בתוך עולם של מוסכמות נוקשות ודפוסי נימוס מחייבים במשחק חברתי ציני ואינסטרומנטלי, בולטת הגיבורה פאני כדמות אמת הנאמנה לעצמה. תרגום חדש לרומן המוערך של אוסטן
מנספילד פארק
ג'יין אוסטן
מאנגלית: לי עברון
תמיר // סנדיק ואהבות, 2017, 562 עמ'
ג'יין אוסטן מהלכת קסם על מעריציה ושיממון על אחרים. ענייני שידוכים ויחסי משפחה הממלאים את ספריה נראים לכאורה פשוטים ובלתי חשובים, אך מי שמתחבר לתדר של כתיבתה יגלה את המבנים המפוארים, את הדיאלוגים השנונים ואת עיצוב הדמויות האמפתי והחריף גם יחד. היא אינה סופרת של תהומות הנפש, או של ראייה חברתית מקיפה, וספריה מוגבלים בדרך כלל לחברה כפרית גבוהה באנגליה של ראשית המאה התשע–עשרה, כמעט ללא התייחסות לאירועים פוליטיים שמעבר לחיים הקטנים של הקהילה, וללא אותות של מרי במוסכמות התקופה.
"מנספילד פארק" נחשב לרומן העמוק והמיוחד שבין ספריה, ובזמנו לא הוערך כערכו, אולי בשל גיבורתו יצאת הדופן או בשל היותו גדוש יותר באירועים קודרים. גיבורתו פאני פרייס הוצאה מביתה בהיותה בת עשר ונמסרה למשפחת דודתה, שם גדלה בעולם של שפע כלכלי ונימוסים מדוקדקים. עם זאת, הבהירו לה חזור והבהר שהיא סוג ב', נתמכת בת–מזל, ואל לה לצפות לשוויון ביחס לילדי המשפחה האחרים, שני נערים גדולים ושתי ילדות מעט גדולות ממנה, שמההתחלה מפגינות כלפיה התנשאות וזלזול.
הדודה מרת ברטרם נוהגת באדישות נינוחה ואטומה לצרכיה הרגשיים. דודה אחרת, אלמנת הכומר נוריס, מתעמרת בה השכם והערב ודואגת שלא תזכה להטבות מיותרות כמו הסקת חדרה שבעליית הגג. ידידה היחיד הוא אדמונד, הצעיר בין הבנים, שמבין לנפשה ומסייע לה בחיים היומיומיים, מחנך אותה לערכי הנצרות ומפתח את השכלתה. על כולם חולש ראש המשפחה סר תומאס שמפחיד את כולם ובמיוחד את פאני הרגישה. בנותיו המפונקות מסתירות ממנו את אופיין וחשקיהן, וכך נמנעת ממנו היכולת לתרום לחינוכן.
נושא החינוך אכן בולט מאוד ברומן. פגמים שבאופי מיוחסים לחינוך קלוקל ולפינוק. גם נושא הנימוסים בולט מאוד, כמו גם בספרים אחרים של אוסטן. כשפאני מבקרת בבית הוריה אחרי שנים רבות במנספילד, היא מזדעזעת מחוסר הנימוסים. לבן תקופתנו מוזרים מאוד היחסים הפורמליים שבין קרובי משפחה, כאשר האב הוא "אדוני" והאם "גברתי" והאחות שעלתה לגדולה בהינשאה לאציל לא נקראת בשמה הפרטי, ואפילו המחזרים המאוהבים פונים לנערות בשם המשפחה.
הספר מבליט את הפער בין פורמליות מזוקקת של נימוסים והליכות לבין עיוורון נפשי ומוסריות פגומה. בתוך העולם המנומס של החברה הגבוהה קיימות תופעות מחליאות: יחס מרושע של הדודה נוריס כלפי פאני, נישואין לשם כסף ומעמד, בגידה בבן זוג, פלירטוטים לשם עונג אנוכי ללא כוונה רצינית. בתוך עולם אסתטי ומלוטש גדלה פאני בעזובה רגשית, מוגנת מעט על ידי אדמונד. תיאור קורותיה ומצבה הנפשי בבואה למנספילד הוא אבן חן ספרותית.
כמו סינדרלה, גם פאני מנוצלת ומקבלת בהכנעה את קיומה הנחות. ג'ון אוורט מיליי, סינדרלה, 1881
מגולם לפרפר
הקשר בין פאני לדודותיה מזכיר מעט את סינדרלה ואחיותיה. פאני מועסקת ומנוצלת ומקבלת בהכנעה ובהפנמה את קיומה הנחות ואת הפער בינה לבין דודניותיה. אבל בחלוף השנים משתפר מצבה המשפחתי והחברתי. אחד המבנים הידועים בספרות הוא של נדנדה. האחד עולה והשני יורד. פאני עולה ואחרים יורדים. האירועים הקשורים לכך מתקשרים בדמיוני לתופעה הזואולוגית של הזחל, הגולם והפרפר. מי שחש זחל אין פלא שהוא מתעטף בגולמיות, אך אם יש לו מזל ואופי הוא יגיח כפרפר.
בתהליך זה, המופיע רבות בספרות, יש ביטוי לחידה האנושית, וגם לאיי האפשרות להכיר באמת את הזולת. בני אדם לכאורה מפתיעים מאוד כשמתגלה שהם לא מה שחשבנו, לטובה ולרעה. בסרט הטלוויזיה שנעשה על "מנספילד פארק" וראיתי לפני שנים רבות, התרשמתי כל כך מהשינויים החלים בפאני, שמנערה בעלת מראה והבעה כבדים במקצת הופכת לבחורה שיופייה הפיזי מקרין את אישיותה המיוחדת. מגולם לפרפר.
עיצוב דמותה של פאני מרשים מאוד, ויש בו הרבה מהאוניברסלי, מעבר לתכונות האישיות שהן בנות התקופה והחינוך כמו שמרנות וצניעות יתרה. פאני היא דמות שכולנו מכירים מהספרות ומהחיים. הבחורה העדינה והרגישה הזאת, המכווצת מרוב ביישנות, השונאת להתבלט, שיש בה חכמה נסתרת ויכולת חדה לבחון ולהבין את סובביה, אבל זקוקה לעידוד כדי לתת ביטוי ליכולותיה. ברומנים של אוסטן וברומן זה במיוחד בולטת ההבחנה בין אנשי אמת שנאמנים לעצמיותם לבין כל מיני שחקנים ציניים שפועלים בזירה חברתית מושחתת, כמו השחקן המוכשר תרתי משמע הנרי קרופורד.
העולם המתואר עומד על המשחק החברתי הגובל לא אחת בציניות וביחס אינסטרומנטלי לבני אדם. עולם של מוסכמות נוקשות ודפוסים מחייבים ובעיקר התלות הקיומית של האישה בנישואין, מה שגורר שידוכי תועלת בין אנשים בלתי מתאימים, ואף בגידות וניאופים. מעטים ביצירה הם האנשים האמיתיים, ומהם פאני היא המרשימה ביותר. השוני, המופנמות, ההססנות ומה שמתברר כחכמה שקטה מושכים אליה לבבות. היחס כלפיה משתנה בהדרגה, ויותר ויותר נזקקים לה.
חיבור תמוה למאבק בעבדות
אוסטן נמנעת מפשטנות. גם הדמויות השליליות כמו הנרי קרופורד ואחותו מרי מעוצבות במלוא אנושיותן, וגם ה"טובים" נופלים טרף לחולשותיהם וקוצר השגתם. וכך גם הנרי, שכמעט גורם לנו לרחם עליו בשל אהבתו הנכזבת. פאני החלשה והענווה מגלה נחישות נדירה מול הלחצים שמופעלים עליה להינשא לגבר שעשוי לרומם את חייה מכל בחינה, אבל מאז שצפתה בשקט במעלליו ובשברון הלב שהסב לבת דודתה מריה, דינו נחרץ, ואין לו סיכוי אצלה למרות התועלת החברתית והכלכלית הצפונה לפאני בנישואים כל כך מפוארים.
ספריה של אוסטן מעניקים עונג מיוחד של פואטיקה תמימה המבוססת על מספר כול–יודע, כיווצי זמן למכביר ועלילה רציפה שמסתיימת בנישואין המיוחלים, כצפוי. יש קסם רב בסגנון הבהיר והצלול, הגבוה למדי בלי להיות מסובך. תרגומה של לי עברון הוא השלישי בשפה העברית, והוא ראוי לכל שבח, אך אין הוא מבטל את תרגומה היפה מאוד של טלה בר משנת 1986 (הוצאת אור עם). עדיפה גם הכותרת שלה "פארק מנספילד" שמתאימה יותר לעברית מאשר "מנספילד פארק" שמחקה את האנגלית. ולא אתייחס עתה לתרגום נוסף של אהרן אמיר משנת 1988.
בהתייעצות עם מומחית למכמני השפה האנגלית, ובהשוואת קטעים למקור, עלתה המסקנה ששני התרגומים ראויים מאוד. בתרגום של טלה בר ניכרת יתר צמידות לאנגלית של אוסטן, ולעיתים הבחירות שלה עדיפות. עם זאת, התרגום של לי עברון נראה יותר עכשווי וקליט. להנאה ולבהירות מוסיפים גם הגופנים הגדולים והיפים והמרווח הגדול בין השורות, שאומנם מנפחים את הספר כולו לכדי 562 עמודיו, אך מקילים מאוד על הקריאה.
וכמה מילים על "אחרית דבר" של ד"ר הלנה קלי, שעוררה בצדק תגובות של דחייה. לפנינו אמנם מסה מעניינת כשלעצמה בעיקר בהיבט של תולדות המאבק בעבדות, אך החוקרת מחמיצה את היצירה כליל כשהיא רואה בה ביטוי למלחמה בעבדות. נכון שמנספילד היה שמו של שופט שפסיקתו תרמה למאבק בעבדות, ונוריס היה שמו של מי שלחם במתנגדי העבדות, ושם זה הוענק לדודה המאוסה; וייתכן שסר תומאס החזיק עבדים באנטיגואה הנזכרת בספר כיעד לנסיעתו הממושכת. גם הקישור בין השרשרת והצלב שקיבלה פאני לבין מעורבות המיסיון בעבדות תמוה ביותר, וכך קביעותיה של המבקרת לגבי הגיבורים, שאינן עולות בקנה אחד עם עמדת המספרת ועם ההיגיון הפנימי של היצירה. תמוה מאוד ואפשר לוותר.
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז
