הרב אורן דובדבני הטיל פצצה במערך הכשרות לאחר שעזב את תפקידו כראש מערך הכשרות ברבנות גבעתיים והתמנה לתפקיד זהה בארגון "השגחה פרטית", הנלחם להפרטת הכשרות בארץ. בריאיון ראשון הוא חושף את המניע למהלך ומסביר מדוע הוא לא מבקש להילחם ברבנות הראשית, אלא רק לעזור לה למלא את התפקיד המקורי שלשמו הוקמה
הרב אורן דובדבני (43) חוצה את הקווים. הוא אמנם לא מגדיר זאת כך, אך הצעד שעשה בשבוע האחרון, עזיבת מחלקת הכשרות של גבעתיים, שבראשה עמד, והצטרפות ל"השגחה פרטית" – גוף המעניק השגחה למסעדות שלא דרך הרבנות ונאבק במונופול של הרבנות הראשית על תחום הכשרות – הוא ציון דרך נוסף בתהליך הכרסום במונופול הכשרות של הרבנות. הפעם הצעד נעשה מצדו של רב, פוסק הלכה, מומחה ובקי בדיני כשרות שעוסק בתחום הזה באינטנסיביות בשנים האחרונות, ונחשב לאחד המומחים הבולטים בו. בריאיון ראשון מאז ההחלטה, מדבר הרב דובדבני על הצורך בפתיחת שוק הכשרות לתחרות, על תפקידה העיקרי של הרבנות הראשית, ועל הכשרות כמסמן של זהות יהודית.
להתמקד בהנהגה
"אני לא חושב שחציתי את הקווים", פותח הרב דובדבני. "אני לא פועל נגד מישהו מסוים, אלא בעד הכשרות. המהלך של פתיחת הכשרות לתחרות הוא מהלך שעוזר לכשרות, וזו צריכה להיות מטרה גם של הרבנות הראשית. לכן זו לא חציית קווים, אלא שינוי תחום. גם כשעבדתי במחלקת הכשרות של גבעתיים האמנתי שהכשרות צריכה להיות פתוחה לתחרות. חשבתי כך קודם כול בגלל שבחו"ל זה עובד. בחו"ל, ארגוני הכשרות הם ארגונים עסקיים, והתחרות עושה טוב לכולם – לכוחות העסקיים, לחברות המזון, לבתי העסק ולציבור. הציבור יכול לבחור את הכשרות שלו כראות עיניו.
"המודל הזה נכון בעיניי, והראיה היא שהוא מצליח בגדול. בחו"ל אתה לא שומע את אותן רטינות וטענות שיש נגד הכשרות בארץ. אני חושב ששני המושגים החשובים ביותר ביחסים בין משגיח כשרות לבעל עסק הם שקיפות ושירות – לפעול מול הלקוחות ומול בתי העסק בשקיפות, ולנסות להעניק להם את השירות הטוב ביותר".
ולדעתך, כשרות ממלכתית מטעם הרבנות לא יכולה לעשות זאת?
"לא. רק כשרות פרטית יכולה להציע שקיפות ושירות טוב יותר, להתאים את השירות לצרכים של בעלי העסק ולצורכי הלקוחות, מבלי לפגוע כמובן כמלוא נימה בהלכה. ציבור שומרי הכשרות היום הוא ציבור שרוצה מוצרים איכותיים, מוצרי גורמה, מוצרי בוטיק, ואפשר לספק את זה, והעובדה שיש ספקטרום של כשרויות שונות, כשלכל אחת הייחוד שלה – זו מחמירה יותר, זו מחמירה פחות; זו מתמקדת בתחום כזה וזו בתחום אחר – עושה טוב לכולם. אם אדם יכול לבחור את חברת הסלולר שלו ואת קופת החולים שלו, מדוע שלא יוכל לבחור את הכשרות שלו? קיום מצוות הוא דבר כל כך אישי וכל כך פרטי, למה לא לאפשר את זה?"
אבל תסכים איתי שיש צורך בפיקוח. גם אתה לא רוצה להגיע למצב שבו כל אחד יכול לפתוח גוף כשרות משלו, מבלי שמישהו מפקח על הגוף הזה – על הקריטריונים שהוא מציב, על הנהלים שלו.
"נכון. הרבנות הראשית יכולה לשמש כרגולטור שמפקח על גופי הכשרות השונים. החלום שלי ביחס לרבנות הראשית הוא אחר לגמרי. שמעתי פעם מהרב גנק, ראש ה–OU, שהוא שאל את הרבי מלובביץ' למה לו אין ארגון כשרות משלו. הרבי השיב: 'התפקיד שלך הוא שאנשים יאכלו כשר. התפקיד שלי הוא שאנשים ירצו לאכול כשר'. אני חושב שזה גם התפקיד של הרבנות הראשית. הייתי רוצה לראות את הרבנות הראשית כמנהיגה הרוחנית של העם. כשרות, לעומת זאת, היא עניין ביצועי. חבל לי שהרבנות משקיעה את המשאבים והכוחות שלה בתחום הכשרות. הרבנות צריכה להנחות ולהנהיג את העם. את התפקיד בשטח צריך להשאיר לארגוני כשרות".
ואם הרבנות אכן משמשת כרגולטור ומפקחת על גופי הכשרות השונים, ומחר בבוקר היא מחליטה שהכשרות של "השגחה פרטית" לא עומדת בסטנדרטים שלה? או הכשרות של רבני צהר, לצורך העניין?
"אני מאמין שברגע שהשוק ייפתח לתחרות, כוחות השוק יעשו את שלהם. הרבנות תראה שזה לטובתה, שזה מסיר ממנה עול ומשפר את היחס של הציבור לרבנות. כל עוד פסיקה מסוימת היא במסגרת ההלכה, והיא שיטה מקובלת בהלכה, אי אפשר להגיד שהיא לא לגיטימית. מה שחשוב לי הוא שלבעלי העסק יהיו החופש והחירות לבחור את השיטה ההלכתית שמתאימה להם".
מודל של חו"ל
אתה מדבר על הרבנות כרגולטור, אבל האם זה לא מס שפתיים? אתה תומך בפתיחת שוק הכשרות לתחרות, ומציין את המודל של חו"ל – אבל בחו"ל אין מערכת שמפקחת על הכשרויות. למה אתה לא הולך עד הסוף ואומר שלמעשה אתה לא זקוק לרבנות?
"משום שאני לא חושב שאינני זקוק לרבנות. אני חושב שהרבנות היא שחקן חשוב, ראשי, והיא יכולה לעשות סדר בדברים, לדאוג שהתחרות לא תהיה פרועה ושלא יהיה כאן ג'ונגל. כמו שאמרתי, החלום שלי הוא לראות את הרבנות בעמדה של הנהגה, לא רבנות שעוסקת בפקידות ובפרקטיקה. אני רוצה לעזור לרבנות להתפנות לתפקיד החשוב הזה. ברגע שנאפשר לארגוני כשרות רבים לפעול, הרבנות תוכל לעשות את מה שהיא באמת נועדה לו".
אבל אתה מודע לכך שהמהלך של פתיחת שוק הכשרות לתחרות יכול, בסופו של דבר, לייתר את הרבנות. ואז היא גם לא תמלא את תפקיד ההנהגה שאתה מייעד לה.
"אני לא מאמין שזה יקרה. יש לי אמון גדול בכנסת ישראל, ואני חושב שהזהות היהודית חשובה לציבור הישראלי ולעם היהודי בכלל. הציבור היהודי בישראל רוצה להתגאות ביהדות שלו, לא לנטוש אותה. המהלך שאני מציע לא ייתר את הרבנות הראשית – להפך, הוא יגרום לה לתת שירות טוב יותר, במקומות שבהם היא אמורה לתת שירות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא תחום הנישואין. המציאות מוכיחה שברגע שרבני צהר התחילו לערוך חופות, שירות הנישואין של הרבנות השתפר. אני שוב חוזר לחו"ל: אם תסתכל על מקסיקו או על בריטניה תראה שלרבנים שונים בתוך הקהילה יש אחריות שונה. יש רב שעוסק בכשרות, ויש רב שעוסק בהנהגה קהילתית. רב עיר גדולה היום לא יכול להתפנות לכל דבר. יש לו ציבור להנהיג, יש לו אחריות".
למה עזבת את מחלקת הכשרות של גבעתיים?
"מכל מיני סיבות. הדבר העיקרי שהניע אותי לעזוב הוא חוסר האמון שראיתי שם. אין אמון בין בתי העסק, משגיחי הכשרות והלקוחות. ב'השגחה פרטית', לעומת זאת, האמון בין המשולש הזה – בעלי המסעדות, המשגיחים והציבור – חזק הרבה יותר. אנשים היום מחפשים כשרות איכותית – עובדה שהם פונים לבד"צים. את האמון ואת האיכות לא ראיתי ברבנות, מכיוון שאין תחרות. בכל מקום שבו יש מונופול יש שחיקה וחוסר גמישות, כי למונופול לא באמת אכפת. הוא מונופול".
מה זה אומר לגבי איכות הכשרות של הרבנות? רב קהילה בכיר בירושלים אמר לי פעם שכשהוא נכנס למסעדה שיש לה תעודת כשרות של הרבנות, הוא יודע כמעט בוודאות שהוא לא יכול לאכול בה. אתה חותם על האמירה הזו?
"לא. יש ברבנות אנשים שעושים את העבודה שלהם במסירות נפש, ואני אומר את זה מהיכרות אישית. הם רואים שליחות בעבודתם. אבל התנאים בשטח לא מאפשרים להם לפעול בצורה טובה. קח למשל את העובדה שיש יחסי משגיח ומושגח: המשגיח מטעם הרבנות מקבל שכר מבעל המסעדה שהוא משגיח עליה, וכך, למעשה, הוא תלוי במי שהוא משגיח עליו. או העובדה שהמשגיח מרוויח שכר רעב. כל אלה לא מאפשרים פעולה חופשית ואחריות. אבל האם זה אומר שאי אפשר לסמוך על הרבנות הראשית? ממש לא".
אבל אם אני מבין אותך נכון, גם אם מערך הכשרות של הרבנות ישתפר פלאים, וגם אם הרב דוד סתיו יהיה הרב הראשי לישראל – אתה עדיין תטען שצריך לפתוח את שוק הכשרות לתחרות, ולאפשר למגוון גופי כשרות להתחרות ביניהם.
"כן. הטענה שלי לא תלויה בזהותו של הרב הראשי, או בשאלה עד כמה מערך הכשרות של הרבנות פועל בצורה טובה. יש כאן עניין עקרוני: אם אני יכול לבחור את בית הכנסת שלי ואת נוסח התפילה שלי, תן לי לבחור גם את הכשרות שלי. וכדי שלא יהיה כאוס, הרבנות תהיה הרגולטור ותקבע תקנות. אבל חייבים לתת לבעלי העסק ולציבור לבחור".
תודעה של שירות
את "השגחה פרטית" הקים הרב אהרן ליבוביץ, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת ירושלמים ורב בשכונת נחלאות, בשנת 2012. ליבוביץ' החל אז להעניק תעודות כשרות לבתי עסק בירושלים שמאסו ברבנות, ורצו להמשיך לשרת לקוחות שומרי כשרות מבלי להיות קשורים למערך הכשרות שלה. פעילותו של הארגון – שמעסיק צוות של משגיחים ומשגיחות – מתרחבת בשנים האחרונות אף מעבר לירושלים, וכיום ניתן למצוא מסעדות בגוש דן ובדרום הארץ שנושאות תעודה של "השגחה פרטית".
דרכו של הארגון לא חפה מקשיים: הפרשנות המקִלה שהוא מעניק לחוק איסור הונאה בכשרות, ההצלחה של הארגון בקרב בעלי מסעדות והפופולריות הרבה שהוא זוכה לה בקרב ציבור דתי ולא–דתי שנאבק בשנים האחרונות כנגד הממסד הדתי, הפכו אותו לסדין אדום בעיני הרבנות הראשית (ראו מסגרת). הרב דובדבני, מצדו, רואה את המודל של "השגחה פרטית" כצעד ראשון בדרך לשחרור מן המונופול. "בראש ובראשונה, 'השגחה פרטית' מציעה כשרות הלכתית ומקצועית לכל דבר", הוא אומר. "אין אצלנו יחסי משגיח–מושגח, יש אצלנו תודעה מאוד גבוהה של שירות ושקיפות, גם לציבור וגם לבעלי העסק. נורמות הכשרות שלנו מוקפדות, לא מתפשרות, אך הן גם קשובות לבעלי העסק ולצורכי הציבור".
מה גורם לבעלי מסעדות לפנות אליכם? מה אתה שומע מהם?
"אני חושב שהם מחפשים את אפשרות הבחירה. כשאדם בוחר, הוא יודע שהוא בחר במה שהוא רוצה, וכך הקשר שלו עם הכשרות והאמון שלו במערכת גדול הרבה יותר. הוא לא מרגיש שכפו עליו משהו. אחד הדברים שמאוד חשובים לנו ואנחנו משקיעים בו הוא היחסים עם בעלי העסק. ברגע שאין יחסי אנוש בריאים, יהיו תקלות בכשרות. אם בעל העסק לא מבין שאני, משגיח הכשרות, רוצה לעזור לו לשדרג את העסק, הוא לא ישקיע בכשרות. הוא לא יתייחס לכשרות כמשהו שעוזר לו ומקדם אותו".
ואת כל זה אי אפשר לעשות מתוך הרבנות? אתה מדבר על שיפור היחסים עם בעלי המסעדות והקשבה לצרכים שלהם – למה צריך בשביל זה כשרות פרטית?
"משום שיחסי אנוש והקשבה לצרכים יכולים להיעשות רק מתוך תחרות. למשגיח מטעם הרבנות אין חמש מסעדות על הראש – יש לו עשר או חמש עשרה מסעדות שהוא אחראי להן. הוא לא מספיק לבקר בכולן, הוא לא מצליח להיות קשוב לצרכים של כל בעלי העסקים, וגם אין לו עניין מיוחד להיות קשוב להם, כי אין תחרות, וממילא הרבנות היא לכאורה האופציה היחידה של בעל המסעדה. צריכה להיות אלטרנטיבה כלשהי כדי שתהיה הקשבה לצרכים ויהיו יחסי אנוש בסיסיים".
כמה חברים שעבדו עם הרב דובדבני עד לא מזמן ברבנות הראשית תקפו אותו על המהלך. "יש אנשים בקרב הרבנות שרואים בנו אויב, בלי סיבה של ממש. אני לא אויב של אף אחד – לא של הבד"צים, לא של הרבנות. להפך. אני מאמין באמונה שלמה שמה שאני עושה עוזר לכשרות ולתורת ישראל. הדברים נגדי נובעים מחוסר היכרות. כל שינוי מעורר חששות ומזעזע את אמות הסיפים, אבל במקום להילחם בו צריך לזרום איתו וללכת איתו, וכך משיגים הרבה יותר. לחבריי ברבנות אני אומר את מה שאני אומר תמיד: שימו רגע בצד את הסיסמאות ואת האקסיומות, ותראו שזה עובד. אם זה עובד בחו"ל, אין סיבה שזה לא יעבוד כאן".
הכוח מגיע מויתור
בוא נדבר רגע על חו"ל. הטענה הציונית–דתית הרווחת נגד הפרטת מערך הכשרות היא שחלק ממהותה של מדינה יהודית היא קיומו של גוף ממלכתי אחד, ראשי, שאמון על ענייני הדת במדינה. המציאות של חו"ל, לפי הטענה הזו, לא הולמת את החזון של מדינה יהודית, שיש לה רבנות אחת, מרכזית.
"צר לי, אבל המציאות בשטח מציגה תוצאות אחרות. החזון של הרב קוק לרבנות הראשית היה אחר לגמרי – לא רבנות שעוסקת בכשרות ובהשגחה על מסעדות, אלא רבנות כסמכות רוחנית. וחוץ מזה, אם אנחנו מדברים בשם המסורת, צריך לזכור שכך זה עבד בעם היהודי לאורך כל השנים. בעם היהודי אין אפיפיורים. הקהילות תמיד היו עצמאיות, הרבנים היו עצמאיים, וקהילה אחת החליטה אם היא רוצה לקבל את הכשרות של הקהילה השנייה או לא. הרבנות לא יכולה לאחד אותנו. זה לא יעבוד".
אז גם בקום המדינה, או ביום שהרב קוק הקים את הרבנות הראשית, היית אומר שהמונופול הזה בעייתי. זו לא שאלה של מציאות בשטח. יש כאן קונפליקט עמוק יותר עם האתוס הציוני–דתי של רבנות ראשית שאחראית על תחומי הדת במדינה.
"במובן מסוים כן. אני חושב שבלי לפרק את המונופול של הרבנות על הכשרות, זה לא ילך. יותר מזה: אנחנו לא חיים בתוך בועה. אנחנו משתנים כל הזמן – כחברה ישראלית, כעם יהודי, כאזרחי העולם. קח את מדינת ישראל של שנות החמישים: מדינה צעירה וחלשה, שבה כולם – דתיים וחילונים כאחד – הציבו את הכלל לפני הפרט. כך ההורים שלי חינכו אותי. אבל היום המצב שונה. מדינת ישראל היא מדינה חזקה; החברה הישראלית חזקה; הציבור הדתי חזק, גדל, בטוח בעצמו ובדרכו, ולכן פירוק המונופול לא יחליש את הציבור הדתי ואת הרבנות".
אתה מאמין שיבוא יום והרבנות תקבל בברכה את הפעילות שלכם?
"בוודאי. היום הזה יגיע, בעיקר בגלל שהשטח דורש את זה. אני אדם אופטימי מטבעי, ואני מאמין שכשם שבתחומים אחרים הרבנות הראשית השתנתה לטובה, כך יקרה גם בתחום הכשרות. זה פשוט מחויב המציאות. אנחנו נמצאים במסע, ואנחנו בדרך הנכונה".
מבחינת הרבנות, ויתור על מונופול הכשרות הוא ויתור על הרבה כוח והשפעה. אתה רואה את זה קורה?
"הרב יונתן זקס אמר משפט חשוב מאוד שמנחה אותי: הדת זוכה בכוח כאשר היא מוותרת על כוח. כוחו של רב הוא בחינוך, בהשפעה, לא בכפייה. כאשר המונופול ייפתח, כאשר תהיה תחרות, אני חותם על זה שיהיו יותר בתי עסק כשרים. אני רואה את זה בתחום הנישואין. בכל פעם שאני נפגש עם זוג לא דתי לקראת חתונה, אני שואל אותם מדוע הם מתחתנים בחתונה יהודית. הם הרי לא חייבים לעשות זאת – יש עוד דרכים למסד זוגיות בישראל. ברוב מוחלט של המקרים, התשובה שלהם היא פשוטה: משום שכך אנחנו רוצים להתחתן. זה חשוב לנו. אז אני מציע להעמיד את עם ישראל למבחן הכשרות. אני בטוח שהוא יצליח במבחן הזה".
לרומם את האכילה
לצד תפקידו החדש כראש מערך הכשרות של "השגחה פרטית", מכהן הרב דובדבני כרב המושב שדה אילן. הוא למד למעלה מעשור בישיבת הר עציון, הוא מוסמך לרבנות ובעל תואר שלישי במדעי היהדות מאוניברסיטת בר אילן. תפקידו הראשון כרב היה דווקא בחו"ל – במשך שנתיים היה הרב של קראקס, בירת ונצואלה. לאחר מכן שב ארצה עם משפחתו וכיהן כרב קהילה בבית שמש במשך עשר שנים. אז גם החל לעסוק בכשרות. בהמשך כיהן כרב קהילה במקסיקו הבירה, והיה אחראי על הכשרות במקסיקו ובמדינות נוספות באמריקה הלטינית. כשמונה מאות מפעלי מזון היו תחת אחריותו. גם כיום הוא מייעץ לחברות בנושאי כשרות, ועסוק במתן תשובות הלכתיות בנושא כשרות ליהודים מכל רחבי העולם.
"כשרות היא עניין של זהות", הוא אומר. "מולייר כתב שאנחנו לא חיים כדי לאכול, אלא אוכלים כדי לחיות, ואני מאוד מזדהה עם זה. אנחנו מה שאנחנו אוכלים. אבל הכשרות מוסיפה עוד רובד. אכילה היא אחד הדברים שבהם אנחנו דומים לבעלי החיים. גם אנחנו וגם בעלי החיים זקוקים לאוכל. והנה, הכשרות מציעה לנו לקחת פעולה כל כך קיומית ולרומם אותה, להפוך אותה למשהו ערכי. זה מדבר להרבה אנשים, אולי אפילו בצורה לא מודעת. אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים מודעים יותר למה שהם אוכלים – הם רוצים לאכול בריא יותר, אורגני יותר. המזון הכשר נתפס ככזה, ואני חושב שהוא באמת כזה – הוא מזון מפוקח ונקי יותר. הכשרות יכולה לתת שירות לאנטי–לקטוזים, לאנטי–גלוטנים, לצמחונים, לטבעונים, למוסלמים. בחו"ל היה לי קשר מצוין עם המערכות של החלאל, ושיתוף הפעולה בינינו היה מדהים.
"אחד הדברים המופלאים בדור שלנו, בניגוד לימי הביניים, הוא שיהודים היום בוחרים מחדש להיות יהודים. הזהות היהודית כבר לא מובנת מאליה, אלא היא עניין של בחירה. יהודים בוחרים להיות יהודים בכל מיני סגנונות, בכל מיני דרכים – אך הם עושים את הבחירה העקרונית הזו. אני רוצה להיות שותף לדרך הזו, לעודד את הבחירה ביהדות ואת המגוון שלה. הכשרות היא אחת הדרכים לעשות זאת".
*
מהפכה במחלוקת
ארגון "השגחה פרטית", שקם בירושלים בשנת 2012, ביקש לאתגר את המונופול של הרבנות על הכשרות ולתת מענה לשלל בעיות וליקויים במערך הכשרות של הרבנות, ובראשם התלות בין המשגיח לבין המושגח – המשגיח מקבל את משכורתו מבעל המסעדה, ולפיכך תלוי בו. "השגחה פרטית" לא היה הגוף הראשון שהציע אלטרנטיבה לרבנות בתחום הכשרות: הבד"צים הפרטיים, שצמחו בעולם החרדי, מציעים מזה כמה שנים רבות תעודות כשרות מהודרות יותר. ההבדל בין הבד"צים לבין "השגחה פרטית" נעוץ בכך שהתעודות של הבד"צים מיתוספות על התעודות הרשמיות של הרבנות הראשית, בעוד ארגון "השגחה פרטית" מציע תעודות כשרות חלופיות. מבחינה חוקית אין כל בעיה בהוספת תעודות כשרות מהודרות ומחמירות יותר לצד התעודה הבסיסית של הרבנות הראשית – אך לא במקומה.
לאחרונה הצטרף גם ארגון רבני צהר למערכה על הכשרות. בארגון מדברים כעת בגלוי על הצורך בשבירת מונופול הכשרות, ומציעים רפורמה שבמרכזה שתי הצעות: האחת – פתיחת אזורי הכשרות, כך שמלון בעיר אחת יוכל לקבל כשרות מרב של עיר אחרת, בדומה לנעשה באזורי הרישום לנישואין; השנייה – פתיחה של תאגידי כשרות, והפיכת הרבנות הראשית לרגולטור. הרעיונות הללו מקבלים גם תוקף פוליטי בחודשים האחרונים: הצעת חוק של ח"כ רחל עזריה (כולנו) מבקשת לקדם הפרטה של מערך הכשרות, ואילו הצעה של ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) עוסקת בפתיחת אזורי הכשרות. הרבנות הראשית, מצדה, הודיעה כי היא שוקלת ליישם את אחת מן ההצעות הללו.
לרפורמות הללו הגיב בחריפות הרב יעקב אריאל, שאמר בריאיון לאבישי גרינצייג ב"בשבע" לפני כחודש כי הוא "חושש מאנרכיה. כל אחד ייתן כשרות, כל אחד יקבע מה כשר ומה לא כשר". עוד הוסיף הרב אריאל כי "הרבנות הראשית מקבילה למשרד הבריאות. רק רב עיר מוסמך יכול להעסיק משגיחי כשרות, שגם הם צריכים לעבור קורס. אני לא אומר שאין בעיות, בוודאי יש בעיות וצריך לפתור אותן, אבל על ידי הפרטה? אי אפשר שכל אחד ייתן כשרות, כל רב, רבאיי, רבה ובור ועם הארץ ייתנו כשרות. יהיה רק יותר גרוע… תנו לרבנות הראשית את הכלים לשפר את מערך הכשרות".
בתוך כך, לפני כשבועיים פרסמה הרבנות הראשית מתווה לרפורמה במערך הכשרות. לדברי תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה, "הרבנות עצמה מבינה שהרפורמה הזו לא ריאלית. הרעיון להתקין מצלמות הוא לא סביר, ולא רק מטעמי תקציב: בעלי העסקים לא יבחרו באופציה הזו. היחסים בינם לבין המשגיחים גם ככה מעורערים, ואני לא רואה מצב שבו הם יסכימו להציב מצלמות מטעם הרבנות במסעדות שלהם".
באשר להצעה של הרבנות להעסיק "נאמני כשרות" אומר פרנק: "לכאורה יש כאן הצעה חיובית, שמנסה ללכת לקראת בעלי העסקים – לא צריך משגיח לכל עסק, אלא אפשר יהיה להכשיר את אחד מעובדי העסק כנאמן כשרות, וכך לצמצם את כמות המשגיחים. בפועל, ההצעה הזו מאלצת את בעל העסק להעסיק עובד שאורח החיים שלו דתי. ומי מחליט מיהו דתי? ומה אם הרבנות מחליטה פתאום שאדם דתי–לאומי שמתפלל במניין שוויוני הוא בעיניה לא דתי, ולא יכול להיות נאמן כשרות? בנוסף, הצעד הזה לכאורה אמור להוזיל עלויות, אבל למעשה הוא מכריח את בעל העסק להעסיק עוד עובד, ואני לא אופתע אם הרבנות המקומית 'תרמוז' לבעל העסק את מי להעסיק, וכך חזרנו לבעיה המקורית. ובעיקר, הרפורמה הזו לא פותרת את הבעיות שיוצר המונופול – עלויות, ניגודי עניינים, חסימת אפשרויות מגוונות של כשרות. לא מכאן תבוא הישועה".
א"ה
*
הפרטה מכשילה / תגובת הרבנות הראשית
הרב אורן דובדבני עבד במחלקת הכשרות של רבנות גבעתיים חודשים ספורים בלבד לתקופת ניסיון, שלא הוארכה על ידי המועצה הדתית גבעתיים עקב חילוקי דעות. הרב דובדבני פעל עוד בטרם כניסתו למחלקת הכשרות בגבעתיים ואף תוך כדי עבודתו בארגון "השגחה פרטית", כך שהצגת הדברים כעריקה מהרבנות אינה אלא עוד תעלול יחסי ציבור של "השגחה פרטית".
מעבר לכך, בנסיבות שבהן במקביל לתפקידו כמנהל מחלקת הכשרות בגבעתיים כיהן הרב דובדבני כרב מושב בגליל התחתון, שם הוא גם מחויב להתגורר על פי הנהלים, לא ברור כיצד מתיישבים זה עם זה תפקיד מנהל מחלקת כשרות מבחינת היקף ההעסקה והאחריות הגדולה בניהול מחלקת כשרות יחד עם הרבנות בגליל התחתון, בין השאר בהתחשב במרחק הרב בין המקומות.
התנהלותו של הרב דובדבני שמחד שותה מבאר הרבנות הציבורית ומכהן כרב היישוב שדה–אילן, המוסמך על פי חוק לתת הכשר מטעם מערך הכשרות הממלכתי, ומאידך יוצא חוצץ נגד מערך כשרות זה ושותף לארגון שחוקיות פעילותו מוטלת בספק ושנועד לקעקע את מערך הכשרות הממלכתי, אינה ראויה. יתכבד נא ויפרוש מתפקידו הציבורי בטרם הוא עושה יד אחת עם גוף כדוגמת "השגחה פרטית".
הוועדה המייעצת לבחינת מערך הכשרות הארצי בישראל, אשר מסקנותיה אושרו השבוע על ידי מועצת הרבנות, בחנה את מערך הכשרות על כלל היבטיו, המליצה על שיפורים ותיקונים במערך הכשרות הממלכתית של מדינת ישראל ובין יתר ההמלצות של הוועדה נכללה התייחסות לעניין ניתוק הזיקה בין המשגיח לבית העסק באמצעות שינויי מבנה מערך הכשרות, האחדת נוהלי הכשרות ועוד.
הוועדה המליצה על הסדרת המבנה הארגוני של מערך הכשרות בין השאר על ידי העסקתם של נאמני כשרות אשר יאושרו על ידי רב העיר ויועסקו בבית העסק במשימות טכניות כשרותיות (ברירת אורז, ניפוי קמח וכדומה) בנוסף לעבודתם העיקרית בבית העסק, ובמקביל יפקחו על בתי העסק בקרי כשרות שיועסקו על ידי המועצה הדתית כנותני שירותים עצמאיים או כעובדי המועצה. הוועדה המליצה לבחון אפשרות להוזלת עלויות הפיקוח על הכשרות בהינתן הסכמת בית העסק לשילוב מצלמות כחלק ממערך הכשרות בעסקו.
רעיון ההפרטה נדון בכובד ראש בוועדה, והיא הגיעה לכלל מסקנה כי אפשרות זו לא מומלצת מאחר שזו לא רק שתגרום לעליית מחירי מוצרים אלא תביא להכשלת הציבור בתחום הכשרות. די לציין רק חלק מהנימוקים שבחרה הוועדה להציג: כשרות ניתן להבטיח רק באמצעות פיקוח על תהליך ייצור המזון ולא ניתן לעמוד על כשרות המוצר באמצעות בחינת המוצר המוגמר שעל המדף. מאפיין זה של תחום הכשרות עשוי להקשות מאוד על הרבנות כרגולטור להבטיח שגופי הכשרות הפרטיים שנתונים בניגוד אינטרסים מקיימים פיקוח ראוי על בתי האוכל.
גוף כשרות פרטי פועל על פי אינטרס מסחרי ומעוניין להגדיל עד כמה שניתן את חוג לקוחותיו כדי להשיא את רווחיו, תוך הפחתה, עד כמה שניתן, של דרישות הכשרות כלפי בית העסק כדי שהאחרון לא יחליף אותו בגוף שמקל יותר, זאת, בטרם הזכרנו את החשש שגוף כשרות יימנע מנקיטת צעד של הסרת תעודת ההכשר מבית עסק שמשמעותה איבוד לקוח ויצירת שם של גוף מחמיר בקרב בתי העסק.
בניגוד לנטען בכתבה, העובדות בשטח מוכיחות כי המוצרים המפוקחים על ידי גופי הכשרות הפרטיים נמכרים במחיר יקר יותר ממוצרי המזון המושגחים על ידי הרבנות המקומית, כמו למשל בשרים ועופות של בד"צים פרטיים שעולים פי כמה מאלו שבהכשר הרבנות. הפרטה תייקר ליצרן וליבואן את העלות ותתגלגל אל הצרכן הסופי.
לסיום, חוקיות פעילותו של ארגון "השגחה פרטית" מוטלת בספק. גוף זה עושה כל מאמץ לשווק את עצמו כגוף כשרות לגיטימי ואף מציע לשפר את מערך הכשרות בו בזמן שהמציאות בשטח מוכיחה כי העסקים וכן הציבור לא סומכים על כשרות זו. לשמחתנו, רובם המכריע של צרכני הכשרות במדינה סומכים על מערך הכשרות הממלכתי של הרבנות הראשית ונותנים בו את אמונם.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017
