ממהמרים ונוטלי סמים ועד מעשנים – בניגוד לליברליזם הנוקשה, התורה מחייבת כל אדם להציל את חברו, גם אם הוא פוגע בעצמו
בין המכות שבהן מאיימת עלינו התוכחה שבפרשת כי תבוא, ישנה אחת המסכנת אותנו ואת כל החברה המערבית: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (דברים כח, כח). התסמונת הזאת מתארת את האדם והחברה שאינם מסוגלים לשמור על עצמם. מתואר כאן מצב של אי אפשרות לראות את המציאות כפי שהיא, בלי יכולת להיעצר במדרון החלק, במצעד האיוולת שבו החברה צועדת. אכן, העיוורון שעליו מדבר הפסוק אינו פיסי אלא פסיכולוגי, ועל עיוורון זה כבר נאמר: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (דברים כז, יח).
האמנם זו כוונת הפסוק? זהו קטע שכתבתי מזמן, ועל סוג הקטעים האלה אני שואל את עצמי: האם יש לזה לפחות ריח של פשט, או שזה שוב דרש, מוצלח יותר או פחות? אינני מפחד להרבות בדרשות, אבל הפעם אנסה להגן על טענתי.
במשלי (כח, י) אנו קוראים: "מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע, בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל, וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב". "בִּשְׁחוּתוֹ" פירושו כנראה בבור שחת שהוא הכין לאחרים. על כל פנים נראה שאין ספק שמאחורי הפסוק הזה עומד הפסוק בדברים, על המשגה עיוור בדרך. החכם הבין כאן שדברי התורה מתייחסים גם לצורות אחרות שבהן אנו מכשילים בני אדם ולא רק להכשלת עיוור כפשוטו. זאת ועוד, לדעתי התיאור במשלי מתייחס אף לזה הרוצה לשכנע אדם ישר ללוות אותו בתוכניתו הפושעת להפיל ברשתו תמימים. הפסוק מנבא שהמתכנן ואיתו שותפו שהיה ישר, שניהם ייפלו בבור השחת שהוכן לאחרים.
עזרה לבלתי מודע
נראה לי שכבר במשלי נתפס הפסוק על המכשיל עיוור כשייך לסוג המצוות הכלליות יותר: מטא–מצוות, או אם תרצו – מצוות–על, מהן נלמדות הלכות שונות וחוקי מוסר נוספים. חז"ל כבר לימדו אותנו ממדים שונים הכלולים בהן, אך אלו הולכים ומתחדשים בכל דור ודור. למשל: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" יכול להיתפס כהתנגדות נגד מי שמפעיל סדיזם כלפי החלש. "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" כולל, לפי הפסוק במשלי, יותר ממה שנראה במבט ראשון: אסור לנו לנצל את עיוורנו של הזולת לטובתנו. אך לא זו בלבד. האם אני גם חייב לדאוג לו שלא ייפגע בדרכו גם כשאין אני אחראי לו? התשובה מעמידה אותנו בפני חובה: כן! ואת זאת נוכל ללמוד ממצוות השבת אבדה, המשלימה את מצוות הגנת העיוור. השבת אבדה פירושה להשיב לאדם לא רק אבדה כספית, אלא גם אבדה גופנית או "נפשית". זאת ועוד, אני חייב להחזיר את האבדה אף אם הוא לא מודע לכך שאיבד אותה, ואף כאשר הוא רק עומד לאבד אותה, טרם שזה קרה.
אחת הטראומות האנושיות הקשות ביותר מתרחשת כאשר אנו חייבים להזהיר את ילדינו ממעשי החסד של אנשים זרים. זהו אחד המפגשים הראשונים של הילד עם הרוע. אנו חייבים להגן על הילדים מתמימותם. הפכנו הורים כאשר התינוק נולד. אנו הופכים עתה הורים בפעם השנייה, וזאת כי הפכנו פטרנליסטים וגם – מטרנליסטים. אכן, ילדינו זקוקים ללא ספק להגנה, אך מה עם הבוגר ה"עיוור"? הוא איננו זקוק להגנה? כאן נעוצה המחלוקת עם הליברליזם הנוקשה, אך אני מאמין שזו חובתנו. הבחנה שאולי אינה מדעית מתארת יפה את הסיטואציה שלפנינו. יש אמפתיה ויש סימפתיה. אמפתיה היא היכולת להזדהות עם הכאב של הזולת, בעוד הסימפתיה, במובן העמוק שלה, קוראת לנו לראות את בעיות הזולת ולעזור לו אף כאשר הזולת איננו מודע אליהן, או שהוא מדחיק אותן.
הנשיא האמריקאי הנודע אברהם לינקולן טבע פתגם שהפך קלאסי. אלא שלדעתי רק מעטים הם המבינים את הטרגיות שבדבר. אמנם כן, אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, אולם אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, ואפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן. האמנם אין אנו מרגישים בטרגדיה שבכך? האם המרומים לא זקוקים לעזרתנו? יש הבונים קזינו, זרים ו/או אחים, כדי להתעשר על חשבון התרוששותם של רבים. האמנם מותר לנו לרחוץ בניקיון כפינו ולטעון שהם אנשים בוגרים היכולים לדאוג לעצמם? האמנם פטורים אנו מלהציל אדם מן הסמים אף אם הוא משתמש בהם במלוא המודעות? האמנם אין המעשנים עיוורים, שעיניים להם ולא יראו?
פעולתם של הרואים
עד כאן ייחוס העיוורון לבני האדם שאינם שופטים נכונה את המציאות, קל וחומר שאינם שופטים נכונה את עצמם. העיוורון הוא טרגדיה איומה, אולם ישנה סכנה חמורה יותר וממנה מזהיר הכתוב: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד). סכנה זו נובעת לא ממעשי העיוורים אלא דווקא מפעולתם של הרואים, שכדי לקדם את האינטרסים שלהם מנצלים את העיוורון של האחרים. המצווה "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" הפכה בהגותם של חכמי הדורות לדגל המאבק נגד ניצול תמימותו של האדם, שגיאותיו, חולשותיו ובערותו, מה שחז"ל קראו "סומא בדבר" (ילקוט שמעוני, ויקרא יט, תרט). אלו הנצלנים המסוכנים הפוגעים בבני האדם, בבריאותם או ברכושם. אולם ישנה פגיעה עמוקה אפילו יותר, הנגרמת מאותם הפושעים שבמודעות שלמה ומפוכחת מחטיאים את הרבים. הראשונים גונבים את ה"עיוורים", האחרונים – הופכים אותם לרשעים.
הערה אחרונה. זוכר אני שלפני שנים רבות, כאשר קראתי את ה"חפץ חיים", למדתי על ממד נוסף של הלכה זו. את מילותיו שכחתי, לא כך את הרעיון: מי שאינו רגיש לצרכים הפסיכולוגיים והפדגוגיים של בניו, בנותיו ותלמידיו עובר גם הוא על "לפני עיוור", שהרי כך מכשיל הוא את אלה שהוא מנסה לחנך!
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז
