מטאטא בגרמנית |בן–עמי פיינגולד

מעבר להצגות, תיאטרון הוא גם מסגרת וזהות חברתית ותרבותית. ספר על ניסיונותיהם של עולי גרמניה להשתלב בתיאטרון העברי מספק תיעוד מצוין והרהורים אקטואליים

היקים והתיאטרון העברי במאבק בין מערב למזרח אירופה

תום לוי

רסלינג, 2016, 376 עמ'

העלייה הגרמנית מהווה פרק חשוב בתולדות היישוב. העולים, היֶקִים, התיישבו במקומות שונים; בתל אביב, בחיפה ובירושלים וגם בנהריה, בכפר סאלד, ברמות השבים ועוד. הם תרמו תרומה חשובה לתרבות, לרפואה, למוסיקה, וכמובן – לתיאטרון. ספרו של תום לוי מתייחס לקשר שבין יקים לתיאטרון משלוש בחינות. האחת, התוכן והסגנון של התיאטרון העברי בארץ ישראל, שכולו על טהרת המסורת המוסקבאית של "הבימה"; השנייה, האפשרות להשתלב כשחקנים, במאים ומחזאים בתיאטרון העברי; השלישית, משבר של זהות אישית ולאומית במעבר מהרקע היהודי–גרמני, כאמנים וכאזרחים, למעמד של עולים חדשים.

התיאטרון העברי אכן העלה שבעה מחזות של כמה מחזאים יקים שזכו להצלחה, בין השאר: "האנוסים" מאת מקס צוויג, על ספרד היהודית בתקופת הגירוש והאינקוויזיציה, עם השלכות להווה (הבימה 1938), "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן (אהל 1943), שבמשך הזמן גם הוצג כמחזמר, ועוד. היקה ליאופולד לינדברג ביים בהבימה את "פרופסור מנהיים" מאת הנס וול, מחזה שיש בו גם מסר אקטואלי על גורלם של יהודי גרמניה בהווה. יקה נוסף, ליאופולד יסנר, ביים בהבימה את "הסוחר מונציה" מאת שקספיר (1936), בימוי שעורר ויכוחים לגבי הצגת זהותו היהודית של שיילוק. יסנר היה מוכן להצטרף להבימה, אולם הקולקטיב לא הזמין אותו לחזור ולביים, לא כל שכן לנהל את התיאטרון.

מעט מאוד שחקנים גרמנים התקבלו לתיאטרונים הארץ–ישראליים. יקית אחת שיחקה בהבימה – שחקנית לא ידועה בעלת ניסיון גרמני בשם הלנה אריאל, שעליה אמרה שחקנית הבימה גובינסקה: "יש לה השקפה לא נכונה על המשחק". גם משה הלוי, מנהל ובמאי האהל, הסתייג מהיקים. אמנם התיאטרון, לדבריו, "לא סגר את דלתו בפני שחקנים יקים", אבל "שחקן חדש, מעולה ככל שיהיה, חניך מסורת תיאטרונית וחברתית שונה, עלול היה לפגוע בשלמות האמנותית של הקולקטיב". בדבריו של הלוי יש גם התייחסות עניינית ומשמעותית. לא זהות "יקית" גורמת לקיפוח, אלא הצורך למנוע את הפגיעה בתיאטרון כקולקטיב. מאחר שתיאטרון אינו רק מחזה, בימוי ומשחק אלא גם מסגרת וזהות חברתית ותרבותית.

התימנייה והיקה

גורם נוסף, חשוב ורלוונטי, הוא ההתייחסות של תיאטרון "המטאטא" כ"בימה זעירה" ליקים. בשנים 1948-1932 העלה התיאטרון מחזות שנכתבו על ידי יקים בגרמנית ותורגמו לעברית. ארבעה במאים יקים ביימו שש הצגות וכן השתתפו בביצוע חמישה שחקנים מעולי גרמניה. מובן מאליו שדמות היקה כפי שהוצג בהמטאטא קשורה גם בסגנון ובאופי הקומי–סאטירי של התיאטרון, עם שירים, פזמונים ומערכונים בנוסף לכמה מחזות שהועלו בהמטאטא כתיאטרון רפרטוארי לכל דבר. כמעט בכל הצגה הופיעה זמרת תימנייה שהתרפקה על נופי ארץ ישראל ואנשיה, כשהיא משתמשת בלשון המקרא, ואילו היקה שלא הצליח להתערות בארץ ולשלוט ולדבר בשפה העברית נעזר במילים בגרמנית. והפעם, שלא כצפוי, דווקא היא רוצה להפליג או אפילו לטוס לאירופה ואילו הוא רצונו להישאר בארץ.

כמובן שיש גם יקה אחר, שהמשפט הראשון שלו בהצגה הוא: "וכי מה, תל–אביב – ברלין? אם בברלין שר הנוער ברלין, אך ברלין… הרי יש להם על מה לשיר!". המחזאי היקה מרטין רוסט העדיף, לא במקרה, שלא להעלות על במת המטאטא דמויות של יקים, אלא דווקא דמויות של ותיקי הישוב. ב–1944 נוסדה בתל אביב "בימה זעירה" נוספת – "לי לה לו", שונה מהמטאטא. גם הפעם עם גיבורים יקים, אבל לא כאדם עם אופי וזהות אלא כקריקטורה.

הדברים באו לידי ביטוי, בין השאר, במכתבה של תלמידה יקית צעירה בסמינר למורים, המצוטט בספר, האומר הכול: "את גרמניה ארץ מוצאי כמעט ששכחתי, והצגה זו בעיקר היא שהזכירה לי פתאום שאיני כאן ככל השאר ואין הוריי ככל שאר ההורים – אלא פשוט, 'יאֶקים' טיפשים לא מוצלחים.. זרים. […] אני שואלת, האם באמת הוגן הדבר לצחוק על חשבון עולים מארץ מסוימת? כלום אנחנו, יוצאי גרמניה, בנים ובנות חורגים כאן? קשה לי לתאר שצחוק כזה יעשו, למשל, על חשבון מישהו שבא מרוסיה".

האם‭ ‬באמת‭ ‬הוגן‭ ‬הדבר‭ ‬לצחוק‭ ‬על‭ ‬חשבון‭ ‬עולים‭ ‬מארץ‭ ‬מסוימת‭? ‬תיאטרון‭ "‬לי‭ ‬לה‭ ‬לו‭", ‬1949
צילום‭: ‬פריץ‭ ‬כהן

השפה השוויצרית

ה"יקים", מסתבר, לא הסתפקו בתגובה ביקורתית על מה שמתרחש על הבמה, אלא גם נקטו יוזמה הרבה יותר משמעותית ויצירתית. בשנים 1942-1934 הקימו במאים ושחקנים יקים בתל אביב, בירושלים ובחיפה עשרה תיאטרונים, שפעלו כצפוי זמן קצר, עם רפרטואר שמקורו, ברובו, התיאטרון הגרמני, עם שחקנים יקים בעלי מבטא גרמני. "לכאורה", כדברי תום לוי, "היו מטרותיו העיקריות של התיאטרון לפתור את בעיות הפרנסה של האמנים היקים ולהעלות רפרטואר חדש ברוח מרכז אירופה עבור קהל יקי שלא מצא עניין בתכניו וברוחו של התיאטרון הארצישראלי". יתר על כן, היקים הקימו גם בימה–זעירה בעברית, מעין "מטאטא" יקי. עם זאת, "כל מאמציהם ליצור את הסינתזה בין תרבות התיאטרון הגרמנית לזו הארצישראלית, בין מסורות התיאטרון המנוגדות, עלו בתוהו".

היקים גם ניסו ליצור מה שמכונה "תיאטרון גרמני בגלות ארץ ישראל", שנועד ליקים שעדיין לא הצליחו להתנתק מהלשון ומהתרבות של המולדת שלהם – גרמניה; לכאורה כמשהו זמני וקצר, אבל משמעותי. המופעים השונים, לרבות פרקי קריאה מבוימים, הוצגו בגרמנית במיקום הנכון, לא בפומבי: בקולנוע במושבה הגרמנית בירושלים, או בגינת גג בתל–אביב ועוד. בנוסף פעל כאמור גם מעין "מטאטא" גרמני, כשבדרך–כלל נפתחה התוכנית בפזמון בעברית שכתבו אביגדור המאירי ומרק לברי ב"שפה השוויצרית" (כמובן גרמנית…) "לטובת כל אלה שעדיין לא הצליחו ללמוד עברית".

הפרק האחרון בספר, המוקדש לתיאטרון הקאמרי, חוזר לנקודת המוצא – הקשר בין מזרח אירופה ומערבה לבין תיאטרון עברי ארץ–ישראלי. תשעה מבין ארבעה–עשר היוצרים והמבצעים היו יקים. התיאטרון הוקם ביוזמתו של יוסף פסובסקי (מילוא) שנולד בצ'כיה, ארץ שבה שפת התרבות הייתה גרמנית. אמנם בשנים הראשונות הצליח התיאטרון לממש את הצירוף תיאטרון עברי ומסורת גרמנית–מערבית, אבל הזמן עשה את שלו. שחקנים יקים פרשו. אחד מהם, מיכאל דגן, החליט לחזור לגרמניה. לדבריו, "הרגשתי שאוכל לבטא את עצמי רק בשפת האם שלי. שנאתי את גרמניה אך הבנתי שזו המדינה היחידה שבה אוכל להתפתח כשחקן".

הצגת "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר ב–1948, ארבע שנים לאחר ייסוד התיאטרון, "הייתה החותם הסופי שסימן את התקבלותו של התיאטרון הקאמרי למשפחת התיאטרון העברי". כמה שנים לאחר מכן הועלו הצגות אמריקאיות בבימוים של במאים אמריקאים, פיטר פריי והיי קילוס, שגרמו "להתנתקות ממסורת התיאטרון המערב–אירופאי בזיקה לתיאטרון האמריקאי". הספר מסתיים ב"אחרית דבר" על גורלם של מחזאים במאים ושחקנים יקים. חלקם נשארו בארץ, חלקם חזרו לגרמניה או היגרו לארצות אחרות.

בחזרה לגרמניה

מדובר בספר חשוב מבחינת הרקע, הנושא והנפשות הפועלות, המהווה גם פרק חשוב בתולדות התיאטרון העברי, הארץ–ישראלי, המתועד ומתואר בפירוט וביסודיות על פי כל המקורות הרלוונטיים השמורים בספריות ובארכיונים. הספר גם מדגים ומציג את הקשר המיוחד בין מחזה, תיאטרון וקהל לבין המציאות החברתית–לאומית על רקע הזמן והמקום.

החלוקה לשלוש קטגוריות – תיאטרון עברי מזרח–אירופאי, מערב–אירופאי ואמריקאי – אולי מוכללת מדי. אולם, במקרה זה, הספר מתמקד בנושא אחד שהוא העיקר – יקים ותיאטרון, ומבחינה זאת יש בו הכול. כתוספת, זוכים הקוראים להתייחסות מעניינת מבחינה היסטורית ליהדות גרמניה. אותה יהדות שהיה בה משהו מיוחד, כזהות אישית ולאומית, שונה מהמקובל, מבחינת הקשר והזיקה שבין היהודי לבין המקום שבו הוא חי ופעל בגולה והתרומה שהיהודים תרמו לתרבות הגרמנית, כאנשי רוח, סופרים, משוררים, זמרים, מחזאים, במאים ושחקנים. לא מעט יקים שהתלבטו – תל אביב, ירושלים או ברלין – בחרו בברלין. מעין "גרמני יהודי", מה שמרטין בובר מכנה Deutsch Judentum, שגם מסביר, אם כי לא מצדיק, את שובם של לא מעט מחזאים, במאים ושחקנים יקים לגרמניה מולדתם לאחר השואה, למרות "הפתרון הסופי", שכוון גם אליהם.

חשיבותו של הספר אינה רק בתיעוד המפורט של הפרק הגרמני בתיאטרון העברי, אלא גם בתופעה, שהיא רלוונטית היום לגבי אמנים עולים הנושאים איתם את המורשת התרבותית מהמקום שבו נולדו וחונכו, דוגמת העלייה הרוסית ועוד, כזהות כפולה – כאן ושם. מהיבט נוסף, הספר מציע אתגר לחוקרים להמשיך לגלות ולתעד פרקים נשכחים וחשובים נוספים בתולדות התיאטרון העברי – בתקופת היישוב, בערים, בבתי הספר, בתנועות הנוער, בקיבוצים, במושבות ועוד, תוך התייחסות לנושאים שבהם עסקו המחזות – על גלות וגאולה, על מאבק, חלוציות והתיישבות, לרבות מחזות היסטוריים ומקראיים, שנכתבו ובחלקם גם הוצגו. ספרו של תום לוי מהווה מבחינה זאת דוגמה חשובה למחקר יסודי שמטרתו אחת – לאתר את כל המקורות הרלוונטיים ולתעד באופן נטול פניות פרק היסטורי–תרבותי חשוב, שחשיבותו חורגת מתיאטרון גרידא, ויש לו השלכות גם להווה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' אייר תשע"ז, 5.5.2017