כחול, סגול עמוק
הדר מרחב–נאמן
עולם חדש, 244 עמ'
משפחה ישראלית בשהות ממושכת בסידני, אוסטרליה. שנת 1985 פלוס מינוס. האב, קרדיולוג, נמצא שם לצורך מחקר רפואי. תמר, הבת היחידה, בת 15, לא מתחברת למקום, לריחוק, להורים. היא קופצת לים מצוק גבוה. אין גופה. לכול ברור: מתה. רק אביה מסרב להאמין. התקווה למצוא את בתו תהיה מעתה עיקר חייו, ותשבש אותם עד בלי שאת.
ותמר? כצדיק תפרח. תחיה כמה שנים בכחול העמוק שניצלה ממנו, אצל הדייג אציל הנפש שהציל אותה. ואז תשגשג בחווה חביבה: כרם ענבים סגולים, המייצר יינות סגולה, שהקימה אשת–מופת אחרת למען צעירים שמחפשים את עצמם. איכשהו, האנשים הטובים סביב תמר אינם חושדים שהיא נחשבת לנעדרת, שמישהו מחפש אותה או מתאבל עליה.
לפנינו משולש של התמודדות עם אסון. תמר, היחידה בעולם היודעת בוודאות שהיא קפצה ושהיא חיה, מאחה עם השנים את הפצע הלא–מוגדר ששלח אותה לקפוץ. תמר היא דמות בלתי מתקבלת על הדעת, שאלמלא הייתה חלק מעלילה ריאליסטית היינו רואים בה אלגוריה לאבדות שצריך לשחרר. הקודקוד השני הוא רחל, אמה של תמר, המתמודדת עם שכול, עם אשמה מודחקת ועם בעל מתערער. ולבסוף ישנו האב, אבי, שהוא גם המספר בגוף ראשון בפרקים העוסקים בו. אבי הוא הדמות המורכבת והמעניינת ב"כחול, סגול עמוק", זו שבשבילה יש טעם לקרוא בספר, זו שהספר אכן מוקדש לה: "לאבות, ולאלה שלא זכו להיות".
הנעדרת דווקא נוכחת. נוכחת בעולם, נוכחת בחיים, נוכחת בספר. אך יש בספר נעדר גדול אחר: המניע. למה קפצה הנערה תמר אל הכחול העמוק, אל הים, אל ההיעדרות? מה היה טיבה של אותה הורות לקויה שנרמז בספר כי היא האחראית להידרדרות? כשאין יודעים זאת, העמקות הפסיכולוגית המאפיינת חלקים בספר מתנהלת בחלל ריק. תיאורטי. משוער. אצל אבי אולי אפשר לקבל זאת ולומר שהוא חש שהיה הורה לא טוב דיו ודי בתחושה סובייקטיבית זו כדי להבין ללבו. אך בפרקי תמר, היעדר התשתית הסיבתית מסלק כל שמץ של מובנות והתקבלות על הדעת מהתנהגותה המוזרה. אין תכלית לייסורים הנוראים שהיא מחוללת להוריה ביודעין יום יום, שנה אחר שנה, בהסתירה את היותה חיה.
אולי זה חור מכוון. אולי הוא אפילו יסוד המסתורין הרך השורה על הספר. אולי זה מפריע רק לי ולשכמותי: אב לבת בכורה בת 15, המחפש ברומן, בעל כורחי ושלא כדין, ראי לנסיבות חיי הפרטיים או מורה–דרך אישי. הכול ייתכן, אך לא מסתבר. כי הרומן מקפיד על היגיון עלילתי, על תובנה פסיכולוגית ריאלית, אפילו על ציוני–דרך תקופתיים המעגנים אותו במציאות. אין הוא אגדה. הקפיצה אל הים בתחילתו כמוה כלידה מן הים. אך הנפש, נפשנו הפתלתלה, המיוסרת, לא נולדת מן הים בגיל 15.
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז
