"במרכז הרב אין כולל"|חגי שטמלר

בניגוד לעמדת הרבנים החרדים, הרצי"ה קוק התנגד למוסד ה"כולל" ולתשלום בלתי מוגבל בזמן לאברכים. את התמיכה הכספית בתלמידים בוגרים התיר רק בגדר הוראת שעה. 35 שנים לפטירתו

מוסד ה"כולל", שבו לומדים בחורי ישיבה לאחר נישואיהם, מקובל לא רק בציבור החרדי אלא גם בציבור הדתי–לאומי. על פי רוב אותם בחורים זוכים למלגת קיום קטנה ומצומצמת, ודרך זו דורשת מבני הזוג להסתפק במועט ולוותר על מנעמי החיים, אם לא מעבר לכך.

רבנים גדולים וחשובים תמכו במוסד הכולל לאורך השנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה "הסטייפלר" והרב אלעזר מנחם מן שך. ואולם, כפי הנראה, לא כך הייתה דעתו של הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ומי שכיהן כראש ישיבת "מרכז הרב" החל משנת 1952 ועד לפטירתו, במשך כשלושים שנה.

הרצי"ה סבר כי המושג "כולל" הינו שם נרדף לבטלנות. ישיבת מרכז הרב, 2013
צילום: פלאש 90. למצולמים אין קשר למאמר

ישיבה לבחורים בלבד

בשנות ה–70 כתבה מיכל בורגנסקי עבודת מוסמך תחת הכותרת "ה'כולל' בחברה הישראלית – ה–case של 'מרכז הרב'", במסגרת המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן. לצורך עבודתה ראיינה בורגנסקי אברכים בישיבת מרכז הרב ושוחחה עם ראש הישיבה, הרצי"ה. בכמה מקומות כותבת בורגנסקי על התנגדותו של הרצי"ה לכולל בישיבה. כך, למשל, היא כותבת ש"אין לזהות את הכולל של מרכז הרב במונח המקובל והשגור כולל… ואמנם ראש הישיבה [הרצי"ה] שולל כינוי זה לגבי קבוצת אברכי מרכז הרב" (עמ' 21). בהערה 1 היא מצטטת את דבריו של הרצי"ה: "כולל – איני יודע מה זה? אין אצלנו כולל – לא כולל מלאכותי. לא קיבצנו אנשים; בחורים שלמדו לא הפסקנו – למדו מקודם; ממשיכים ללמוד"; או, "השימוש במילה כולל אינו מקובל על ראש הישיבה. האברכים הם הבוגרים של הישיבה וקיימת מגמה לעודדם להמשיך את הקשר לישיבה כדי שישמשו מעין 'דוגמא מקרינה וחינוך חי לצעירים'" (עמ' 74).

הרב שלמה אבינר כותב כי הרצי"ה אמר שאביו פקד עליו שלא לקבל אברכים לישיבה אלא רק בחורים: "הישיבה אינה כולל בו יושבים ולומדים כל החיים, אלא מיועדת לבחורים, אלא שאם תלמיד מתחתן, עוזרים לו מבחינה כספית, אך לכתחילה אין לקבל אברכים" (צבי קודש, חלק ב, טרם נדפס).

כאשר בשנת תשל"ב עמדה קבוצת אברכים בוגרי הישיבה להשתקע בחיפה מתוך כוונה להקים שם כולל, עמד הרצי"ה על כך שהכולל יוקם דווקא בחיפה ולא בסביבתה, מפני שיש לחזק את אווירת הקדושה בעיר. ואכן, הוקם בחיפה כולל בשם "צרור המר" (ראשי תיבות "המשך מרכז הרב"). ובכל זאת, הרצי"ה התנגד לשימוש בשם כולל ועמד על כך שיקראו למוסד בשם ישיבה, מפני שסבר כי המושג כולל הינו שם נרדף לבטלנות.

בנוגע לסוגיה העקרונית של קבלת מלגה עבור לימוד בכולל, ידועים דברי הרמב"ם כי "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה…" (הלכות תלמוד תורה ג, י; והשווה לדבריו החריפים בפירושו למשנה במסכת אבות ד, ה). ואולם, הפוסקים חלקו על הרמב"ם בכך, כפי שמובא ב"כסף משנה" במקום. ה"שפת כהן" כתב על כך (יורה דעה, סימן רמו, ס"ק כ): "ראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו [הרמב"ם] ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהציבור… אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עֵת לעשות לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה – לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס ושלום" וכו'.

לכן, בפועל, הרצי"ה הורה לתלמידיו לקבל מלגה, אך הדגיש כי הדבר הוא "מדין הוראת שעה כדי להקים תורה בישראל, ועתה אין להיות צדיקים לנהוג כרמב"ם אלא להקים תורה" (עטורי ירושלים, 32, עמ' 4). פעם אף הקשה מכך שהרמב"ם עצמו כותב בסוף הל' שמיטה ויובל (יג, יג) שמצווה על כלל ישראל לחזק את המקדישים עצמם ללימוד תורה, "והרי איננו מחוגי האוניברסיטה המחלקים ומחתכים את הרמב"ם. אלא שיש הבדל ביחס של הלומד: אם לומד על מנת שיתמכו בו – הרי זה אסור, ועל זה מדבר הרמב"ם בפרקי אבות, ואילו בהלכות שמיטה ויובל מדבר על מי שמקדיש עצמו ללימוד ומגמתו היא הלימוד ולא השכר, שאז מצווה על הציבור לתמוך בו" (הרב אברהם רמר, גדול שימושה, עמ' טז).

אמנם, כאשר אברכים ביקשו להגדיל את התמיכה בבעלי משפחות גדולות, ענה: "במרכז הרב אין כולל. אמנם אנחנו לא כמו ישיבת חברון, שבחברון בחור שמתחתן אין לו מקום בישיבה, ואילו אנחנו עוזרים לבחור עד שימצא את מקומו, כשהכיוון הוא חינוך או רבנות" (שם, עמ' לו). באחת מאיגרותיו (עודנה בכתב יד, מתאריך י"ג בכסלו תשל"ז) כותב הרצי"ה: "הבחורים באים ומתקבלים לישיבה לא כדי לקבל כסף אלא כדי לאפשר גידולם וקביעותם בתורה, ובשביל כך הם מקבלים הכסף הדרוש להם לפרנסתם. וכן רבותינו, ראשונים ואחרונים, היו מקבלים מקופות הציבור את סיפוקי צרכי חייהם, כדי שיוכלו למלא כהוגן תפקידם ולזכות הרבים. וכן הבחורים שיגדלו, וראשי הישיבות".

כתב ידו של הרצי"ה בתשובתו לטענות האברכים

סיוע מוגבל

כאשר כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על משנתו של הרצי"ה, הגיע לידיי, בין היתר, דף שעליו שרבט הרצי"ה דברים – "בתשובה להזמנת הבד"צ ע"ד [על דבר] תביעת מספר אברכים מאת הנהלת הישיבה". כפי הנראה, פנו כמה אברכים לדייני הבד"צ בתביעה להגדלת מלגת הקיום שלהם. הרצי"ה התנגד לכך, וכתב את הדברים הבאים:

בתשובה להזמנת הבד"צ, ע"ד תביעת מספר אברכים מאת הנהלת הישיבה, הננו בזה להעיר:

א) הישיבה איננה ולא היתה מעולם "כולל" ל"אברכים", אלא ישיבה לצעירים מובחרים לגדול בתורה, שרק הם מתקבלים לישיבה ולא אברכים נשואים, ורק חלק של התלמידים ממשיכים גם לאחר נשואים ללמוד בישיבה לתקופה מסוימת בלבד לפי שיקול דעתה של ההנהלה ביחס לקביעת ערכם בתורה וסיכויי גידולם.

ב) אין ולא היתה מעולם שום התחייבות של "משכורת" מצד ההנהלה כלפי הלומדים בה, בין הצעירים ובין המבוגרים הממשיכים באותו משך הזמן שלאחר נישואיהם כאן רק סידור סכומים מסוימים להחזקת אפשרות הקביעות בלימוד לתלמידים בישיבה כל אחד לפי ערכו כפי שיקול דעת ההנהלה בהתאם לקווים שהותוו ע"י מרן אאמו"ר הרב זצ"ל.

ג) לפי ענינה זה של הישיבה בתור מוסד חינוכי לגידול צעירים מובחרים בתורה בהדרכת הקודש המיוחדת מאת מרן אאמו"ר הרב זצ"ל, מובן מאליו כי ההכרעה ביחס אל התלמידים בישיבה, ואת מי מהם להחזיק בישיבה ואת מי מהם לסלק מן הישיבה, נתונה אך ורק בידי הנהלת הישיבה כאשר נמסרה ונצטוותה להם מאת מרן אאמו"ר הרב זצ"ל מאין אפשרות ורשות למי שאינו בתוך הענינים החינוכיים האלה לחוות דעה בזה.

לפיכך האברכים האלה בהמשך(?) עשר שנים ויותר לאחר נישואיהם ושלא באפשרות של קביעות לימוד שלמה אינם מוכרים בתור "בני הישיבה" אלא בתור ת"ח מקבלי סעד ביחס לערכם ולפי מצב הישיבה עד לסידור מצבם הכלכלי.

החברה הדתית–לאומית אינה "חברת לומדים" (כהגדרתו של פרופ' מנחם פרידמן), במובן זה שהיא אינה רואה לנכון להורות לכולם לעסוק בתורה יומם ולילה, והדבר מתאים רק ליחידים אשר באמת מסוגלים לכך ("ביחס לקביעת ערכם בתורה וסיכויי גידולם", כלשון הרצי"ה). רק אותם היחידים ממשיכים ללמוד בישיבה שנים נוספות מעבר למקובל, אולם גם מציאות זו מוגבלת לתקופה מסוימת, שבסופה על האברך להחליט אם לצאת וללמד תורה או, לחלופין, לעסוק בכל מקצוע אחר כדי לפרנס את ביתו. ואכן, רבים מן האברכים בציבור הדתי–לאומי עוסקים בחינוך, אולם רבים עוזבים את ספסלי הישיבה ומפרנסים את ביתם באמצעות מקצועות שונים.

עומדים לנגד עינינו בעניין זה דבריו של הרב משה סופר, החת"ם סופר (1762–1839): "שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים… וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה" (שו"ת חת"ם סופר, חלק שישי, חידושים למסכת סוכה לו, א ד"ה דומה לכושי תנן); "ולא לבד עבודת קרקע אלא לימוד כל האומנות, משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו: לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה, ויביאום מארצות רחוקים. על כן היה לימוד כל אומנות – מצוה" (תורת משה, פרשת שופטים, ד"ה מי). הווה אומר: כל אלו העוסקים בפיתוחה של מדינת ישראל, בחינוך ובהוראה, בספרות ובשירה, במחקר ובמדע, בכלכלה ובביטחון, בחקלאות ובתעשייה, בהיי–טק ובטכנולוגיה – כל אלה עוסקים הם בדבר מצווה.

וכך אמנם "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים" (ברכות יז, א).

הרב ד"ר חגי שטמלר הוא רב קהילה בירושלים ור"מ במכינה הקדם–צבאית ידידיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב אדר תשע"ז, 10.3.2017