החל מאשת יפת תואר וכלה ביחס אל העמים השכנים לישראל – את המצוות בפרשה שוזר חוט ערכי–מוסרי, הדורש מהאדם לנהוג באחריות כלפי סביבתו
המצוות הרבות המובאות בפרשתנו נוגעות במעגלים שונים של יחסי אדם וסביבתו החברתית: ענייני אישות ומשפחה, מלחמה, היחס לזר ולעמים אחרים, היחס לעני ולעבד הנמלט. כמו בקובצי מצוות אחרים בתורה, לא ברור לכאורה כיצד סודרו המצוות המגוונות, והאם יש קו רעיוני–ערכי השוזר אותן.
מלחמה נפגשת במשפחה
נקודת מוצא טובה לבחינת סוגיה זו היא פתיחת הפרשה בעניין אשת יפת תואר, שבו נפגשים שניים מהנושאים המרכזיים בפרשה: המלחמה וחיי אישות. המילים הראשונות של הפרשה, "כי תצא למלחמה על אויביך", הן המשך טבעי לקטעים המופיעים בסוף הפרשה הקודמת: "כי תצא למלחמה על אויביך" (כ, א), "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (כ, י), "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה" (כ, יט). אך בעוד המצוות בסוף פרשת שופטים עוסקות בדרכי ניהול המלחמה בידי הציבור (נאום הכהן משוח המלחמה ושוטרי העם, הקריאה לשלום, איסור השחתת עצי פרי), פרשתנו מתמקדת במה שקורה בעקבות המלחמה, במישור הפרטי של יחסי איש–אישה.
העיסוק בנושא שבויות מלחמה אינו מפתיע, שכן מאז ומתמיד אחד מאתגרי המלחמה הגדולים הוא הפיתוי בפני החיילים לאנוס את השבויות, ובסוגיה זו תימדד הרמה המוסרית של הצבא. אך התורה מפתיעה באופן התמודדותה עם האתגר. בנקודות מפגש אחרות בין המסגרת הצבאית למסגרת המשפחתית, התורה מבליטה את המתח בין השתיים וחותרת להפרדה ביניהן. החתן שארס אישה ולא הספיק לשאת אותה נשלח הביתה משדה הקרב לפני תחילת המלחמה (כ, ז), ונאסר על חתן שנשא אישה להשתתף במלחמה במהלך השנה הראשונה, שבה הוא מחויב לשמח את אשתו (כד, ה). מצווה נוספת בפרשתנו, "לא יהיה כלי גבר על אשה" (כב, ה), מונעת מאישה לשאת כלי נשק (על פי ראב"ע, רבנו בחיי), ובכך מרחיקה אותה משדה הקרב ומונעת מאנשי הצבא להגיע לידי קשר מיני – נושא חם בישראל של ימינו. מפתיע אפוא שבעניין אשת יפת תואר, במקום לשלול לחלוטין כל מחשבה בשדה הקרב לגבי קשר מיני עם השבויות, התורה מעניקה לכך לגיטימציה.
ההסבר להיתר חריג זה טמון ברגישות האנושית העמוקה של התורה, תכונה המאפיינת מצוות רבות בפרשתנו. לדברי האמורא רב, המובאים על ידי רש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה הכירה את טבע האדם ואת רגשות הלוחם הסוערים בשעת לחימה. לפיכך היא נמנעה ממאבק חזיתי חסר–תוחלת נגד היצר הגואה שתעורר השבויה, והעדיפה לבצע ויתור טקטי – להתיר את לקיחת השבויה, אבל להתנות זאת בתנאים העשויים לשנות את התוצאה המוסרית. כפי שההיתר לקחת את השבויה מושרש ברגישות לנפש החייל, כך מגלה התורה רגישות לנפש השבויה המתבטאת בישיבתה בבית השובה חודש ימים כדי להתנתק מהעבר ולהסתגל להווה (על פי רמב"ן), ואם בסוף החודש יחליט האיש שאין הוא רוצה אותה, אסור "להעביר" אותה לאיש אחר כאילו הייתה חפץ עובר לסוחר.
שקלול נקודות הזכות
הרגישות האנושית המאפיינת את ההתייחסות לאשת יפת תואר באה לידי ביטוי בדינים רבים בפרשתנו. שבע עשרה ההופעות של המילה 'אח' בפרשתנו – יותר מכל פרשה הלכתית אחרת בתורה – מטעימות את הזיקה הנפשית העומדת ביסודן של מצוות חברתיות. ליד יחסי הקרבה לאחינו בני ישראל, התורה תובעת רגישות גם כלפי "האחר". את הנידון למוות חייבים לקבור בו ביום (כ, כג), ושורה של מצוות מבטאות רגישות כלפי בעלי חיים: שילוח הקן (כב, ו–ז), "לא תחסם שור בדישו" (כה, ד), "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו" (כב, י). וכן לגבי עבדים: דין מיוחד במינו, שאינו קיים בעמי קדם אחרים, אוסר להסגיר לאדון את עבדו הנמלט (כג, טז).
וכן אפילו לגבי עמים אחרים. בפרשתנו התורה חוזרת לנושא שנידון בתחילת ספר דברים – היחס לעמים השכנים לארץ ישראל, אך מזווית חדשה. בפרשת דברים נאסר עלינו להילחם נגד מואב, עמון ואדום, כי ארצותיהם ניתנו להם מאת ה' לנחלה. בפרשתנו התורה מעגנת את היחס שלנו כלפי בני העמים השכנים בשיקולים של מוסר וזיקה נפשית. לגבי אדום נאמר: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוא" (כג, ח). בתור זרעו של אברהם ויצחק יש להתייחס אליו כאח, למרות שהוא לא נהג בנו כאח ומנע מאיתנו לעבור דרך ארצו. מפתיע עוד יותר הציווי לא לתעב את המצרי "כי גר היית בארצו" (שם), והכרת הטוב על המקלט שמצאנו שם בשעת רעב מכפרת אפילו על השעבוד הארוך והקשה שסבלנו מידם.
כלפי המואבי והעמוני התורה מחמירה, למרות קִרבה משפחתית (צאצאים של לוט), וזאת בשל טענה מוסרית: "על–דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן–בעור מפתור ארם–נהרים לקללך" (כג, ה). בגידתם באחווה שבינינו גורמת לשלילת זכותם לבוא בקהל ה'. ההבדל בין ההתייחסות הסלחנית כלפי מצרים ואדום לבין ההתייחסות המחמירה כלפי מואב ועמון זוקק הסבר, ודומה שלכל אחד מהעמים קיימת דרך שקלול ייחודית של נקודות הזכות והחובה. לשקלול הזה ייכנסו גורמים שונים – מידת הקרבה, הדרך שבה נוצרו היחסים בינם לבין עם ישראל, הנסיבות שהביאו לידי מתחים ואיבה בינינו ועוד. אך גם בלי להבין עד הסוף את השקלול המדויק כלפי כל אחד מהעמים, ברור שהתורה מבקשת לכונן גם את יחסינו כלפי העמים השכנים על בסיס שיקולי אחווה ומוסר. הן כלפי בני עמנו הן כלפי "האחר", הן בעת שגרה הן בלהט המלחמה, הרגישות האנושית שתובעת התורה מונעת מאיתנו לשקוע לתוך פעלתנות לא מחושבת מחד גיסא או שגרה ושאננות מאידך גיסא.
הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י' באלול תשע"ז
