המדריך החדש לחברה החרדית – שהוא יותר מבוא למתעניינים בהתהוות הזרמים והאידיאולוגיות של החרדיות הישראלית – הוא מתנה לציבור החרדי לא פחות משיעניין קוראים חיצוניים
מדריך לחברה החרדית
אמונות וזרמים
בנימין בראון
עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, 451 עמ'
באחת מקבוצות המחקר במכון ון ליר, שבה עסקנו בציבור החרדי, נכחו כרגיל חוקרים מן האקדמיה לצד אישים ורבנים חרדים. ברגע מסוים לקראת סיום הדיון, ביקש אחד הרבנים את רשות הדיבור ופתח את דבריו כך: "עכשיו יענה עכבר המעבדה לחוקריו".
אין זה סוד שכמעט כל החומר האקדמי שנכתב על החרדים בשנים האחרונות נתפס כצורם בעיני החרדי המצוי. אפשר להבין זאת. מדובר בדברים שהוא חווה, חי ונושם באופן טבעי ואינטואיטיבי, ולפתע מציבים בפניו מראה, לעיתים בלתי מחמיאה, המאורגנת בתבניות אקדמיות ובאמירות מלומדות. מראה זו היא בעיניו תמיד עיוות מכאיב, המצטרף לתחושת הנרדפות הנושנה שחש הציבור החרדי.
לא כן הספר שלפנינו. המחבר, פרופ' בני בראון, למרות שאינו נמנה על הציבור החרדי, ידוע משכבר הימים כמי שמפרסם מחקרים ומאמרים בתחום זה ממבט מאוזן וענייני, ואף אוהד למדי. אלא שהכותרת "מדריך לחברה החרדית" מטעה במקצת, באשר מדובר במסע היסטורי בנתיבי היווצרות חצרות החרדים העיקריות, ועל פי פילוח השקפתי רעיוני, ולא במדריך שימושי.
כבר "איתמחי גברא" בחקר האידיאולוגיה החרדית, ודומה כי לא נפריז אם נקבע שכמעט אין שני לו לפרופ' בראון בהתמצאות ובהבנת התפיסות החרדיות לזרמיהן השונים, החל משורשיהן ההיסטוריים במאה התשע–עשרה ועד לענפי ענפיהן בימינו. עתה הניח המחבר את אוצר ידיעותיו לפנינו, ובצורה מובנית ותמציתית. מדובר בגוף ידע כביר, ואף על פי שהספר נועד בעיקרו להציג את היהדות החרדית לקורא החיצוני – דומני שתרומתו תהא בראש ובראשונה לקורא החרדי. שכן הצעיר החרדי המצוי צומח בערוגה אחת מערוגות החרדיות, יודע מעט מאוד על שורשיה ההיסטוריים של ערוגתו ועוד פחות מכך על ההיסטוריה של הערוגות האחרות. למרות שהוא חי עמן ביומיום וחולק איתן תחומים רבים, ידיעותיו עליהן שטחיות ביותר, שלא לומר סטיגמטיות ורדודות. מה יודע נער ליטאי בימינו על ה"אמרי אמת" מגור או על הרב צדקה? מה יודע חב"דניק על החזון איש או על הבריסקאים? כמעט כלום. מדובר אפוא קודם כול במתנה לציבור החרדי, ורק לאחר מכן לשאר באי עולם.
גילוי נאות: פרופ' בראון הוא עבורי מורה וחבר מזה שנים, והוא אשר עודדני בשנות האוניברסיטה לגשת אל שורשיי החרדיים ולמקד בהם את תחום מחקרי. עיקר מעלתו של החיבור שלפנינו היא ארגון הידע הרב של המחבר, בצירוף טעימות ממסקנות מחקריו הקודמים, על אודות חסידים ומתנגדים, הוגים שונים, דוקטרינת "דעת תורה", עקרון "האמונה התמימה", סוגי ההחמרה ההלכתית ועוד.
תרבות נגד
שני בתי הוצאה שותפים לחיבור שלפנינו: עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. דומה כי הדבר ניכר בשני חלקים בלתי נראים בספר. הפרקים הראשונים, המותאמים לעם, קרובים יותר לכותרת החיבור "מדריך לחברה החרדית". מדובר בפרקים אינפורמטיביים, המוסרים מידע רב וחשוב, גם אם הנתיבים הם נתיבי ההשקפה והאידיאולוגיה, תחום התמחותו של המחבר. הסקירה קולחת, משיקה לכתיבה עיתונאית, ואף שכאמור מוקד עניינו של הספר הוא במישור הרעיוני – המחבר אינו נמנע משום פרט רכילותי, פוליטי או עסיסי, המאיר את האישיות או החצר הנסקרים.
כאמור, בחלק זה משורבבים גם טיעוניו המחקריים הקודמים של המחבר, מהם המלווים באמפתיה רבה כלפי הציבור החרדי, ועקב כך נותנים מקום לדיון, שאין כאן מקומו. הן בפתיחת החיבור והן בסיכומו טוען המחבר שההסתגרות החרדית לא נכשלה, כי אם מלמדת על "פיקחותו של השורד באיתור תנאי השטח השונים". בפרק המבוא הוא מפליג בהערכה לחברה החרדית "כמרכז שוקק של ידע תורני, שרק מעטים דמו לו בהיסטוריה היהודית". לדבריו גם רנסנס לימוד התורה בחברה החילונית הוא תוצר של העוצמה החרדית בתחום זה במדינת ישראל.
על הכול חופף עיקרון מכונן במשנתו של המחבר: הציבור החרדי בישראל הוא זה המציב מראה לחברה הלא–חרדית ולערכיה הדמוקרטיים, ועל כן מהווה גורם חשוב ומאתגר לתפיסות ולמוסכמות של הישראליות. בשיחות אישיות מתבטא בראון לא אחת כי המונח "תרבות–נגד" מוענק בדרך כלל לחברה המאתגרת את התרבות ההגמונית "משמאל", אך לאמיתו של דבר החברה החרדית, המאתגרת אותה "מימין", היא תרבות–נגד ניגודית הרבה יותר, ולכן גם חשובה עבור כל מי שמבקש לחשוב מחוץ לקופסה. אף שהחברה החרדית תובעת מאנשיה קונפורמיות מוחלטת כלפי פנים, שבראון מודע לה היטב, הוא רואה אותה כנון–קונפורמיסטית כלפי חוץ, היינו בעמידתה אל מול התרבות החילונית–ישראלית–מערבית.
עמדה זו מצטרפת לעיקרון מתודי נוסף המלווה את מחקרו מזה שנים, המייחס להגות החרדית "תיאולוגיה שלא מדעת". לאמור: גם אם ההוגים החרדיים לא ניסחו את משנתם כדבעי, היא מכילה יסודות חשובים המתכתבים עם פסיפס של עמדות פילוסופיות ותיאולוגיות. אין כאן המקום לדון על כל אחת מן הקביעות הללו, ולא באתי כאן להתמודד עם בראון המורה והחוקר, כי אם להעריך את בראון הידען אשר "כל רז לא אניס ליה", ובשפה ישיבתית: את בראון של "סדר בקיאות" ולא את בראון של "סדר עיון".
ההסתגרות החרדית לא נכשלה. אבי שטיינברג, מסגרת חרדית, 2014
מתוך התערוכה "חי"ת חי"ת: חרדים וחברה" המוצגת בגלריית המקלט לאמנות, יהודה המכבי 7, מקור ברוך, ירושלים
הסברה חרדית
מכאן ל"חלק השני" של החיבור, החוצה קו גבול בלתי נראה: שלושת פרקיו האחרונים של הספר אינם אלא מוצר קלאסי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. אין אלה פרקי אינפורמציה כי אם מחקר על נושאים לעוסים למדי: חרדים וציונות, חרדים ודמוקרטיה וחרדים וצה"ל. אופי הצגת הדברים מותאם למקבלי החלטות ומתווי מדיניות. בחלק זה מופיע כבר בראון של "סדר עיון", העוסק בסוגיות של דת ומדינה, ומרבית הדברים מבוססים על מחקריו הקודמים ועל מחקרי עמיתים רבים שכבר דשו בנושאים אלה. חלק זה מתרחק אפוא מרחק–יתר מן ההגדרה "מדריך לחברה החרדית", ואף אינו עונה על הייעוד המוצהר בפתח הספר כ"מדריך" שנועד "לעשות סדר" ו"לשרטט מפה ביער עבות". כמעט ההפך הוא הנכון: היער המורכב של הגישות השונות בנושאים אלה עבות ביותר. ראויים היו אפוא פרקים אלה לחיבור נפרד, שנועד למתעניינים בהיסטוריה של יחסי דת ומדינה בהיבט החרדי; חיבור שיצטרף לשלל החיבורים שהופיעו בעשור האחרון בנושאים אלה, מבית מדרשם של מכוני מחקר, משרדי ממשלה וחוקרים מאוניברסיטאות שונות.
גם בחלק זה ניכר הקו המנחה של המחבר, והדיון נושא אופי של הסברה חרדית, המבקשת להשכיל את הקורא הלא–חרדי במבט מבפנים ולבקש את הבנתו. פרק "החרדים והמדינה" מסיק כי מרבית החרדים סולידריים עמה ו"מחזיקים בעמדה רגשית לאומית". פרק "החרדים והדמוקרטיה" מסיק שלא נשקפת סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית מצד היהדות החרדית, ואדרבה, הסכנה החמורה יותר נשקפת לה מצד הכשלים הפנימיים שלה. הביקורת של החרדים על הדמוקרטיה רק מסייעת במאבקה שלה בכשלים אלה, ועשויה רק לחזק את הדמוקרטיה. פרק "החרדים וצה"ל" מסתיים במבט מפוכח ומאוזן למדי, אך גם הוא מכיל דרישה לא מרומזת כלפי הציבור החילוני, שיכיר סוף סוף בעולם הישיבות כאחד ההישגים הגדולים של המדינה. כמו כן דורש המחבר מן המדינה ליטול אחריות ולהוכיח "לא רק את נכונותה להתפשר עם העולם החרדי, אלא גם להכיר בערך האמיתי של תרבותו".
כבוגר החברה החרדית וכמצוי בנעשה, אני מסכים במידה כזו או אחרת עם חלק ממסקנותיו של המחבר ואין כאן המקום לדון על כל טיעון בנפרד. כך או כך, גישתו העקבית של המחבר, וכן אי הבאת הצדדים שכנגד ודיון בהם, מאפיינים גם חלק זה של החיבור כסוג של מדריך הסברתי לעמדות החרדיות בנושאי דת ומדינה, ואף זו מתנה חביבה למדי לציבור החרדי.
קיצורו של דבר, לפנינו חיבור מאלף מאת חוקר רב זכויות, המציע את עיקרי מרכולתו ומיטב מחקריו בצורה מקוצרת וקלילה יחסית. אולם אין זה "מדריך" במשמעותו הרווחת, אלא מבוא למתעניינים בהתהוות הזרמים והאידיאולוגיות העומדים בבסיסה של החרדיות הישראלית. המבנה הוא סקירתי, מתודי, עם דיון ומסקנות והערות שוליים כמקובל באקדמיה. אם חפץ הקורא במידע ספציפי על אודות דמות או חצר, הוא ייאלץ להיעזר במפתח שבסוף הספר, וגם אז לקוות שיש מספיק מידע על המבוקש ושהוא מרוכז במקום אחד.
בין תיאולוגיה לסוציולוגיה
חקר החרדיות בימינו מקיף תחומים רבים, ותחום האמונות וההשקפות הוא מן החשובים שבהם. התחומים כמובן משורגים זה בזה, אלא שמזה שנים הסתמנו שתי אסכולות עיקריות: הראשונה ממוקדת בתחום הרעיוני והתיאולוגי של החרדים – ופרופ' בראון הוא אחד ממוביליה, והשנייה ממוקדת בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חינוך ותרבות – תחום רווי יותר, המקיף את מרבית החוקרים והחוקרות המצויים.
כותב שורות אלה מוצא את עצמו בשנים האחרונות במעבר כלשהו מן הראשונה לשנייה. לא מזמן השתתפתי בשמחה משפחתית של איש תקשורת ופרסום חרדי. היו שם כל ה"מי ומי", מנהלי מוסדות וארגונים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, וכולם לבושים כאברכי ישיבות. מעט הרבנים שהיו שם לא בלטו במיוחד. לפתע זה הכה בי: מי באמת שולט בציבור החרדי. הרבנים הם ישויות פונקציונליות, ואילו אנשי הפרסום והתקשורת הם המכתיבים את סדר היום כמו גם את העמדות הציבוריות, לא אחת באמצעות שימוש ציני ברבנים עצמם ובסט הערכים הנחשב מקובל על הציבור. ההשפעה על דעת הקהל החרדית נראית מזווית זו מלאכה קלה למדי: בסביבה שבה החברה שולטת ביחיד ללא מצרים, אתה נדרש רק ללחוץ על כפתורי הערכים הנכונים, וקהל הלקוחות בידיך. למדתי משהו על "שכבת ההנהגה" האמיתית של הציבור החרדי, והבינותי שההביטוס החברתי והתרבותי הוא המכריע ומכתיב את חייהם, לא אמונה, לא ערכים ולא עקרונות. את תורתם של אלה שותה הציבור החרדי בצמא בשלל עיתוני סוף השבוע עבי–הכרס.
פרופ' בראון נותן אפוא קרדיט גדול מאוד לציבור החרדי בשרטטו את פניו בקווים של ערכים ואידיאולוגיה בלבד. לכאורה אך טבעי הדבר שחוקרי מדעי הרוח יתנהלו מול משנתם של רועים רוחניים חרדים, כשם שהפובליציסטים החרדים מתנהלים עד היום מול "המשכילים". אלא שבדברי המבוא של החיבור מבטיח המחבר כרך נוסף שיעסוק בנושאי חברה, כלכלה, חינוך, גיאוגרפיה ותקשורת, וכן בסקירת מבנים ותהליכים בחברה החרדית. דומני שמבחינתו של המחבר מדובר בחציית אסכולות, ששווה להמתין ולראות את פרייה, כיצד ייראו הגשרים שיימתחו בין סוציולוגיה לתיאולוגיה בחקר החרדיות.
ספרו של ד"ר שלמה טיקוצינסקי "למדנות, מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל" ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י' באלול תשע"ז
