אנכרוניזם |יאיר שלג

עבודת הדוקטור של ארן משנות ה־80 עסקה בתופעת גוש אמונים ושורשיה ויצאה רק כעת לציבור הרחב. התוצאה הלא מחמיאה היא ספר לא מעודכן שחולשותיו מרובות

קוקיזם

שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו

גדעון ארן

כרמל, 2013, 464 עמ'

גדעון ארן היה באמצע שנות השבעים סטודנט מחקר צעיר לסוציולוגיה, כשהתעוררות תופעת "גוש אמונים" החלה למשוך את תשומת לבו. הוא החליט להקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לתנועה החדשה ולחקר שורשיה, אבל כחוקר של תנועה בהתהוות לא הטקסטים היו מרכז ההתעניינות שלו, אלא ההתרחשויות בפועל. בתוך כך רכש לעצמו נקודת תצפית ייחודית: הוא התלווה למבצעי ההתנחלות ולמפגשי ההתייעצות של ראשי התנועה. במקרים מסוימים אפילו עזר למושאי מחקרו כנהג לעת מצוא.

כשהשלים את הדוקטורט אכן היו בו כמה חידושים חשובים, ובמיוחד שניים. האחד, ברמה העובדתית: ארן טען ששורשיו של גוש אמונים נטועים הרחק בשנות החמישים, בקבוצה של חברי בני־עקיבא צעירים שחיפשה את חיזוק זהותה הדתית והתארגנה ב"גרעין גחל"ת" (גרעין חלוצים לומדי תורה). בין חברי הגרעין הצעירים היו שמות שלימים אכן נודעו כמובילי "המהפכה התורנית" בציונות הדתית: הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד, שבתאי זליקוביץ ומשה לוינגר. החידוש השני היה קונספטואלי: בניסוח מחודד ומבריק, ארן הגדיר את המהפכה שיצר "גוש אמונים" כמעבר "מציונות דתית לדת ציונית", כלומר מזהות שעיקרה לאומי לזהות שעיקרה דתי והיא מבקשת להשתית את כל התוכן הלאומי על רגליים דתיות. בכך נדמה שאכן תמצת את הסיפור במשפט קולע אחד.

מהפכת ה"קוקיזם" נראית כיום הרבה מעבר לשיאה. ציון קברו של הראי"ה קוק צילום: פלאש 90

בין חרד"לות להתנחלות

הדוקטורט של ארן הושלם ב־1987. הוא שימש רבים מחוקרי גוש אמונים, אבל לא פורסם כספר לציבור הרחב. רק בשנים האחרונות, אחרי זמן רב, החליט ארן לפרסם גרסה מעובדת שלו – בין היתר כתוצאה מעימות שלו עם אחד מתלמידיו, ד"ר יוחאי רודיק, על אודות קטעים נרחבים מהדוקטורט של ארן שרודיק פרסם במסגרת ספר משלו על גוש אמונים. העיבוד החדש הזה הוא הספר שלפנינו.

למרבה הצער, התוצאה לא מחמיאה לארן והספר גדוש בעיות חמורות. הבעיה החריפה והבולטת ביותר לעין היא כמובן בעיית האנכרוניזם שלו: ארן החליט, באופן מודע, לפרסם את העיבוד לדוקטורט שאותו השלים לפני חצי יובל שנים בלי שטרח כלל לעדכן אותו (למעט "סוף דבר" קצר וחלק מן המבוא). בהקדמה הוא אמנם מביע תקווה שהדבר יתרום דווקא להבנת המבט על גוש אמונים כפי שהיה בזמן התהוותו, אבל זה נשמע בעיקר כמו תירוץ גרוע להחלטה שגויה. התוצאה, בכל מקרה, מביכה: ספר היוצא לאור ב־2013 מתאר את מבצע של"ג (כך, בשמו המקורי) כאחרונה במלחמות ישראל (עמ' 194), ואת העיתון "נקודה" כדו־שבועון היוצא לאור על־ידי מועצת יש"ע (277).

יתר על כן: העובדה שהספר מביא לציבור מחקר שכתיבתו הושלמה ב־1987, המתבסס על מחקר שעיקרו נערך עוד בשנות השבעים, מעצימה גם את הבעייתיות בניתוחים שמציע הספר. ובעיקר את העובדה שהוא לוקה בערבוב חמור בין גוש אמונים ותופעת החרד"לות (פרקים שלמים המנתחים את תפיסת "גוש אמונים" והשפעתה על החברה הדתית עוסקים למעשה בחרד"לות), ובין גוש אמונים למפעל ההתנחלות.

ב־2013 כבר ברור שגם בשנות השבעים הייתה זו טעות לערבב בין כל הגורמים האלה. כך למשל רוב אנשי גחל"ת, שהוא מציג כ"מולידי גוש אמונים", בלטו יותר בהובלת התפיסה החרד"לית מאשר בהובלת ה"גוש" (למעט לוינגר). אבל מה שיכול היה להיחשב בשנות השבעים כטעות נסלחת, כאשר גוש אמונים אכן נחשב כמוביל גם את תופעת החרד"לות וגם את מפעל ההתנחלות, הוא טעות בלתי נסלחת ב־2013 – כאשר "גוש אמונים" כבר מזמן לא קיים, אבל הן החרד"לות והן מפעל ההתנחלות חיים ובועטים.

זאת ועוד, הספר מייחס ל"קוקיזם" (תפיסת העולם שפותחה על־ידי הרבנים קוק והונחלה באמצעות ישיבת "מרכז הרב" ובוגריה) השפעה ששינתה את פני הציונות הדתית. ב־2013 אנחנו כבר יודעים שהשפעתו של ה"קוקיזם" אכן הייתה דרמטית ומרחיקת לכת, אבל לא באופן ששינה את פני כל הציונות הדתית, ובוודאי לא באופן בלתי הפיך. למעשה, מהפכת ה"קוקיזם" נראית כיום הרבה מעבר לשיאה, ועם כל עוצמתה ונוכחותה היא נראית, לפחות בשעת כתיבת הדברים, כנמצאת בנסיגה מובהקת. אפילו ארן עצמו נאלץ להודות בכך ב"סוף דבר" האקטואלי שחיבר לספר. אבל אפילוג בן 16 עמודים לא יכול לחפות על הבעייתיות בספר לא מעודכן בן קרוב ל־500 עמודים.

בין גחל"ת לרב טאו

הבעייתיות של הספר נמצאת גם בנקודות שאינן קשורות למועד פרסומו. ארן בוחר משום מה להרחיב בנקודות שבהן חולשתו גדולה (ניתוח תיאולוגי) ומצמצם בנקודות שבהן עיקר כוחו (התיעוד הבלתי אמצעי של אירועי שנות השבעים). עיקר כוחו ותרומתו של הספר נמצא בפרק השלישי, שבו הוא מתעד את עולמו של הרב צבי יהודה קוק, את "מרכז הרב" שבהנהגתו ואת זיקתם המורכבת ל"גוש אמונים".

ממרחק הזמן, כמו בשל בעייתיות המסמוך של ארן שתפורט בהמשך, קשה לדעת אם תובנותיו בנושאים הללו נכונות, אבל הן לפחות מציעות מבט מעניין ומקורי. כך למשל הוא טוען שהרב צבי יהודה התעניין יותר בריבונות מאשר בהתיישבות, ולכן שאלת "השליטה בשטח" הייתה חשובה לו יותר משאלת ההתיישבות. הוא טוען ששאלת העימות עם "הגויים", ובעיקר עם הנצרות, העסיקה את הרב צבי יהודה יותר משאלת ארץ־ישראל, ולכן הוא התקשה במיוחד לקבל התערבות של "הגויים" כנגד השליטה היהודית בארץ, יותר מאשר החלטה פנים־יהודית על ויתורים.

הוא גם מביא פרטים וניתוח מעניינים על העימות הפנימי ב"מרכז הרב" בין חבורת גחל"ת, בעלי זהות צברית ואוריינטציה מעשית וחברתית כוללת, לבין הרב צבי טאו, שגדל בחו"ל ולא היה כלל בעל זיקה לחברה הישראלית ולמכלול בעיותיה. בסופו של דבר, טוען ארן, העובדה שאנשי גחל"ת, המעורים בחברה הישראלית, התפזרו בתוכה למגוון של משימות, השאירה את הרב טאו בישיבה כגורם המקורב ביותר לרב הישיש. המשמעות הטמונה בדברים היא שהרב צבי יהודה (או מה שנאמר בשמו) ביטא תפיסה תיאולוגית ערטילאית יותר מאשר מנהיגות הקשובה למורכבות הישראלית הממשית.

אבל כל זה מפורט כאמור רק באחד מתוך שבעת פרקי הספר. גם בפרק הראשון יש כמה עמודים מעניינים על סיפור גחל"ת, אבל כל אלו טובעים בים של ניתוח היסטורי ובעיקר תיאולוגי של השקפת העולם של הרב קוק ו"גוש אמונים" (למעשה, כאמור, יותר השקפת החרד"לות מאשר "גוש אמונים"). לאור כל מה שכבר נכתב על הגותו של הרב קוק, ניתוחיו הארכניים של ארן נשמעים גם מיותרים וגם פשטניים מדי, כמי שמסכם לחבר'ה הגות מורכבת ומסובכת.

במקום שיסתפק בכמה עמודי רקע המתבססים על עבודות של מומחים, הוא מעדיף משום־מה את ניתוחיו שלו (שאולי מתבססים על עבודות אחרים; אין לדעת בהיעדר רשימת מקורות מסודרת). נראה ששוב צצה כאן בעיית האנכרוניזם של הספר. בדוקטורט שנכתב במהלך שנות השמונים אולי היה טעם בניתוח עצמי וארכני של כתבי הרבנים לבית קוק. אבל אחרי שהתפרסמו עבודותיהם של בנימין איש שלום, דב שוורץ, אבינועם רוזנק, אבי רביצקי ורבים אחרים בעניין זה, דומה שפרסום הניתוח הפרטי של ארן רק תורם להגחכת הספר.

בין אדוקים למאמינים

אם לא די בכל אלה, הספר לוקה גם בבעיות של סגנון ומקורות. הסגנון של ארן נע בין קרבת האנתרופולוג, שלמד את מושאי מחקרו מקרוב ובזמן אמת, לריחוק של הסוציולוג היושב במגדל השן האקדמי. זה לא פסול כשלעצמו, אלמלא היו מעורבים בכך גם כמה ביטויים מנוכרים היוצרים תחושת התנשאות. אין מדובר דווקא בעצם השימוש במושג "קוקיזם", שהוא כינוי טבעי לתפיסת עולם המיוחסת לצמד רבנים, אב ובנו, הנושאים את אותו שם משפחה.

הכוונה בעיקר לביטויים מסוג "פמפום אלוקי" (254), שאינם ראויים לחוקר מכובד, או לשימוש הרווח במושג "המאמינים" שבו משתמש ארן לתיאור מושאי מחקרו, שהוא בעייתי מעצם העובדה שאינו מגדיר באמת את הקבוצה (הרי כל קבוצה דתית בעולם יכולה להיקרא "המאמינים"), ובעיקר יוצר תחושת התנשאות, גם אם לא זו הכוונה, מעין השימוש במושג "האדוקים" של שנות החמישים.

בעיית המקורות חמורה במיוחד. יותר מדי טיעונים דרמטיים, חדשניים לכאורה, של ארן מופיעים בספר ללא בדל של ראיה. לא רק שמתוך מאות מראי המקום של הדוקטורט המקורי הוא בחר, משום מה, באופן אקלקטי מאוד, להשאיר רק 84 מראי מקום. אלא שאפילו נניח שבספר המיועד לציבור הרחב יש רצון מובן לוותר על האפאראט המדעי המייגע, עדיין אי אפשר לוותר על הוכחת הטיעון בצורה של ציטוט ממקור כתוב או מריאיון, או אפילו בהסתמכות על יומני התיעוד של ארן עצמו. בכל מקרה, אי אפשר להשאיר את הקורא ללא הוכחות ולצפות שהוא יסמוך על אמונו בכותב.

יתר על כן, ישנן בספר הסתמכויות שיכולתי לזהות את מקורן (למשל ציטוטים בעמ' 264 מכתבה של במבי ארליך, היום שלג, על המושב קשת, מגיליון ישן של "נקודה"), בלי ציון המקור, ומבחינה זו חבל שארן עשה למקורותיו מה שלא אהב שרודיק עשה לו. גם העובדה שלספר אין מפתח היא תקלה חמורה. במקרה זה לא מבחינת אמינותו של הספר, אבל בהחלט מבחינת יכולת השימוש והסיוע בו. ככלל, ראוי שספר עיון, בוודאי כזה העוסק בתופעה חברתית מרכזית ומציין מאות שמות של אנשים, גופים ומושגים, יכלול תמיד מפתח מפורט.

שורה תחתונה: נראה שארן לא היה צריך להתפתות לכתוב ספר על ה"קוקיזם" כתופעה תיאולוגית, אלא ספר על "גוש אמונים" כתופעה פוליטית־סוציולוגית. במקרה כזה, לעובדה שזכה ללוות את התופעה בזמן אמת היה יכול להיות ערך משמעותי אפילו ב־2013. באופיו הנוכחי, הספר הוא החמצה קשה המעיבה על הישגיו החשובים של ארן במחקרו המקורי. מבחינה זו עדיף היה, בעיקר לטובתו של ארן עצמו, שהוא לא היה מפרסם את הספר כמות שהוא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013