זקנה ספרותית בודדה, פילוסופית מחפשת דרך ואמנית סוריאליסטית, שחקני תיאטרון שייקספיר וכלבים. כולם מככבים במסות המהוות ביטוי לנפש בספרה האישי של המשוררת והסופרת נורית זרחי
חידת הכפולים
נורית זרחי
אפיק, 2017, 104 עמ'
"חידת הכפולים" הוא ספר מסות קסום שמעט דפיו מכילים עולמות נפש של דמויות המשורטטות בזיקה אישית לכותבת. בספר חמש מסות, שלוש מהן מוקדשות לנשים, והראשונה בהן נקראת "מיס בריל יוצאת לפארק".
לסיפור "מיס בריל" של הסופרת הבריטית קתרין מנספילד (1888–1923) התוודעתי בימים רחוקים, בשיעורי האנגלית התוססים של המורה שר–שלום בתיכון "מעלה" בירושלים. זהו סיפור על אישה זקנה ובודדה הממוקדת בחיי האנשים הזרים שהיא צופה בהם בפארק. ההתרשמות מהסיפור הזה גרמה לי מאוחר יותר להיחשף לכל כתביה של מנספילד, ואף לכתוב על כך עבודת תיזה, ובקריאה על אודות קתרין בספרה של זרחי חוויתי פגישה מחודשת עם הסופרת האהובה.
המסה הלירית הזאת קרויה אמנם על שם מיס בריל, אך הסיפור והסופרת מהווים טריגר חווייתי לעיונים בנושאים שונים, שמתקשרים גם למנספילד וגם לזרחי וגם להגות כללית. המסה כזכור היא סוגה שיש בה יסוד של הרפתקה רוחנית. היא אינה מבוססת על מבנה יציב ומתוכנן, אלא במידה רבה על מעברים שעשויים להיות אסוציאטיביים (מסה מלשון "לנסות" ובמלרע כמובן).
יוצרות מוערכות שמתו טרם זמנן. הפילוסופית סימון וויל (, 1936)
התמודדות עם החלוף
המסה "מיס בריל יוצאת לפארק" פונה "ימינה ושמאלה ולכל העברים", כביטויה של דליה רביקוביץ' ב"בובה ממוכנת", ויוצרת מטווה עדין ומורכב. והנה, מהלחישה המבזה של הצעירים כלפי מיס בריל אנו עוברים לפחדיה של הכותבת מהזקנה, להזדהותה עם מיס בריל, ולדיון על הזקנה שזרחי תופסת אותה כאלימה וקוטלת וכשער לכיליון. לכאורה האמנות היא אנטי–תזה לסופיות החיים, אבל אולי גם אותה ישטפו "גלי נהר הכארון"? (עמ' 7).
ומכאן עוברים לקטע לירי נהדר מיומנה של קתרין מנספילד. הליכתה של קתרין למקום מרפא אזוטרי מהווה מצע לדיון על אודות הניגוד בין להיות אמן לבין איון האגו, כעיקרון בשיטות שקתרין פנתה אליהן. ואז פונים לעיונים באמנות ופסיכואנליזה: "עד היום הפסיכולוגיה לא חשה בנוח עם עצמה" (עמ' 16).
זרחי כותבת שהמחלה נתפסה אצל קתרין באופן רומנטי, אבל אין ספק שהיא עצמה רחוקה מאוד מראייה זאת, נוכח התנסות אישית קשה המדווחת במאמר. ועם כל עיון ודיון וסיפור אישי ושרטוט דמותה וחייה של קתרין מנספילד ודיון בנושאים שונים שמתקשרים זה לזה, אני כקוראת חשה כמי שמוצאת אוצרות סמויים. ומבלי לפרט, רק אציין שהציר המרכזי של המסה הוא ההתמודדות עם החלוף, שלובשת פנים שונות במהלך המסה ואף יוצרת מעין מעגל שתחילתו במיס בריל וסופו במיס בריל, עם ניסיון קל להתנחם. ובניסיון צנוע להיכנס לדיאלוג אישי, ארשה לעצמי לתהות: האם לזקנה פני מיס בריל או פני המכשפה השנואה? אפשר לדמיין חוויה אחרת: של שחרור מכבלים ועומסים, של התחדשות ושמחה, של מבט פחות ביקורתי כלפי אנשים, יותר מכיל ומפויס, וגם של תחושה שעדיין נשאר מה לעשות, והשנים הללו הן הזדמנות לתיקונים אישיים.
קתרין מנספילד נפטרה צעירה ממחלת השחפת, אך נורית זרחי מחילה עליה את חוויית המוות המתקרב של האדם הזקן. קתרין ניסתה למצוא משענת מטפיסית בתורות האזוטריות של גורדייף ואוספנסקי. היא הייתה דמות נשית עדינה וגם סוערת ובעלת רגישות יתרה מאוד. מנספילד זכתה להכרה ולהערכה בחייה הקצרים. במסה חשים את הקרבה הנפשית ואת תחושת האחווה של נורית זרחי כלפי סופרת רחוקה שלמרות גורל חיים שונה, אולי דמתה לה באישיותה.
קתרין מנספילד, 1917
צילומים: Ottoline Morrell
שנאה והרעבה עצמית
לעומת זאת, קשה להבחין בקרבת לב אמיתית בין זרחי לבין הדמות שבפרק הבא – סימון וייל. לפני הכול חשוב שלא נתבלבל בינה לבין יהודייה אחרת בשם סימון וייל, פוליטיקאית שהייתה שרה בממשלות צרפת, תרמה לחקיקת חוקים חשובים וזכתה בפרסים יוקרתיים על פעילותה. נשיאת האיחוד האירופי לשעבר, דמות נערצת שעודה בחיים. ובכן, זרחי כתבה על סימון וייל הפילוסופית, שחיה דור אחד לפני סימון וייל המנהיגה הפוליטית (1943-1909). במסה זאת נעדרת אותה הזדהות שבולטת כל כך ב"מיס בריל", אולי כי אין דמיון אישיותי בין שתי היוצרות, והקשר הוא בעיקר בפן הרעיוני.
סימון וייל ראתה במחפשי–דרך את אחיה ואחיותיה, ובנקודה זאת חשה זרחי שיתוף עִמה, כמי שאיבדה את אמונתה, אך לא את התהייה ואת בקשת הפשר נוכח מופעי החושך והאימה שבהיסטוריה. חוויית החיפוש נקשרת למה שהיא רואה כמהות הדתית האסכטולוגית של החזון הציוני–סוציאליסטי שעליו התחנכה בקיבוץ גבע, מקום שבו שררה "תודעה דתית ללא דת" (עמ' 30). להתרשמותי, המסה מאירה יפה את דמותה של הכותבת עצמה, אך יוצרת זרות קלה כלפי סימון וייל. זרחי אינה שוכחת לציין שמדובר בפילוסופית גדולה, שמהווה אתגר אינטלקטואלי רציני למי שמנסה לעסוק בכתביה מהפן הרעיוני, וגם הציטוטים המובאים מכתביה מעניינים מאוד.
סימון וייל התנצרה בעקבות חוויה מיסטית והפגינה יחס של תיעוב כלפי היהדות, כמיטב מסורת השנאה העצמית היהודית. הדמות המתוארת, שהזדהתה עם מאבקים חברתיים ופוליטיים שונים, עשתה דברים תמוהים וחסרי ערך כמו לעבוד קשה בבית חרושת על מנת להפגין הזדהות עם מעמד הפועלים הסובל, או להימנע מאכילה חיונית, בהיותה חולה מאוד, מה שהוביל למותה בגיל צעיר. כמו קתרין מנספילד היא נפטרה משחפת. אלא שמנספילד נלחמה כדי לשרוד, ואילו סימון וייל בחרה להזדהות עם אלה שאין להם די מזון בצרפת הכבושה, עד למוות חסר תועלת מרעב.
יצירה נשית עוקפת
שלוש נשים מככבות בספר והשלישית היא לאונורה קרינגטון (1917–2011), אמנית שהייתה חלק מקבוצת אמניות סוריאליסטיות, שמשותפת להן הזיקה ל"תרבות פרה–פטריארכלית", שיש בה אלמנטים של פנטסיה, מיסטיקה, מיתיות וכישוף, כפי שמבחינה זרחי. הדיון בשפת הציור מוביל לעיון בשפה, ומכאן לדיון פואטי בשפת הכתיבה של זרחי כחיפוש אחר האמת הסודית המסתתרת מעבר למילים, רעיון שמזכיר מאוד את נושא ה"תהום" ב"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק. נכבשתי בדמותה של לאונורה קרינגטון, שמייצגת במסה את היכולת הנשית לעקוף את הגבולות שהתקופה הציבה לנשים, ולתת ביטוי מקורי לתכנים שבנפש על ידי הבריחה לעבר רחוק. בעיית היצירה הנשית מתבטאת גם בדמותה של המבקרת פביאנה חפץ שהלכה לעולמה בטרם עת, ונורית זרחי רואה בה את מי שיכלה להיות סופרת, אך עקב נסיבות אישיות לא הצליחה לממש זאת.
כותרת הספר "חידת הכפולים" לקוחה מהמסה הרביעית העוסקת בנושא ההתחפשות הכפולה בקומדיות של שייקספיר: שחקנים גברים התחפשו לנשים כמקובל בתיאטרון השייקספירי, ואילו נשים התחפשו לגברים במסגרת העלילה. נושא ההתחפשות קשור בעיני זרחי לעיון במהות העצמי ולשאלת ה"אני" בכלל, האם הוא בנמצא? וכאן נמתח חוט קטן לפרק הראשון, שגם בו מתקיים דיון קצרצר ב"אני" ובאיונו. למסה זאת אופי שכלתני יותר מאשר לראשונות והיא מעניינת לא פחות. את הספר חותמת מסה קטנה ונפלאה על כלבים. וכאן כל מילה שלי מיותרת. פשוט לקרוא וליהנות. אציין עוד את השירים המעולים הפזורים בין המאמרים ומהווים ביטוי נוסף לדיאלוגים שבספר.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז
