לפעמים מישהו שילם בחייו כדי להוריד מעט את העלויות בבית שקנית. גם אם האדמה מכוסה במרצפות, אתה דורך על הדמים
שבועות האחרונים הבאתי דוגמאות של מצוות מהתורה הנראות לכאורה טריוויאליות אך בעקבות חז"ל הן הופכות לעקרוניות וכלליות יותר, כמו למשל: "לפני עיוור לא תיתן מכשול". ברצוני להביא בפניכם דוגמה אחת נוספת למצווה כזו, והיא השבת אבדה, שהפכה לאחד העקרונות היסודיים ביחסים הבין–אישיים. אאיר את דבריי בקטע ממסכת סנהדרין (עג ע"א), שאותו נקרא בעקבות רש"י. הגמרא מצטטת שם את האמור במקרא: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב, ב); לכאורה, קטע כמעט מיותר בדיני החזרת האבדה. אלא שהוא מלמד אותנו הוראה חדשה, בלשונו הנפלאה של רש"י: "השב את גופו לעצמו", דהיינו, מדובר בחובה להציל אדם במצוקה הזקוק לעזרתו של אדם אחר.
אכן, חז"ל היו מעוניינים לבדוק את המשמעויות הנוספות של הוראות התורה, ואת הטווח שלהן על כל אופקיו. מתוך כך, המקומות השונים שבסוגיות יוצרים מעין מכלול, מעין זר–מקורות המשלימים זה את זה. אדגים דבריי על פי דברי המשנה (סנהדרין ח, ז): "וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ…", אבל הרודף אחר אדם "[העומד לחלל] את הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן". צמצמתי את הקטע כדי להראות בדרך אגב את משמעות האפשרות למנוע פשע ואת הגבולות של אפשרות זאת. לא תמיד מותר למנוע פשע כשמניעה זאת תגרום למותו של הפושע טרם ביצע את פשעו. אם הפושע מתכוון להרוג אותי, הרי יכול אני להגן על עצמי אפילו במחיר חייו של התוקף. יתרה מזאת. גם אדם אחר יכול להגן על הנרדף, אף במחיר חייו של הרודף. אולם, המשנה ממשיכה.
בפשטות ובחוצפה, אם הקב"ה הוא העלול, כביכול, "להיפגע" על ידי אדם העומד למשל לעבוד עבודה זרה, אין רשות לאדם אחר למנוע זאת במחיר חייו של התוקף קודם שהעברה נעשית. אך הבה נחפש את המקור. על בסיס מה יש לנו רשות למנוע רצח על ידי רצח, במקרה של הרודף למשל? רוצה אני להביא את הנוסח הנאה של רש"י בהשפעת המדרש: "לא תעמוד על דם רעך… [לא תעמוד] לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים". המקורות מוסיפים עוד דוגמאות אחרות אך אחת מהן מיוחדת במינה: "מנין אם ידעת לו [דברים לזכותו של אדם העומד למשפט ועלול להיות נידון לכף חובה] אל תשתוק לו? תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך". אכן, כלל זה כולל כמעט הכול! אך האם אנו מסוגלים שלא לעבור על איסור "לא תעמוד" גם תחת משטר רודני?
מהנדס מתחיל על הסולם
דברים אלו משמעותיים ורלוונטיים עד עצם היום הזה, גם במציאות שבזמננו. מבקש אני את סליחתכם וארשה לעצמי לספר משהו מתוך הניסיון האישי שלי בבעיות "אקטואליות" אלו. לפני שנים רבות, כשעוד תעיתי בדרכי החיים, עבדתי בתור מהנדס מתחיל, וככזה נשלחתי לבדיקת מערכות הבטון המזוין, פאר היצירה ההנדסית. הייתי חייב לעקוב קומה אחר קומה אחר מה שהבונים עשו, כדי להיווכח שהברזלים שהושמו בבטון היו במידה שנדרשה בתכנון היסודי, ולא נגנבו. התכוונתי לעשות זאת, אך הופתעתי לראות שהאמצעי לעלות היה סולם קצר שלא הגיע עד הקומה הבאה. אינני יודע כיצד בכל זאת הצלחתי לעלות, אולי כמו מטפס הרים. דבר אחד ברור, הייתה זאת עוד הזדמנות שבה אמרתי את תפילתי בכוונה שלמה ועמוקה. הקב"ה ריחם עליי, ואכן מאז אני זוכר וחי את הסכנות הרבות המאיימות על עובדי הבניין עד עצם היום הזה.
סליחה על הזיכרון הטראומתי, ונחפש את המקרה הזה במקורות ישראל. נקודת המוצא נמצאת בדיני המעקה (דברים כב, ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". רבי נתן מרחיב את טווח הסכנות: "רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר: 'לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶך'ָ". שוב דוגמה למצווה המתפתחת לעיקרון כמעט אוניברסלי.
אך הבה נחזור אל המעקה. מפרשים שונים התלבטו בקטע האחרון: "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". עבורי ההבנה כאן פשוטה: ללא מעקה, ודאי ייפלו נופלים. אולם הקטע הקשה הוא דווקא הקודם: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". אפשר תמיד לומר שזהו משל, שזאת אלגוריה. אך ברקע הדברים עומדים פסוקים שונים מהמקרא, ודאי מהתורה, שבהם מתואר הדם וליתר דיוק – הדמים, שאינם מסוגלים להסתתר באדמה הסוגרת ונועלת את עצמה בפניהם. האדמה אינה רוצה לקבל אותם, או על כל פנים מקבלת אותם מבלי רצונה, ודאי מבלי רצונו של הקב"ה. כך נאמר ברצח הבל: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ". רבי נתן לימד אותנו שמצוות המעקה היא עיקרון כללי בהנדסה ובאדריכלות. הוא פושט צורה ולובש צורה. אך פעמים רבות המעקה רעוע. קראו את הפסוקים שוב, ותרגישו את רצון האחראים לתאונות ה"קוצרות חיים" למחוק את החטא ואת האחריות. אך הדמים צועקים: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".
האחראים כבר טבעו בים הדמים. ואתה הקונה, הלוא קנית הכול בכסף כשר. הבית שקנית יפה ונוצץ, מלא כל טוב. אך כשתתהלך בו, תרגיש שמישהו הכניס שם "דמים בביתך", כדי להוריד עוד קצת את העלויות. אתה דורך על הדמים בכל אשר תצעד בביתך אף אם האדמה מכוסה במרצפות מקסימות.
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז
