הקרב שנשכח |אמנון לורד

הלחימה של גולני והשריון על תל פאחר שברמת הגולן, על כל סיבוכיה, ממחישה את רוח צה"ל המקורית. אלבום שעושה צדק עם הלוחמים, חמישים שנה למלחמה

תל התעלות

הקרב על תל פאחר

מהדורת 50 שנה למלחמת ששת הימים

שלמה מן, ספרי ניב, 077-5417101

בלבול. אובדן חוש כיוון. חוסר אונים. דבקות במשימה מתוך ראייה דרך חלון צר וזהו כל עולמך. תסכול. הלם ראשוני. פחד. התגברות על הפחד. חברות אינסטינקטיבית, דבקות בחברים. חוסר הבנה מה קורה בעצם. ערפל קרב. אלה פחות או יותר מקטעי החוויה של כל קרב כאשר אתה מקלף אותו מהמפה הגדולה, מוחק את החיצים האדומים והכחולים ויורד לרזולוציה של זוג עיניים חדורות אימה מתחת לכיפוף המצחייה הקטנה של הקפל"ד. שלמה מן, באלבום המתוחקר שלו על קרב תל פאחר במעלה רמת הגולן ב–1967, מצליח להביא את כל אלה ואף למצוא את כל הדרוש בקרב של צה"ל מימים ימימה: הוד, גבורה ומחדל, שכחה, תמיהות וגיבורים אבודים.

קרב תל פאחר של גדוד 12 מחטיבת גולני בחיזוק פלוגת שריון הוא צילום קלוז אפ של צה"ל ב–1967. הוא תאומו של הקרב על גבעת התחמושת, אלא שהוא התרחש בצפון רמת הגולן, לא ממש על ציר מרכזי שכולם עוברים בו בחגים ובימי הזיכרון. אבל מי שעמד בו והשקיף ממנו אל עבר היישובים בגליל העליון ובעמק החולה מבין את מהות האיום של רמת הגולן על ישראל ב–67'.

המשימה חייבת להתבצע

הקרב התנהל ב–9 ביוני, יום לפני תום מלחמת ששת הימים. האישור ניתן בחופזה, ממשה דיין לדדו, ומדדו לאל"מ יונה אפרת, מח"ט גולני, ומאפרת למג"ד 12. נאמר לו שהיעד שלו הוא תל פאחר. גדוד 51 קיבל את תל עזזיאת. מה שחשוב זה לא כמה זמן היה להם לתכנן את הקרב. מה שחשוב זה שהיו להם שעות בודדות להתארגן בידיעה שהשעון המלחמתי הולך ואוזל. זה אומר שברוח צה"ל בימים של 67', המשימה חייבת להתבצע בכל מחיר, עם כל המשמעויות של זה. ועוד היום.

יותר ממחדלי התכנון וניהול הקרב, הדבר הבולט הוא שההבנה העמוקה שאין נסיגה וצריך לבצע עוד היום הופנמה לא רק בדרג של מג"ד, במקרה זה סא"ל מוסא קליין, אלא גם של מ"פאים ואפילו טוראים. זה הרבה יותר מרשים מאפיזודות שכמו נלקחו מסרטי המלחמה ההוליוודיים המוצלחים ביותר. שירזי וחודרה שנשכבו על גדר התיל התלתלית כדי לאפשר לחבריהם לעבור על גבם בריצה אל היעד המבוצר. רובק'ה אליעז, מפקד הסיירת, שמצא עצמו בקרב פנים אל פנים בידיים חשופות עם קצין סורי. לשניהם נתקע הנשק. ובסופו של דבר חייל של גולני הגיע והכריע לטובת ראובן באמצעות ירי.

אז את תל פאחר לא זוכרים היום כמו שזוכרים את גבעת התחמושת. היעד היה חשוב ונהרגו עליו 34 חיילים; אבל לא בעל חשיבות אסטרטגית וסמלית כמו החרמון ב–73'. גם הוא פרויקט של גולני. ואגב, מישהו יודע למה הקרבות ההרואיים שיצאו מכלל שליטה בצה"ל מחירם הוא תמיד בסביבות 40 הרוגים? תל פאחר, גבעת התחמושת, קרב המיתלה, החווה הסינית.

מהם אותם קווי אופי בקלוז אפ של צה"ל בימי 67' ו–73'? רוח הקרבה, יכולת אלתור, תחבולה, תעוזה וקורטוב של ברבריות. בקרבות הקשים ביותר שלא תמיד הסתיימו בתוצאות הרצויות הייתה חסרה תחבולנות. אבל בסופו של דבר דבקות במשימה, תוקפנות של המפקדים וקצת ברבריות הם שהובילו להכרעות וניצחונות; ובלעדיהם, מתבצעות נסיגות או שיש ויתור על השלמת המשימה לטובת חילוץ פצועים לאחור. בדרך לתל פאחר ראו הלוחמים את גופות חבריהם בצדי הדרך והמשיכו. יש דיווח בספרו של מן שבתחילת המסע אל היעד, אחרי הפגיעות הראשונות, החיילים השפילו את עיניהם כדי לא לראות את מראות המלחמה הקשים.

גולני אינם הצנחנים

עם כל הסיבוכים וההסתבכויות שהיו בתל פאחר, זה הקרב שתרם לעיצוב דמות החטיבה ורוח גולני כמו שהיא מוכרת היום יותר מכל מאורע אחר. אם בשנות ה–50 הוטלו משימות התגמול כמעט בלעדית על הצנחנים, החל משנות ה–60 הייתה זו גולני שלקחה את ההובלה. המבצעים הגדולים בתאופיק (1960) ובנוקייב (1962) בוצעו על ידי יחידות גולני, לעתים בשיתוף יחידה מיוחדת כמו שייטת 13. כיבוש מוצבי ההגנה הסוריים בגולן שחלשו על הישובים בגליל היה המשך למסורת שנבנתה בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים.

קרב תל פאחר מקביל אולי לקרב המיתלה של הצנחנים. מאז ששת הימים משווים בין שתי החטיבות. תחרות לא הייתה שם. אבל קשה שלא לראות שתי תרבויות צבאיות ישראליות שונות כל כך בין גולני לצנחנים. תל פאחר יכול היה להזין 50 שנה של השמצות והכפשות וויכוחים אין–סופיים בקהילת הצנחנים. לא כך היה בקהילת גולני. וזאת על אף שהמג"ד מוסא קליין נהרג ממש בתוך התעלות של היעד המבוצר. כאשר קורה דבר כזה זה פתח לבלבול וכאב שנמשך שנים בקרב הלוחמים. לקרב מהסוג הזה צריך שיהיה אבא גם לאחר המלחמה. ולמרות שלא היה אבא לקרב הזה, כי הוא נהרג, לא קיבלת אין סוף סרטים תיעודיים וכתבות שנתיות עם האשמות כלפי הפיקוד הבכיר, אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל, הממשלה והציונות. כך גם היה עם שני קרבות החרמון בתחילת מלחמת יום הכיפורים ובסיומה. הגולנצ'יקים הניפו בסוף את הדגל, מישהו אמר משפט שנחקק לדורות: "העיניים של המדינה", ואם היו בעיות הן נסגרו בין ותיקי החטיבה.

בצנחנים מקובל שההאשמות וההתנצחויות בעקבות קרבות עקובים מדם לא פוסקות עד שאחרון הלוחמים המעורבים עוצם את עיניו. גבעת התחמושת קיבלה את השיר ההירואי המיוחד שלה, אבל כעבור עשור התחילו כבר לדבר על המחדל ועל כך שהקרב בעצם היה מיותר. כנראה שלוחמי גולני אנשים ארציים יותר ואין להם בהמשך החיים את הזמן והפנאי להטיח האשמות.

שלמה מן איננו מטיח האשמות, אך הז'אנר שהוא בחר בו 50 שנה אחרי הקרב ואחרי מלחמת ששת הימים מבליע בתוכו את הסגנון המקובל היום ביחס לקרבות שענני אבק ועשן מכסים ברעל את ההיסטוריה שלהם. הוא עושה צדק עם הלוחמים הפשוטים תוך שהוא מפרט אחד לאחד את פעולותיהם. הוא מסביר בצורה משכנעת את התנהלותו של המג"ד קליין במהלך הקרב, ואת החלטתו הנכונה להמשיך בקרב עם האמצעים הקיימים על אף המכשולים הקשים. הדברים האלה היו בסימן שאלה כל השנים ומן נותן את התשובות.

הפורמט של הספר הוא לא שגרתי. זהו ספר אלבומי שהטקסטים בתוכו הם תולדה של תחקירים רבים שערך המחבר לאורך השנים. יש שאלה כמובן לאיזה קהל מיועד ספר אלבומי כזה. זה לא בדיוק אלבום למזכרת לבני המשפחות, אבל זה ספר שצריך למשוך חיילים צעירים ומפקדים בצה"ל של שנת 2017. קודם כול כדי לחזור לשורשים. לרוח צה"ל המקורית. עם כל התהיות על הכשלים בקרב תל פאחר, הוא מייצג נאמנה את צה"ל של 67', ועובדה שהשיטה עבדה.

בנוסף על כך, ספרו של מן מזכיר לקורא את המחיר הכבד ששילמה המדינה כדי להסיר את האיום הסורי מעל הגליל ב–1967, ומי שרוצה השלמות מוזמן לקרוא ספרים על הקרבות הנואשים של אוקטובר 73'. 34 הנופלים בתל פאחר הם טנקיסטים מחטיבה 8 ויותר מ–20 לוחמי גולני. וכולם הם חלק מ–779 הנופלים במלחמת ששת הימים. מספר לא קטן בכלל.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017