משתלבים בחיים |ראם דה־האן

בן סורר ומורה הוא הארכיטיפ של האדם המודרני שאינו מסתפק בקיים ונדרש לפרוץ גבולות ולהביא את העתיד. אנו נדרשים לראות את הגדלות בחיים הפרקטיים

הרעל שהורג אנשים חלשים מטבעם ממריץ את החזקים (פרידריך ניטשה, "המדע העליז")

הנטייה הטבעית שבה ניחן "החניך הממוצע" בעולמנו היא להיות גדול. החינוך, האווירה ואפילו השיח הציבורי נותנים לאדם תחושה שהוא יכול, צריך ואף חייב לעשות את הכול עד הסוף, ללכת לקצה. האדם המתבגר במערכת החינוך כיום שומע הרבה על ערכים מאוד גדולים. בחינוך החילוני הוא ודאי ישמע על הגשמה עצמית, מיצוי, חיים מלאים, ביטחון כלכלי ורוחני. בחינוך הדתי הוא ישמע על אידיאליזם, על תיקון עולם, על מלכות ש־די, על עולם הבא וכו'. הצד השווה שבהם הוא הדמויות המוערצות, והכמיהה להיות כמותן. אני לא חושב שיש ילד שלא שמע או גדל על "דמויות על". הן נמצאות בכל מקום בחיינו. בסרטים ניתן למצוא אותן בדמויות כמו סופרמן, ספיידרמן, באטמן, פיטר־פן וכו'. דמויות מודרניות ניתן למצוא באילי הון ובכוכבי ספורט. דמויות דתיות ניתן למצוא באתוסים רבים על רבי עקיבא, על בן עזאי ועוד.

כך נוצרת דמות שברירת המחדל שלה היא שאיפה בלתי מתפשרת לגודל, לכיבוש העולם. באטמוספרה הציבורית כיום, אדם הוא לא אדם אם הוא לא "על אדם". כלומר אני אני רק אם הצלחתי לממש את עצמי לגמרי, רק אם פרצתי דרך, יצרתי משהו חדש בעולם, שעוד לא היה. החיים הם מרוץ, שבו הניצחון הוא היכולת להיות על אנושי, להיות האדם שפרץ את מסגרות החיים הרגילות, שמסר את הנפש על משהו מסוים, שהצליח למות על קידוש ה', או בשפה החילונית לחיות על הקצה.

תפיסה זו מביאה למסקנה המתבקשת – לעולם כפי שהוא עכשיו אין הרבה מה לומר לי, אין בו הרבה עניין, אלא רק בעולם ההולך ובא, בשכלול, בפיתוח, בעתיד. ערכיות ההווה מתפרשת רק דרך העתיד. התחושה שנוצרת בועטת בכל מה שהיה עד עכשיו, ובכל מה שיש כאן ועכשיו. ההורים שלי הם אותם "בינוניים" שנעצרו בדרך, שלא עמדו בפרויקט, שלא מימשו את עצמם ונכנעו לבינוניות החיים, לעבודה רגילה, לאישה רגילה, לבית רגיל ולדת רגילה. אני דומה לא־לוהים, ואצליח להיות כא־לוהים אם רק אקח את עצמי ברצינות, "אתאבד על זה". כל השאר, אלו שחיים את העולם הזה, הם "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו או הלכו לעזאזל“ (שלמה ארצי, “נבראתי לך“, מתוך “חום יולי־אוגוסט").

שימו לב מי גיבורי התרבות בימינו, לאור מי אנו מגדלים את ילדינו ואת עצמנו. דמויות כמו רועי קליין או אלירז פרץ ז"ל, או ייבל"א רבני מיסטיקה ומקובלים. האם אנו מחנכים על פי אנשים שמתים על קידוש ה', או על פי אנשים שחיים קידוש ה'? האם בכלל מעניינים אותנו אנשים רגילים, כאלו שעדיין חיים?

כיום, אדם הוא לא אדם אם הוא לא "על אדם". כריסטופר ריב כסופרמן

פריצה אל החוץ

דבר אינו בעל ערך גדול יותר מאשר להגיע לרמה גבוהה של עוצמה (פרידריך ניטשה, "הרצון לעוצמה")

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (דברים כא, יח־כב).

מיהו אותו בן סורר ומורה? מה חטאו? חז"ל (משנה סנהדרין ח, א־ה), בעיסוקם בעניינו של אותו בן סורר ומורה, פותחים לנו כמה פתחים להבנה במי מדובר. המשנה מדברת על בן סורר ומורה כאדם בגיר שחטאו בכך שהוא גונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין. הוא צריך לגנוב את אותן כמויות עצומות מאביו ומאמו, ולאכול ברשות אחרים.

מה הוא עושה? בלימודיי בישיבה התיכונית ניסיתי להיות בן סורר ומורה טכנית. ניסיתי לאכול כל כך הרבה בשר ולשתות כל־כך הרבה יין (תפסתם אותי, בירה). מניסיון, זה לא אפשרי. אלו כמויות שלא ניתנות לגישור, גם לארבעה שחקני פוטבול. אלו כמויות שלא קשורות לעולם הזה. אם כן, מה קורה כאן? מה התורה רוצה להגיד לנו?

אני מבין שבן סורר ומורה קיים בכל אחד מאיתנו. בן סורר ומורה הוא אותו רצון לפרוץ, לנצח את הקיים, ליצור מציאות שלא הייתה פה עד עכשיו. בן סורר ומורה הוא אנחנו. הוא הנטייה שלנו להפוך ל"על אדם". התחושה ש"יש שם איזה שיא שאתה לא שברת, יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת, יש עוד אהבה שאתה לא אהבת, ויש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור…" (יהודה פוליקר, "זה הילד שבך").

בן סורר ומורה גונב את אותה כמות אוכל לא הגיונית מהוריו. הוא לא מכיר ביכולת שלהם לרכוש, הוא לא מצליח לחיות עם התחושה שיש רכוש קנייני לאנשים שהם לא כל־כך אנשים. ההורים שלנו מייצגים את העולם הרגיל, העכשווי, ההורים הם פתח להכלת העולם בהווה ובעבר. אנו תמיד חיים בתוך ההורים שלנו. כל מעשה שלי מתכתב עם הוריי. אם אני הולך בדרכם – זה המשך שלהם, ואם אני הולך כנגדם – אני מורד בהם. כל צעד הוא התכתבות עם ההורים, עם המציאות העכשווית.

לכן דווקא הפריצה כאן בולטת. הבן איננו אוכל ברשות הוריו, הוא לא לוקח את קניינם ומשתמש בו, אלא הוא פורץ החוצה, אל עבר המרחב הציבורי. כאן מובן שמה שמעניין אותו הוא לא האכילה, לא הגניבה מההורים, כמו שמעניינת אותו היציאה החוצה, הפריצה לעולם חדש, היכולת לנצח את עצמי. זו לאו דווקא נהנתנות, אלא אידיאליזם צרוף. תחושה שאני הולך לנצח, אני מביא משהו שעוד לא היה כאן עד עכשיו.

סכיזופרן רוחני

החטא לא־לוהים היה לפנים גדול החטאים, אך הנה מת הא־לוהים ובזאת מתו גם החוטאים ההם. כעת הדבר האיום ביותר הלא הוא לחטוא לארץ (פרידריך ניטשה, “כה אמר זרתוסטרא“)

מה הבעיה בזה? מדוע הבן הסורר והמורה נסקל? מה הבעיה בשאיפה לחיות את החיים עד הסוף, לא להיכנע לבינוניות, להיות גדול בכול? הבעיה היא לא בשאיפה, אלא במה שהיא יוצרת. תחושה זו יוצרת מעין "סכיזופרניה רוחנית". אני לא חי את העולם הזה, הוא לא מעניין אותי, הוא לא אומר לי כלום. אין לי עולם הזה, ובמידה מסוימת הזדכיתי על העולם הזה שלי לצורך עולם הבא. כשאני רואה משהו, מעניין אותי מה ניתן לעשות איתו ולא מה שהוא עכשיו. כשאני אומר משהו, כשאני מביע רגשות, אני בעצם מדבר על העתיד, על הרצוי ולא על המצוי. כשאני אומר למישהי אני אוהב אותך, אני לא מתאר רגשות עכשוויים, שהרי מה הם? הם כציץ נובל, כענן פורח, אלא אני מתאר את מה שאני רוצה להיות. אני מתאר הכול מתוך זווית של כאבק פורח וכחלום יעוף. אלו חיים ללא חיים, אלו חיי מלאך. אין כאן שום רצון לחיות במובן של כאן ועכשיו, אלא רצון לחיות את העתיד. אם תדע שמחר אתה הולך למות, לא תצליח לחיות את היום, כיוון שהוא לא מעניין אותך.

אנשים לא מעטים מספרים על תחושה הרובצת בקרבם, ועל פיה אין להם היכולת לשנות ולהשתנות בעצמם. זו תחושה שאני מחכה לאירוע שיזעזע לי את החיים, שאני לבד לא יכול למשוך את עצמי מתוך הסרט שאני חי בו. אני מוכרח לעבור איזו מחלה, פיגוע או מרעין בישין אחרים כדי להתחיל לחיות. הרבה פעמים דווקא אנשים חולים מגלים את החיים, מודים למחלה שהחזירה אותם לחיים שפויים והוציאה אותם מהמרוץ לעתיד, מ"מלחמה קרה" בינך לבין עצמך.

מחנכים על פיו. רועי קליין הי"ד
צילום: דובר צה"ל

חינוך של תבליט

הוא אשר נלחם עם מפלצות – שייזהר, פן יהפוך הוא עצמו למפלצת (פרידריך ניטשה, “מעבר לטוב ולרע“)

מה האלטרנטיבה? האם אנו רוצים לייצר אדם "פרווה", אדם ללא שאיפות גדולות, אדם שלא מתבונן כל הזמן למרום, שבשבילו השמים הם באמת גבול, ואולי יש כמה גבולות עוד לפניהם? האם אנו מעדיפים דפוס אחר של בן, של תלמיד, של עצמנו, דפוס של אדם נאיבי, אפָּתי, חסר חשק לנצח את החיים? אדם המשלים עם מחלות ולא מחפש להן תרופה?. אדם המשלים עם המגבלות ולא עמל כל חייו לפתור אותן? אדם שחי את העולם הזה, ולא מתרומם אל עולם שהולך ובא?

כאשר אדם רוצה להגיע ממקום מסוים למקום אחר, הוא צריך למצוא את הדרך. ליכולת זו קוראים ניווט. עולם הניווט יכול להתבסס על שני מישורים – תבליט ותכסית. התבליט מבוסס על מה שגלוי בשטח עצמו, על הרים, נחלים, קווי רכס וגובה וכו'. התכסית היא הכיסוי של התבליט: כבישים, בתים, יערות וכו'. יתרונה של התכסית הוא ברור. כולנו יודעים שבית הוא דבר בולט, ויישוב הוא דבר שנראה למרחוק. אך ביתרון התכסית גם חסרונה. היא דינאמית, משתנה בכל יום. כביש שקיים היום לא בטוח יהיה פה גם מחר, אולי הוא ייהרס או יתרחב. יישובים קמים ונהרסים לעתים. לעומת זאת, עוד לא צץ הר במקום לא צפוי. ההליכה על בסיס התבליט היא יותר קשה, אך היא מדויקת. היא לא משתנה ועל כן היא בסיס פשוט ואוניברסלי ליכולת לנווט, למצוא את דרכך.

החינוך יכול להיות דרך בעלת אמירה, בעלת נוכחות, רק אם המחנך מבין שהוא תבליט ולא תכסית. כלומר, הורה או מחנך לא יכולים לתת לילד את העולם הערכי השלם, את כלל הנתונים על מנת להצליח בחיים. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אם תנסה לחנך ילד על עולם בנוי, אשר יש בו כבישים ויישובים, אידיאלים ודרכי הגשמתם, הוא יבין שזה עולם שהיה כבר ואיננו. לרוב הוא לא יצליח לכבד עולם זה, שהרי "אבד עליו הכלח", או שיצליח לכבד אך כמובן שלא להזדהות.

לעומת זאת, חינוך אשר מתמקד ביסודות בונה עולם שלא יכול להשתנות. זהו חינוך הנותן את הבסיס וקורא את התלמיד לבנות עליו את עולמו, להוסיף את התכסית המיוחדת לו, זאת המבטאת את מי שהוא באמת. קריאה לתלמיד לחיות את העולם של המחנך נידונה לכישלון, שהרי במהותם הנפש שונה והדור שונה, ועל כן אין יכולת מוסרית וטכנית לחנך להיות מי שאתה לא, לחנך לחיות על פי אמות המידה והקריטריונים של המחנך. לעומת זאת, היכולת לתת עולם ערכי, עולם רוחני מוחלט, שממנו אתה תבנה את עצמך, שעל בסיסו אתה תכסה את העולם על פי מי שאתה, היא יכולת החינוך שיכולה להחזיק מעמד, ולתת למתחנך ולעצמנו את הכלים לחיות על פי העצמיות שלהם בתוך עולם שלא ממציא את עצמו כל יום מחדש.

חיים דו ממדיים

בכל פעם שהחיים זורחים, האושר והאינסטינקט זהים (פרידריך ניטשה, “שקיעת האלילים“)

אנו נדרשים לחיות בשני מישורים. האחד, לחיות את החלומות שלנו מתוך ההורים שלנו. אנו נדרשים לקבל את התבליט של הורינו, ובעצם להפנים שלא אנחנו יצרנו את העולם, יש כאן דברים שקיימים יותר זמן מאיתנו, ויישארו כאן גם אחרינו. כדברי גתה: "מי שאינו נותן דעתו על שלושת אלפי שנות ניסיון דן את עצמו לבערות חשוכה של חיים מיום ליום". אנו נדרשים לרסן את יצר הכיבוש שבנו, לא לפרוץ את גבולות הקיים, לחיות את ההווה, לחיות את המהות, את מה שקורה עכשיו, ולא רק את העתיד.

בלחיות את החיים דרך הערכים של העולם שאותו חיו ההורים שלי יש אמירה שאני מאמין במציאות, אני מאמין שכל אותם ערכים שהיו קיימים כאן לפני שאני הגעתי הם אמיתיים ונצרכים, ואני צריך לקחת אותם למקום יותר טוב, לקדם אותם, אך לא ליצור מציאות חדשה.

מאידך גיסא, אנו נדרשים לא לרסן את יצר היצירה שלנו, לא לדכא את רצון הפריצה וכיבוש העתיד. אנו נדרשים לחיות את העולם הבא, לפנטז, לדמיין, לשאוף כל הזמן אל הלא מוגדר, אל המוחלט, אל המציאות שעוד לא קיימת. רק כך ניתן לשנות, לתקן, ליצור מציאות שלמה. השאיפה היא התיקון בכך שהיא מייצרת את ההנעה, את הרצון לשנות. אנו נדרשים ליצור את התכסית שלנו, לכסות את העולם בדברים שעוד לא היו פה, אך מתוך פרספקטיבה, מתוך נקודת מוצא שהעולם הוא טוב, שהעולם הוא שפוי, ואני מוסיף משהו ולא בורא יש מאין. אנו נדרשים להיות סופרמן אך עם רגליים על הקרקע, לחיות את רבי עקיבא בתוך מציאות של זוגיות, להצליח להנכיח את הגדלות בתוך החיים הפרקטיים שלנו.

בה במידה שהמצאנו את השקר של עולם אידיאלי, רוקנו את המציאות מתוכנה, ממשמעותה וממהימנותה (פרידריך ניטשה, “הנה האיש“)

"בן סורר לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין ע, א). בשורה מדהימה זו מתומצת עיקרון רוחני שלם. ישנם דברים שלא היו, לא קרו ולא יקרו. אם כך לשם מה הדיבור עליהם, למה הם נצרכים? כדי לדרוש ולקבל שכר. הדרשה היא הנותנת את השכר. בניגוד לבן סורר ומורה שרואה את השכר בעתיד, בעולם הבא, הדרשה היא עצמה השכר. עצם הלימוד, עצם היכולת להתחבר לעולם אחר, שהוא אתה ולא אתה, שהוא מורכב, שיש בו מצב של שקלא וטריא, של התקדמות, הוא השכר. הלימוד הוא החיבור בין העולם הזה לעולם הבא, הוא לחיות את העולם הבא בעולם הזה.

דרישה וקבלת שכר פירושן לחיות את החיים העכשוויים, להאמין בהם, לתת להם מקום, יחד עם האידיאל של קבלת השכר, של העולם ההולך ובא, של הרצון לקדם ולקחת את העולם למקום שהוא עוד לא היה בו. קבלת השכר היא האהבה לשאיפה אל הבלתי אפשרי, אך גם היכולת למצוא את זה כאן ועכשיו, לממש את זה, ובעיקר לראות את השאיפה לעתיד כבר במציאות העכשווית.

ראם דה־האן לומד ומלמד בחבורת "גלי מסכתא" 
בישיבת ההסדר ביפו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013