תגובות ל"יומן רווקות"
הורים לרווקים
ארבעת המאמרים שעסקו ברווקות המאוחרת אכן נתנו הצצה לעולמם של אלה שלא באו בברית הנישואין. אולם נראה כי חשוב להביא לתשומת לבם של ההורים כי לעיתים דווקא הם – הם הרוכשים לילדיהם את כרטיס הכניסה למועדון זה.
הדבר נפוץ בעיקר בקרב הבנות. נראה כי הגיל הכרונולוגי מכניס הורים לכוננות ספיגה וההתבוננות היא בתאריך הלידה ולא בבשלות הנפשית והרגשית של בנותיהם. החרדה מפני אימת "הרווקות המאוחרת" מעבירה אותם על דעתם והמערכת המשפחתית נכנסת כולה לפעולה. דייט רודף דייט והצעה רודפת הצעה ללא שהתקיים באופן אמיתי וכן הפסוק "נקרא לנערה ונשאל את פיה".
רווקות רבות יעידו כי נכנסו למעגל הדייטים מתוך לחץ משפחתי ולחץ חברתי ללא כל יכולת להודות בפני עצמן, לא כל שכן בפני אחרים, כי טרם בשלה השעה עבורן. שהרי יש עוד לימודים לסיים, או אפילו להתחיל, יש טיול למזרח שטרם יצא לפועל, יש פחד מפני שינוי זהות ובכלל כיף להרגיש קצת את חדוות עצמאות הנעורים ללא מחויבויות ועול. כפועל יוצא מתפתחת כרוניקה של כישלון ידוע מראש, כאשר דייטים מוכשלים ונכשלים כאחד. לו היו מצטרפות לעולם השידוכים כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הייתה מתפתחת באופן טבעי כמיהה לזוגיות ובשלות לאינטימיות, נראה כי ממדי הרווקות המאוחרת היו מצטמצמים.
התבוננות זו לעיתים מצריכה סבלנות הורית גרידא אך לעיתים היא תניב את ההכרה כי יש צורך בעזרה מקצועית על מנת להתקדם אל עבר היעד הנכסף. סגירות רגשית ניכרת, דימוי עצמי נמוך או קושי רב בקבלת החלטות הם רק דוגמאות לאתגרים רגשיים אשר עדיף שיטופלו לפני כניסה לעולם הנחווה לא אחת כ"שוק בשר".
נקודה נוספת היא המסרים הכפולים שלעיתים הורים נותנים לילדיהם. מצד אחד חשוב להם כי יתחתנו מוקדם ומהעבר השני הם מבקרים אותם על חוסר היכולת שלהם לפרנס את עצמם. יש תחושה כי הורים רוצים "גם" ו"גם", ללא הבנה כי בין הפטיש לסדן נמצאים מבוגרים צעירים התועים בסבך שנוצר.
אכן, לא קל להיות מוזמנים לחתונות רבות כל כך כשהילד שלי "לא זז בכיוון", לא קל להיזכר כי אנחנו ההורים ביחד כבר מגיל עשרים ובכלל, סבלנות אינה תכונה שרובנו ניחנו בה. אולם מעבר לעובדה כי עלינו להפנים כי נחת מילדינו לא חייבת לעבור דרך החופה ומנת רבע עוף המוגשת לחמש מאות אורחים, עלינו להביט בילדים שלנו במבט סבלני ואופטימי ולהאמין כי "יום יבוא".
ענת נובוסלסקי ונחמה קירשנבאום אבינר
הרבנית ענת נובוסלסקי והפסיכולוגית הקלינית נחמה קירשנבאום אבינר הן מובילות מיזם "הורות לנצח", הבא לתת מענה לאתגרי ההורות למבוגרים צעירים
—–
ויתור על הבמה
בתשעה באב האחרון חשתי בעוצמה את כאב גלות הרווקות. תחושות כישלון, דחייה וחוסר ביטחון והמבט המבולבל כלפי שמיים בשאלה ומה-עליי גורמים לנפש לכאוב מאוד. תחושת החורבן הפנימי המתגלם בהיעדר היכל זוגי, עם תופעת הרווקות המאוחרת, פוצעת ומחריבה את הלב.
בהמשך להלך רוח זה קראתי את הכתבה "נוגעים בגלעין הבדידות" שהתפרסמה בגיליון ושתי תנועות נפש עוברות עליי במקביל; לבי יוצא ובו בזמן איני מאמינה. לבי יוצא אל אותם המבקשים כל כך למצוא כבר את הרעיה הנכספת כלילת הגעגועים ומושא הנפש. אולם באותו זמן מתרחש תהליך פוסט-מודרניסטי סותר, זה הגורם לרווק לשים את עצמו באופן בלעדי תחת אור הזרקורים.
באנתרופולוגיה עכשווית עוסקים רבות במושג "פרפורמנס" הנלמד מהגותו של גופמן. נקודת מוצא תיאורטית זו מניחה שכולנו כל הזמן מתנהלים כשחקנים על במה בסיטואציות החברתיות של חיינו. אנו מעוניינים לייצג דמויות עמוקות ועגולות במארג החיים החברתי. כל מצב חברתי מזמין ייצוג אחר של עצמנו, כזה שיראה אותנו באור הנכון ביותר ובעיקר שלא יחשוף את ההכנות שמאחורי הקלעים. תכל'ס, מי אינו רוצה "לדפוק" את הופעת חייו בכל רגע נתון?
המסע הזוגי מתחיל בנקודה שבה אני מוכנה להתמסר, התמסרות הכוללת יציאה מחומות גבולות העצמי הברורים ולב פתוח מאוד לכל המתרחש. עם זאת, הרי כולנו נוטלים חלק, באופן זה או אחר, בתפיסת העולם הפוסטמודרנית, המעמידה את האדם בלבד במרכז הקיום וההוויה. העמדת העצמי המוחלט במרכז, כבסיס לבחינת המציאות, מבטלת על הדרך את הצורך להתאמץ ולעבוד קשה בשביל ליצור מערכת זוגית, ולכן "כשהקשר מגיע למקומות קשים הקרקע רועדת". אנו מתקשים מאוד לשים מבטחנו בקשר הכולל יציאה אל מחוץ לגבולות העצמי. כך, הנקודה האינדיבידואלית-הראשונית בכלל לא בנויה לקשר, לא פנויה לצאת מחוץ לגבולות העצמי. נקודת העצמי דורשת להישמר, לא לוותר על עצמיותי, הנאתי, רצוני, ושאר הדברים הנגמרים בי, המאפיינים אותי.
קשר זוגי הינו סבוך ומורכב במהותו. הוא מכיל את כל יפי הבריאה, את הטוהר והמתיקות, את האהבה בהתגלמותה; ומאידך הוא נושא עימו גם את כל הכיעור, השנאה והכאבים הכי גדולים שיש ומתחבאים אצלנו. עם הבאת הצדדים המכוערים, הקשים, הקטנים והמבוהלים אל תוך הקשר, הולך ומתעמעם לו אור הזרקורים. אנו נותרים ערומים, מצולקים, כואבים, בני אדם אמיתיים. בתוך מערכת זוגית הולך ומצטמצם המרחב הפרפורמטיבי ואנו נותרים מול איש או אישה אחת, הדופקים על חדרי ליבנו, גם כשלא מתאים לי לפתוח. קשירת קשר עם איש אחד דורשת מאליה ויתור על העמידה המרגשת על הבמה, ומאלצת לצמצם את ההשתקפויות של בבואתנו במראות רבות ולהסתפק במראה אחת ויחידה. קרקע המחויבות שאליה אנו צריכים לבחור להתמסר מאפשרת את הריקוד העדין של היציאה לדרך לא נודעת, שבה מתגלים עולמות נפלאים.
הילה סמו
הילה סמו היא מאסטרנטית בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית
—————–
בתגובה ל"להחליט שלא להחליט" מאת נדב שנרב
ערטילאי ומרחף
תמהני על נדב שנרב, שידיו רב לו בפובליציסטיקה בסוגיות דת ומדינה, על שהוציא מתחת ידו מאמר שתוכו מתומצת בכותרת מאמרו: "להחליט שלא להחליט". לדבריו אין למדינה מה לומר בתחומי דת ומצפון, ולא בסוגיית הלאום היהודי. שאלת האזרחות אולי נופלת בתחום הממשל, אך לא נושא הגיור. לפיכך, לדעתו, כל הגרים – מכל סוג, זרם ורמה ומכל בית-דין שהוא, לא יקבלו אזרחות אוטומטית מכוח גיורם, גם לא בבתי הדין של הרבנות הראשית. חוק השבות מיועד ליהודים מלידה. נקודה.
איני מסכים לעיקרון הפרגמטי של "גם לי גם לך לא יהיה", כך שכל הגרים לא יוכרו לחוק השבות. זו בגידה באחד מחוקי ה"קודש" של מדינת ישראל המעניק אזרחות לכל יהודי באשר הוא. אכן, יש ויכוחים מתמשכים בשאלה "מיהו יהודי?", והם אינם רק בהקשר לגיור.
שנרב מתעלם משאלת השאלות שאיננה קשורה בחוק השבות: הנישואין. נניח שהצעתו מתקבלת ואין לשום גר זכאות לאזרחות ולשבות – אך מה עם הכרה ביהדותו לנישואין בישראל? זו הבעיה הקריטית שאולי לא הגיעה לאוזניו של שנרב. ועוד, כל הדיון הלוהט סביב חוק הגיור מונע מהשאלה הקריטית: מעמדן של התנועות הלא אורתודוקסיות במדינת ישראל. האם שנרב שמע על כך? ומה תשובתו?
לכאורה הוא תומך בהכרה בגיורן, פרט למתן זכויות עלייה ואזרחות. האמנם? האם שמע על סוגיית גיורים אורתודוקסיים פרטיים ליברליים, עם "קבלת מצוות" מופחתת? מה תשובתו לגביהם? משנתו עמומה לחלוטין בנקודות אלו שחוקי הגיור בנויים למענן, או שבג"ץ יאמר את דברו למחרת החקיקה. האם ניתן להתעלם מהן?
אם שנרב לא פורס עמדה בקשר לשאלות חוצות-עם אלו – אזי אין ממש בכל מאמרו. אם בכלל דבריו להכיר בכולם כיהודים, פרט להענקת אזרחות – הבעיה כולה בעינה עומדת ולא עשינו דבר. לפיכך, מאמרו אינו אומר דבר, ואין בו אפילו בדל הצעות לדון בהן. הוא כתב מאמר ערטילאי המרחף באוויר, ותו לא מידי.
ישראל רוזן
הרב ישראל רוזן, ראש "מכון צומת", ייסד את מנהל הגיור ב-1995 ברבנות הראשית, ושימש דיין גיור ממלכתי עד 2011. מאז הוא מרכז בית-דין פרטי לגיור יחד עם עמיתו הרב גדעון פרל ונוספים
—-
המדינה חייבת להחליט
נדב שנרב מתמודד עם סוגיה קשה באומץ רב ולביסוס עמדתו הוא עושה שימוש בהגות הליברטריאנית, בדבר חירות הפרט, ובהגות הרולסיאנית, בדבר ניטרליות המדינה בשאלות של דת ומוסר. אמנם גישת חירות הפרט בשאלות של דת ומוסר קוסמת לרבים, אבל לדעתי הצעתו לניטרליות המדינה בסוגיית הגיור – או כלפי כל סוגיה של דת ומדינה שבה הממשלה כבר נקטה עמדה – נידונה לכישלון.
על בסיס הרעיון הליברטריאני – כי הפרט יעשה כרצונו – שנרב טוען כי אל לה למדינה לכפות קוד מוסרי או דתי אחיד על אזרחיה. אולם מה תעשה המדינה שעד כה נקטה עמדה ברורה בשאלות של דת ומדינה? מציע שנרב "להחליט שלא להחליט", או במילים אחרות לנקוט דרך של ניטרליות כלפי שאלות אלו מבלי להכריע לטובת אחד מן הצדדים החולקים. אותה ניטרליות ליברלית זכתה כבר בשנת 1971 לכתב הגנה פילוסופי בספרו של ג'ון רולס, "תיאוריה של צדק", ולפיו על הממשלה לגלות ניטרליות בשאלות של דת ומוסר, כך שכל אדם יהיה חופשי לבחור את תפיסת החיים הטובה שלו.
רולס טוען כי כי זיקות של תרבות וקהילה אינן צריכות להשפיע על זהותנו כאזרחים ולכן כאשר אנו דנים בשאלות הנוגעות לחלוקת משאבים צודקת עלינו להניח בצד את השקפותינו האישיות בנושאי מוסר ודת, ולטעון מתוך תפיסה פוליטית המנותקת מכל נאמנות, זיקה או תפיסה אישית של צדק בחיים.
אולם מבקרי רולס, ואני בתוכם, רואים את הניסיון לנקוט ניטרליות כלפי שאלות של דת ומוסר הנוגעות לחיי האזרחים כנידון לכישלון: ראשית, לא ניתן לכונן חברה צודקת מבלי להכריע בשאלות מוסריות מהותיות. לרוב, כאשר עולים דיונים סביב "החיים הטובים", לא ניתן להישאר ניטרליים כלפי תפיסות מנוגדות של מוסר וצדק. אין מנוס משפיטה של הצדק, משום ששאלות של צדק קשורות קשר הדוק לתפיסות יריבות של כבוד ומידות טובות, של גאווה והכרה. אנשים מחויבים לאמונות הבסיסיות שלהם ומהות הצדק אינה רק חלוקה נכונה של דברים – אלא גם הערכה נכונה של דברים. כך ביחס לנישואים חד מיניים, פטור משירות צבאי, שכר הבכירים במשק, הפלות או גיור במסגרת הליך קבלת אזרחות.
שנית, אפילו כשאפשר להיות ניטרלי, זה לא תמיד רצוי. תפקידה של המדינה הוא להוביל את האזרחים בחייהם, ולכן ביחס לשאלות של דת ומדינה לא רצוי שהמדינה תהיה ניטרלית בעניינים הנוגעים בחיי אדם, מבלי לנקוט עמדה ברורה. החלטה שלא להחליט ביחס למוסד הגיור, תחת מעטה של ניטרליות ליברלית, היא בעצם מעין אישור של המדינה למוסד אשר כבר עומד במרכז המחלוקת. מרגע שהמדינה נקטה עמדה בסוגיית הגיור – או בכל עמדה הנוגעת לסוגיה של מוסר ודת – היא לא תוכל יותר להתעלם מסוגיה זו, משום שבכך היא מביעה את עמדתה לטובת המוסד הקיים, ומכריעה את המחלוקת לטובת הסטטוס קוו. אם רצונה של המדינה בשמירה על הקיים – שתצהיר זאת בגלוי. היא לא תוכל לטעון כי היא נוקטת ניטרליות כאשר בפועל לא כך המצב.
שאול שארף
שאול שארף הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומרצה במרכז האקדמי פרס
—
מדינה פטרנליסטית
נדב שנרב משיב:
מדינה היא גוף ביורוקרטי שיכול לשרת מטרות שונות. במדינה ראויה, כפי שאני רואה אותה, המטרות העיקריות הן הגנה על האזרחים וטיפול בפרויקטים שאינם יכולים להיעשות באופן פרטי (כמו צבא, או התפלת מים). גם סל המטרות המצומצם הזה מציב אתגרים לא מעטים וגורר ויכוחים רבים שיש להכריעם בשדה הקרב הפוליטי. לשאלות כמו יציאה או אי יציאה למלחמה, או כמה כסף יש להשקיע בכבישים ועל חשבון מה, יש השלכות כבדות והן תתקבלנה מתוך ויכוח על בסיס כללי משחק כלשהם. כל מה שניסיתי לטעון במאמרי הוא שאין טעם להוסיף מלחמות כשאפשר להימנע מהן, ושבמקום להתווכח לנצח על שאלת הגיור, יש להוציא אותה מהמשחק על ידי קבלת האפשרות הסבירה היחידה, ביטול מעמדם של גרים (מכל סוג) כזכאים לאזרחות על פי חוק השבות.
לב תגובתו של שאול שארף היא העמדה המנוגדת, שלפיה אין לה למדינה לנהוג בניטרליות ב"שאלות של צדק", ואפילו כאשר הדבר אפשרי, "זה לא תמיד רצוי". במילים פשוטות, שארף מעוניין במדינה פטרנליסטית, "העריצות הגדולה מכול" כפי שהגדיר אותה קאנט, אשר תפקידה הוא לא פחות מאשר "להוביל את האזרחים בחייהם"; כלומר, בפועל, להתייחס אליהם כאל ילדים קטנים.
עמדתו של שארף אינה בלתי מצויה בקרב תת קבוצות החושבות עצמן לאליטה ומדמות כי יעלה בידן לכפות את הנורמות שלהן על כלל האזרחים, לכן לא אכפת לו להיות זה שיחייב אותי, לדוגמה, לשמוע קונצרט של מוצרט במקום המוסיקה הקלוקלת שלה אני מאזין. עם זאת, כדאי לזכור כי גישה זו מוליכה לשלילה מוחלטת של חירויות הפרט והצלחתה תלויה לא במוסדות ראויים אלא בזהותו של האדם שרצונו יהפוך לחוק. כתוצאה מכך, מי שישלוט באמת במדינתו של שארף יהיה זה שבכוחו לגייס את הכמות הגדולה ביותר של אנשים המוכנים להפעיל אלימות באופן מאורגן. קשה לי להאמין שניחנתי בכישורים המתאימים למעלל כזה, ועל כן אין לי אלא להמשיך ולתמוך בשיטתי.
את תגובת הרב רוזן לא הבנתי. הוא חושש מ"גיורים פרטיים אורתודוקסיים עם קבלת מצוות מופחתת" כאילו לא ידוע לו שבעיני רוב לומדי התורה המקצועיים בעולם גיורי הרב דרוקמן, לדוגמה, אינם עדיפים במאומה מגיורי התנועה הרפורמית (וקשה לי להאמין שהם מתפעלים יותר מדי גם מגיוריו של הרב רוזן עצמו). שוב אנו חוזרים אל אותה הבעיה של תת קבוצה זעירה החושבת משום מה שהיא תצליח להשליט את הסטנדרטים שלה על כולם, מה שפוטר אותה מהצורך להגיע להסכמה על בסיס הדדיות עם אנשים הסוברים אחרת.
במקרה של גיורי הרבנים הדתיים-לאומיים, לאור ההתנגדות העצומה והפומבית ואי הסכמתן של רבנויות מקומיות לסדר קידושין לאנשים שהם מגיירים (לא תמיד באמירה מפורשת, אבל דוחין אותם בלך ושוב עד שהם מבינים את הרעיון), הנחה זו נראית תמוהה שבעתיים.
לפיכך אינני רואה ממש בדבריו של הרב רוזן, שלפיהם השאלה המרכזית היא ההכרה ביהדותו של הגר לנישואין בישראל. גם היום גר שמתגייר בצה"ל יצטרך לפנות לרבנים מסוימים מאוד כדי שיסדרו לו קידושין, והוא הדין והוא הטעם בגר היפותטי שהוא ואופן גיורו ימצאו חן בעיני אחד מצאצאיי, נאמר, אבל לא בעיני רבנות רחובות. שום דבר לא ישתנה מכוח התיקון שהצעתי, פרט לכך שנפסיק לריב על שאלה שמשמעותה היא יותר סמלית ופחות פרקטית. אל דאגה: גם לאחר התיקון שאני מציע יישארו לנו מספיק נושאים להתקוטט עליהם.
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז
