בתגובה ל"אין ממחין בידן" מאת ורד נעם, גליון פרשת עקב
אנא, שובי הביתה!
תשובת המהרי"ל למרת ברונא, מאת דוד הנשקה
מגלגלים זכות על ידי זכאית: מכתבה של ורד נעם למהרי"ל, בהשראת דמותה של הרבנית מרת ברונא, זיכנו בתשובתו של "מהרי"ל". כזכור, "ברונא" הסבירה במכתבה מה טעם אינה מסכימה לקביעת מהרי"ל כי אישה הלובשת ציצית "אינה אלא מן המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות" (שו"ת מהרי"ל החדשות, סי' ז). לדעתה, "במחילה מכבוד תורתך, חוש מוזיקלי אין לך, ואי אתה יודע להבחין בין יוהרה לבין געגוע" (וראה שם). להלן נדפסת תשובת "מהרי"ל"; בסוגריים הוספתי הערות הסבר נחוצות בלבד.
לאשה גדולה, מרת ברונא, מנשים באוהל תבורך,
צחוק עשית לי בסיום איגרתך, באמרך "חוש מוזיקלי אין לך" – כביכול אינך יודעת שאני עצמי משליחי הציבור הבקיאים בניגונים, וכי בשל רגישותי המוזיקלית אני הוא שקבעתי להלכה שאין לשנות את מנגינות התפילות המסורות בידינו [ראה ספר מהרי"ל, הלכות יום כיפור (מהד' שפיצר עמ' שלט־שמ): "אמר מהר"י סג"ל [=מהרי"ל], אין לשנות מנהג המקום בשום ענין, אפילו בניגונים שאין מורגלים שם. וסיפר לנו מעשה בעצמו שהיה שליח ציבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך, כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס"].
אכן, חוששני שראוי לך ליטול קורה מוזיקלית מבין עינייך. הרי יפה דרשת כי "עטיפת הטלית כונסת אותך אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורשת מעליך את חופת השייכות לכל באי בית הכנסת, ואף לכל אבותיך לפניך"; אך אם כן מדוע אתן המתעטפות בטלית (כפי שנראה בתמונה המצורפת למכתבך) אינכן אומרות כן על כיסוי הראש הנשי, הכונס אתכן אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורש מעליכן את חופת השייכות לכל באות בית הכנסת, ואף לכל אמותיכן לפניכן? געגוע מבורך זה, למופנמות מחד גיסא ולשייכות לכל דורות עברו מאידך גיסא, מה טעם הוא עולה רק בתחומים שבהן אתן קוראות דווקא להעצמת עצמכן ולסטייה ממנהגי אמותיכן? חוששני שצליל הזיוף מנסר לא רק באוזניי.
נשים בטלית גדול
אך לא זה כמובן עיקרם שלדברים, ותחילה יש לי לנמק את התנגדותי לציציותייך: אותן נשים צדקניות שהיו לובשות טלית קטן נהגו כן מתוך שהקפידו בקלה כבחמורה, וידעו שמצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות – ולבן יצא למצווה יקרה זו. לבשו אפוא מתחת לבגדיהן ארבע כנפות מצויצות – ואיש לא אמור היה לידע זאת. אבל לכן אין די בלבישת ציצית ביניכן לבין קונכן; אתן מראות זאת בראש חוצות ["ראיתי נשים שלובשות ד' כנפות מצויצת, ועוד היום אחת בשכונתינו" (שו"ת מהרי"ל החדשות, סי' ז)]. דבר זה מלמד שאכן לא געגוע כאן, ודאי לא אהבת ד' ותורתו, אבל "יוהרא והדיוטוּת" – ממש כדרך שכתבו פוסקים על לבישת גברים טלית קטן מעל לבגדים [ראו לדוגמה, שו"ת מהר"י ברונא, סי' צו].
אך בדברייך עולה חידוש גדול בהרבה – עיטוף נשים בטלית גדול בבית הכנסת; ודבר זה, לא סוף דבר שלא שמעתו אוזן מעולם, אלא שמשגה בעלמא הוא. כי יסודה של טלית גדול שגברים נהגו בה בתפילת שחרית איננו כלל "העולם הפנימי" ו"חופת השייכות" שציינת; שאילו כן, הייתה הטלית נוהגת בכל תפילה – ובאמת אינה נוהגת אלא בתפילת שחרית. אלא כך הוא הדבר: בתקופה הקדומה הייתה טלית בת ארבע כנפות בגד בעלמא; אך לאחר שפסק השימוש בבגדים רבועי כנפות, רבים לא הקפידו ללבוש בגד מיוחד ("טלית קטן") שיחייבם בציצית [ראה, לדוגמה, רא"ש, הלכות ציצית, דפוס וילנא יא ע"ב, ד"ה בזקן: "האידנא שאין עטיפתנו בטלית בת ארבע כנפות, ויש הרבה בני אדם שלא היו להם ציצית בחייהם"!].
אך הואיל ובשעת קריאת פרשת ציצית ב"שמע" של שחרית ראוי להיות מעוטף בבגד מצויץ, כדי לתאם בין הדיבור לבין המעשה, לפיכך נתייסד מנהג להתעטף בשחרית בבגד מיוחד לכך. מנהג זה לא הפך נחלת הכלל אלא במאוחר [ראה, לדוגמה, לשון הרמ"א, דרכי משה או"ח סי' ח: "והמנהג הנהוג עכשיו שכל ירא שמים יש לו טלית גדול, שמתעטפין בו בשחרית ומברכין עליו... ורוב המון העם מברכין על ארבע כנפות, אף על פי שהם קטנים ביותר"]. אך לאחר שנתייסד המנהג, הרי הוא חל משום לא פלוג אף על הלובש ארבע כנפות מתחת לבגדיו.
נשים, שמצוות "ועשו להם ציצית" אינה מוטלת עליהן, אינן זקוקות אפוא כל עיקר לציצית בקריאת הפרשה; עיטופן בשחרית בטלית גדול יהא שקול אפוא ממש לעיטוף של גברים בטלית גדול במנחה ובערבית – כאילו תפילה בעצמותה דורשת טלית, ולא היא. ברי כי אותן נשים הלובשות טלית קטן מתחת לבגדיהן תנהגנה כך גם בשעת תפילה, אך טלית גדול אינו עניין לכך.
נמצינו למדים כי בעוד שלבישת ציצית מוצנעת מתחת לבגדי הנשים אין בה כל פגם, ואינה אלא ככל המצוות שנשים נתנדבו לקיים וברוכות תהיינה, הרי תפילת נשים בטלית גדול יש בה אמירה שגויה על עניינה של טלית, ואין לה יסוד [אך הדבר ייתכן בטלית של יום כיפור, שאינה בשל מצות ציצית אלא מפני כבוד היום; ובדומה לטלית של שליח ציבור, מפני כבוד הציבור].
סתירה חזיתית להלכה
ועתה לעיקר: ברוח דברייך אליי ("עצום רגע את עיניך וקבל עליך לענות לי ביושר גמור"), מרת ברונא נכבדתי, השיבי נא בכנות של אמת: האמנם אמך, זכרה לברכה, או אמי שלי, תיבדל לחיים, שחיו כל ימיהן בלא טלית ובלא שתקראנה בתורה, חשו אי פעם "עירום ועריה מן החוויה ומן ההשתייכות", מורחקות "לצמיתות מן הציבור למרחביו ולדורותיו, מהזיקה למצוות בכללותן"? כלום באמת עלה בדעתן, ולוּ לרגע, שנגזרה עליהן "יהדות בלי צבע, בלי ריח, בלי ניגון, בלי ציבור, בלי תלמוד תורה"? הרי דברים אלה בדויים הם, מתחילה ועד סוף!
אספר לך את האמת המוּכרת לי: אמי שתח' לימדתני ניגוני תפילה שבית הכנסת של ילדותה האהיב עליה; לימדתני שקידה של תורה וערכה, שהפנימה בבית אבותיה; סיפרה סיפורים הרבה, מלאי צבע והומור, על קהילתה וגדוליה; וריחותיהם המגוונים של שבתות ומועדים, שעליהם הייתה אחראית, מלווים אותי עד היום. לא היא, ולא שאר נשים יראות ושלמות שהכרתי, לא חשו מעולם ולוּ מקצת משהו מתחושות התסכול המובעות במכתבך.
זאת תחילה מפני ש"ריח האתרוג, קול השופר וצל הסוכה" מעולם לא נשללו מנשים! מי כמוך יודעת כי לא סוף דבר שהחיוב העצמי שלנשים בשמיעת קול שופר מקובל זה מכבר על הכול, אלא שהן אף "תוקעות לעצמן אם ירצו" (ראבי"ה, סי' תקלד). אני עצמי אף כתבתי שעל הנשים "להזדרז… לבוא לבית הכנסת… לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הצבור להמתין אחריהן… ויכוונו כולם… הנשים והבתולות לשמוע התפילה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן". מהרי"ל, הל' ראש השנה (מהד' שפיצר עמ' רפו).
והאמנם אינכן נוטלות לולב ומיניו, ואף מברכות, כמנהגנו האשכנזים? ובסוכות האינכן יושבות, ממש כבעליכן ובניכן? אכן, סמי מהכא געגוע, ועייל תחתיו ילדוּת: כל שהותר וראוי אין בו עניין, אך כל שפורץ גבולות ומעצים את האני הוא שנמצא חשוב.
זיקה שורשית "לציבור למרחביו ולדורותיו", ל"מצוות בכללותן" ולמלוא עושרה של היהדות – כל זאת מצוי אפוא בידי נשותינו כאז כן עתה; והרי רק משום כך עולה בידיהן לגדל את ילדיהן ליהדות של אמת. אפילו תפילת נשים, ב"בית כנסת של נשים", עם חזניות לעצמן, נהוגה מקדמת דנא [ראה המקורות שנאספו בידי א' גרוסמן, חסידוֹת ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 315־313 ׁ(ושם, עמ‘ 338, כבר הובא עניינה של מרת ברונא ומהרי“ל); ד‘ שפרבר, מנהגי ישראל, ז, ירושלם תשס“ג, עמ‘ עא־עט]. אלא שדרישתכן, העולה גם מבין כותלי מכתבך, היא להיחשב כעשרה המרכיבים קהל, בסתירה חזיתית להלכה – כדי לזכות בשוויון מלא עם הגברים בכל תפקודי בית הכנסת.
ברם, דבר זה יתקבל על הדעת רק כאשר תשתנה המציאות משורשה, וציבור הנשים בכללו יקבל על עצמו כחובה גמורה את עול נשיאתו המתמדת של בית הכנסת ותפילותיו, ממש כגברים; כי זכויותיהם של הגברים לא באו להם אלא מכוח חובתם לקיים בית כנסת ותפילה בציבור, ומחובה זו נשים פטורות. ואין לקיים שוויון זכויות בלא שוויון חובות.
מעתה דומה שמתבהר מה בינך, מרת ברונא נכבדה, לבין אמותינו: הללו לא אימצו שיח של זכויות; הן ידעו שהחובה קודמת לזכות, ואף מַתנָה אותה. אנא, שובי הביתה!
בברכה וביקר, הקטן יעקב הלוי
.
פִּרשו ממצוות ציצית!
פרופ' ורד נעם יצאה למסע מרתק בעקבות מצוות טלית לנשים דרך משנת התנאים, האמוראים והראשונים. בחלק הראשון בדבריה הקיפה בצורה יסודית ותמציתית את מרבית השיטות וסידרה אותן למופת, ובשני הציבה את הרהוריה על אודות אימוץ מצווה זו בקרב הנשים ואף נקטה את מידת הזהירות והצהירה שאינה מבקשת לפסוק הלכה. אולם לאחר שהגיעה בתום המסע למסקנה ששיטות הראשונים מובילות לכך שנשים יכולות להתעטף בציצית, יש מקום להרהר בכיוון זה. כמדומני שהמסע ההלכתי לא תם ודרכם של האחרונים טרם מוצתה.
ראשית, ייתכן שניתן להביא ראיה למגמתה של נעם מתוך תשובתו של הרב משה פיינשטיין. בתשובה שלמה הרב יוצא בחריפות נגד נשים המנסות לשבש סדרי תורה ובין השאר מתעטפות בציצית ומניחות תפילין, אולם בגוף התשובה מתייחס הרב לאישה המבקשת להתעטף בציצית מתוך רצון עז לקיים את המצווה לשם שמים:
איברא דאיכא רשות לכל אשה לקיים אף המצות שלא חייבתן תורה ויש להם מצוה ושכר על קיום מצות אלו וגם לשיטת התוס' רשאות גם לברך על המצות וכמנהגנו שמקיימות מצות שופר ולולב וגם מברכות שא"כ גם על ציצית שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו… אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה (אגרות משה ד, מט).
לדבריו, שני תנאים פותחים פתח לנשים לקיים מצוות טלית: א. רצון אמיתי וכן. ב. בגד השונה מבגד האיש. הצורך בכנוּת מצד הנשים שדורש הרב פיינשטיין נובע מהמציאות שבה הטלית הפכה סלע מחלוקת ופרובוקציה.
על פי רוב גברים אינם לובשים בגד של ארבע כנפות ובכל זאת נעשה מאמץ להתחייב בציצית. זאת למרות שהרמב"ם תובע זאת מתלמידי חכמים בלבד:
אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים (הל' ציצית ג, יא).
כך, בזמן שבאגף הגברי נעשה מאמץ שהכול יתעטפו בטלית ולא רק תלמידי חכמים, ולא נחשב הדבר ליוהרה, הרי שבצד הנשי צומצמה המגמה. כך עולה מפסק הרמ"א (יז, ב): "ומכל־מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא".
ציצית ושאר המצוות
האחרונים ניסו את כוחם בתירוץ השאלה הזועקת מה ההבדל בין ציצית לשאר מצוות עשה שהזמן גרמן. כך כתב ערוך השולחן:
ולפי זה [= שמצוות עשה שהזמן גרמן יכולות לקיים ולברך] גם בציצית לכאורה יכולות להתעטף ולברך אבל באמת לא שמענו זה, ואינו דומה לשופר סוכה ולולב דהוי פעם אחת בשנה והמצוה כרגע, אבל ציצית מצותה כל השנה ולא נאה לנשים (יז, ב־ג).
היו שאימצו את דבריו של התרגום המיוחס ליונתן שדורש את הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" על תפילין וציצית, וכך נפסק בלבוש (יז, ב) ובשדי חמד.
המסר העולה מכאן הוא שאין לראות במצוות עשה שהזמן גרמן חטיבה אחת, שכן קיומן מושפע ממנהגן של בנות ישראל ותורה היא. ארגז הכלים של הפוסק אינו נמצא רק בניתוח המקורות, ועליו להתחשב גם במסורת. משקלו של מנהג בקביעת ההלכה גדול, ולכן במהלך הדורות ניסו ליישב ולהסביר את המנהג אף במקרים שלא חפף לגמרי את השפה ההלכתית.
דומה שניתן לנסח את דבריו של ערוך השולחן מחדש ולטעון שעטיפת ציצית אינה רק הפעולה עצמה, והטלית עצמה מוגדרת בקהילה כבגד גברי. לכן, יש לחבר בין תפיסתו של ערוך השולחן למובא בתרגום המיוחס ליונתן, בדיוק כפי שנוסח על ידי הגרי"ד סולובייצ'יק:
בכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים נוהגות לקיימן חוץ מציצית ותפילין. והחילוק הוא על פי התרגום יהונתן על הפסוק 'לא יהיה כלי גבר על אשה' דבכל המצוות בעינן רק מעשה וכאן הוי המצוה ללבוש לבוש מיוחד (מבית מדרשו של הרב, עמ' קנז).
הפוסק אינו יכול להתעלם מהמנהג ויותר מכך מהתדמית של הטלית. לכך ניתן להוסיף שיקול חברתי ולפיו הטלית כיום מסמלת פרובוקציה וזעקה מצד ארגוני נשים, כך שהדבר מכביד על המעמסה ההלכתית של הפוסק, שכן היתר כזה המונח ברשות הרבים אינו פוטר מאחריות שכן "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". לאמור, קשה לשחזר את המודל ההלכתי של לימוד תורה לנשים שמאפשר להן ללמוד על אף שלא נהגו כך בעבר וליישם מודל זה בתחומי הלכה אחרים בטענה של שינוי מציאות.
זאת ועוד, גם אם נוכיח שראוי שנשים תתעטפנה בטלית לא הגענו למדרגה שבה ניתן להכיל היתר מעין זה. כל זמן שזו המציאות, פסיקתו של הרמ"א בנוגע ליוהרה עומדת על כנה. מי שיקדים את המאוחר עלול להפסיד הרבה ואף לגרום נזק לקהילה האורתודוקסית. מצות ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא תרתי משמע. תלויה היא בזמן ובתקופה וייתכן שבעתיד יבצבצו תנאים חדשים שיאפשרו לחזור למשנתם של הראשונים. כעת חיה יש לקבל את ההחרגה של מצוות ציצית ותפילין משאר המצוות, כך שכשם שיש לקבל שכר על הדרישה יש לקבל שכר על הפרישה.
מאיר נהוראי
הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק ור"מ בבית המדרש לנשים במגדל עז
בתגובה ל"לכתוב את הנשיות" מאת אפרת גרבר ארן גיליון פרשת עקב
הפסיקו לעסוק בשטויות
במאמר "לכתוב את הנשיות" ישנה הנחת יסוד שנשים אינן כותבות ומתבטאות בגלל איזו שהיא הפנמה לא בריאה של דיכוי הגוף והרוח. זוהי הנחת יסוד שמייחסת לנשים תחושת קרבנות כאשר הן "לא הולכות בתלם" של נשים בעלות השקפות פמיניסטיות מסוימות. אבל אולי הסיבות לכך שנשים לא מתבטאות הן אחרות? אולי לא כל כך חשוב לנשים לומר "קדיש יתומה"? אולי לנשים לא כל כך אכפת מה ההלכה קובעת כי למעשה הן מתלבשות על פי צו אחר?
העובדה שנשים אינן מתבטאות ומביעות את דעתן באותה תדירות של גברים נובעת במידה רבה מסיבה אחרת מזו שמציינת גרבר ארן. הן פשוט עסוקות יותר מגברים. תודות למהפכה הפמיניסטית יש אפשרות למימוש עצמי מחוץ למשפחה. מצד שני, הנשים עצמן אינן רוצות לוותר על מימוש עצמי בתוך המשפחה כרעיה ואם. למרות שסימון דה בובואר הציעה לנשים לוותר על הולדת ילדים בדברה על "רודנות הרחם", נשים רבות בוחרות לא ללכת בדרך זו ורוצות ללדת ילדים כמימוש עצמי, וגם רואות בבישול אוכל למשפחה מימוש עצמי לא פחות מלימודים אקדמיים ואחרים. סדר העדיפויות של נשים רבות אינו דומה כנראה לסדר העדיפויות שמוצע במאמר, הרואה את העולם בצבעי זכר־נקבה ובו יש תחרות באקדמיה, במרחב הציבורי ובעולם היהודי־הלכתי. אולי נשים מעדיפות עשייה על פני כתיבה, ועל זה מלינה הכותבת.
באיזה סרט הן נמצאות
הכותבת מדברת על קולו של הגוף, ואני תוהה לאיזה קול היא מתכוונת. למדתי במסגרות דתיות שונות, בעלות דגשים שונים וגישות שונות, ולא קיבלתי מאף אחת חינוך לשנוא את גופי. לעומת זאת, יש בימינו נשים רבות שמידת שביעות הרצון שלהן מגופן כל כך ירודה עד שהן מוכנות להתמודד עם כל הכרוך בניתוח, סבל גופני והוצאה כספית. אני משערת שנשים המחליטות לשפץ את גופן אצל מנתחים פלסטיים אינן נמנות דווקא על המגזר הדתי. הנשים שאינן מרוצות מגופן הן דווקא אלו שלא חונכו לצניעות, אלא הגיעו למסקנה המתבקשת ממה שמופיע בתרבות המערבית והוא לראות בגופן את מרכז הווייתן.
לכן, בכל פעם שאני קוראת את דבריהן של פמיניסטיות עם או בלי חוש הומור, אני שואלת את עצמי באיזה סרט הן נמצאות, כאשר יום יום אלפי נערות אינן זוכות למצות את כישוריהן האינטלקטואליים בגלל האווירה שתיארתי לעיל. אני מדברת מתוך היכרותי עם בנות בבית הספר המקיף שבו אני מלמדת. בנות אלו, למרות התמיכה הרבה והעידוד שהן מקבלות בבית הספר ללמוד, שבויות בסטריאוטיפים נשיים רדודים. הן משקיעות מאמצים כדי להיות יפות ו"חתיכות" כי ברור להן שזה הדבר הכי חשוב. באחת משיחות המוטיבציה שניהלתי עם תלמידה היא הסבירה שהצלחה בלימודים אינה חשובה כי "בעלי יפרנס אותי".
אחיותיי הפמיניסטיות, אם עתידן של הבנות באמת חשוב לכן תפסיקו להתעסק בשטויות. תילחמו על דמותה של האישה בפרסומות ותחרימו דוגמניות; תפגינו נגד תוכניות טלוויזיה כגון "היפה והחנון", הפגינו ליד משרדי פרסום והימנעו מקניות (כפי שאני נוהגת) ברשתות אופנה שמציגות פרסומות שמבזות את צלם א־לוהים שבאדם.
אני משערת שמעט מאוד נשים יתמכו בפעולות שהצעתי לעיל, מהסיבה הפשוטה שגם הן רוצות ללכת במחשופים לעבודה ולזכות במבטים מעריצים. הן רוצות לצעוק מעל כל במה שהן לא אובייקט מיני אך יקנאו בסתר לבן בכל דוגמנית. כתירוץ לדעתן יאמרו שזכותה של כל אישה להתלבש כפי רצונה. נכון, אבל משום מה אין אף מנהל בנק שחשוב לו להגיע בגופייה כדי להתגאות בגופו השרירי והגברי. האם זו אהבת הגוף שאליה התכוונה הכותבת? וכאן, אני מודה, קשה לי שלא להעיר עוד הערה. למרות הטענה שדרישות צניעות הלבוש לגבי נשים הינן מחמירות ומדכאות, למעשה הקבוצה הכי מדוכאת בחברה מבחינת לבוש היא מגזר הגברים החרדים. לא רק שעליהם ללבוש שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים בכל ימות השנה, הם גם חייבים להתלבש תמיד רק בצבעי שחור ולבן. אילו נשים היו מדוכאות כך במאה ה־21, כבר מזמן הייתה קמה צעקה גדולה. מתברר שהקבוצה שנותנת לעצמה הכי הרבה דרור להתלבש כרצונה היא הנשים.
גם בתוך העולם הדתי על גווניו – הביטו סביבכם בבית הכנסת למשל: אצל מי הרגליים גלויות יותר והשרוולים קצרים יותר – אצל הנשים או אצל הגברים? מחשוף הוא המצאה נשית בהחלט. כך שאינני מצליחה להבין מאיפה שואבת הכותבת את דבריה: "אל תגעי, אל תתקרבי, את טמאה לעתים כה קרובות, מלוכלכת, אל תחשפי, אל תגלי". יצירת קשר בין מושג הצניעות בלבוש לבין ענייני טומאה וטהרה אין לה מקום כאן כלל. יש מקום להתייחס לדיני טומאה וטהרה בשיחה אחרת. הבעיה האמיתית שלה הכותבת לא שמה לב היא שיש התנגשות בסיסית בין מושג הצניעות שהוא מושג חיובי ביהדות לבין האקסהיביציוניזם הנערץ בתרבות המערבית שבזה לצניעות. לצניעות זו, הנדרשת מגברים ונשים כאחד כפי שהדגמתי לעיל, אין קשר לדיכוי. עובדה היא שלא שמעתי שגברים מרגישים מדוכאים מכך שהם נדרשים להיות לבושים על פי הקוד התרבותי המקובל.
הציות הגברי הגדול
כותבת המאמר מתלוננת על השיח ההלכתי הגברי, תוך כדי התעלמות מנקודת מוצא בסיסית ועקרונית – ההלכה דורשת מהגברים הרבה יותר ציות מאשר מהנשים. כלומר, הגברים עצמם מטילים על עצמם הרבה יותר דרישות וחובות מאשר על הנשים. אני עוקבת בעניין רב אחרי ההתבטאויות של נשים בכתב ובעל פה בנושא מעמדן בתוך ההלכה, אך מעולם לא נתקלתי ברעיון להחיל על הנשים את מלוא החובות של גברים בקיום מצוות. למה לא בעצם? אם נשים יכולות להיות מנכ"ליות או מנתחות מוח למה הן לא יכולות לקבל על עצמן את מלוא החובות? השיח הנשי בעולם ההלכה מצטמצם ל"גם אני רוצה", כמו ילדה קטנה ששמה על הראש את הכיפה של אח שלה. אבל אותה ילדה קטנה לא רוצה ללבוש את הכיפה כל הזמן, כי הילדה הקטנה לא שמה את הכיפה על הראש בגלל דבקות בה' אלא מתוך חיקוי ילדותי. סליחה על ההתבטאות הבוטה, אבל אני רואה בשיח ההלכתי הנשי הרבה ניתוח סוציולוגי ומעט יראת שמים. 0
אלישבע קרונמן
אלישבע קרונמן מלמדת בבית הספר המקיף הדתי בבאר שבע
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013
