרונית ומשעממת, ושפתו נקייה משגיאות ושיבושים ושוטפת – תופעה לא שכיחה בספרים מסוגו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017