בתגובה ל'כדומן על פני השדה', מאת יהודה יפרח
חצאי אמיתות
המאמר רצוף בחצאי אמיתות ובמבטאי לשון מחוצפים. אני יכול להעיד אך ורק על הקשור לבית הרב, אך יש להניח שכך הם הדברים גם באשר לחלקים מן "המחקר המלומד" שנפרש לפני הקוראים. אמת נכון הדבר כי ראויים כתביו הנותרים של מרן הרב זצ"ל לצאת לאור, ובדרך המכובדת היאה להם – אך מכאן ועד לתיאור בית הרב כ"חורבה נטושה שתפקדה כמאורת סמים" המרחק רב ביותר, ואינו מכבד את הכותב ואת העניין.
שקר הוא התיאור כי "כל הרוצה יבוא וייטול" (מן הכתבים, המסמכים והספרים בבית הרב). למעלה מ–50,000 המבקרים בשנה, הלומדים והשואבים מהמרכז התיעודי התוסס במקום – רחוקים מן התיאור "ישבתי שם שנים בלי שראיתי נפש חיה, וכשהם תפסו אותי… זרקו אותי משם". לפחות כישרון תיאור של עלילה בלשית בכמה מערכות יש כאן. ברור כי אילו היה יפרח מגיע אישית ומקבל את המידע בעצמו ולא ניזון מרכילויות ומקטעי מידע אינטרסנטיים על הבית ועל הנעשה בו – כי אז היו הדברים נשמעים אחרת.
מיום שישיבת מרכז הרב עברה למשכנה הנוכחי, לא פסק לימוד התורה מן הבית הקדוש הזה. כולל האברכים ומכון הלכה ברורה בראשיתו תפקדו במקום ואחרי כן בקצב איטי קיבל בית הרב את משימתו להנחיל לציבור הרחב את מורשתו ומשנתו של הרב זצ"ל.
אפשר שכאן אף המקום להתריע בפני קברניטי הציבור הדתי–לאומי על חוסר היחס המתאים והמבזה – מבחינה תקציבית! – אל ה"הבית", ועל מקומו החיוני והחשוב כמרכז הרוחני הציוני–דתי בציבורנו.
יוחנן פריד
"בית הרב", ירושלים
————
איש קדוש היה
כשמרן הרב קוק הבחין בפשקוויל המכנה אותו "כופר", הוא אמר לבן לוויתו – דווקא בדבר שבו אני חזק, האמונה, מאשימים אותי (שבחי הראי"ה, עמ' 323). נזכרתי באנקדוטה זו בעת שהביאו בפניי דברים בלתי ראויים כנגד הנזיר רבנו דוד כהן, תלמידו הנאמן של הראי"ה ואיש ברית קודשו של הרצי"ה, אשר כבר בימי היכרותם הראשונים נקרא באיגרותיו של הרצי"ה אליו "מורי נכבדי", "ידיד נפשי ורוחי"; ושבאחרית ימיו כתב עליו: "חמודנו הגדול פאר חכמי ישראל המרומם ונאדר בקודש מרן רבי דוד כהן שליט"א".
הכותב הביא כאילו הראי"ה הסתייג מן הרב הנזיר שהיה "מחולן" והוסיף ביטוי נמוך נוסף. זה מכבר נפתח צוהר של ממש לאיש שכל גילויו באיתכסיא, לאיש שהפליא בדרכו, כמו גם בשיעוריו שמסר לצמאי באר, שביטויו בשתיקתו, ואשר כולם מקורם טהור מגאונותו בתורה ומקידוש חייו, גופו ונפשו לאופני קדושה, פרישות ואף נזירות שלא ידעו דורות רבים.
הספר "איש כי יפליא" שראה אור לאחרונה מאפשר הבטה לקדושת נזירות שהייתה כהגדרת נושאה "כנדר חולין על טהרת הקודש", שהייתה מחוברת חיבור מוחלט עם השאיפה לנבואה שעתידה לחזור לכנסת ישראל. הרב הנזיר היה מחובר כולו לשאיפת הנצח הישראלית ומחובר לה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידי גופו, ובעיקר בכל נימי נשמתו. הוא השתוקק בקדושה ובטהרה לנבואה שאת קולה כיוון לשמוע ולהשפיע על ישראל.
מיום עומדו על דעתו קידש עצמו, ראשית כול בלשונו. כאשר כל חבריו ל"חדר" רצו שיכבה הנר כדי לסיים את יום הלימודים וכיסו את הנר כל אחד בפתק, עד כי חשך, סירב הילד דוד לומר כי אין לו חלק בכיבוי הנר ולא נענע ללחץ החברתי. כתלמיד אצל מורו ורבו החפץ חיים בראדין, כבר בן 16, סידר לו פנקס קטן ובו טבלת מעשים שיעברו תחת שבט ביקורתו. מסבו, רבה של ראדין, למד וסיגל את יכולת ההתמדה המופלאה. את השליטה בידיעת מחשבת ישראל רכש ממורו ורבו הברון דוד גינצבורג, את השער לסודות התורה פתח לפניו הגאון מסנדומיר. כל אלו היוו את היסוד ל"הפיכתו לאיש אחר" כלשונו בפוגשו אחרי הכנות והתקדשויות את הראי"ה.
גם בלומדו מחכמת העמים באקדמיה בגרמניה ובשוויץ הקפיד לשבת מרוחק מן הנשים, בהן לא הביט, כפי שהוא מעיד ביומנו האישי (נדפס בספר משנת הנזיר). כמעט שלא בא דבר אל פיו, רק לפי מיעוט הצורך, לא נעל נעלי עור, ולא ישן וישב על מיטה וכיסא מרופדים. לן בבית המדרש ועמד 25 שעות ברציפות ביום הכיפורים. שתק באופן מוחלט מכ"ח באב ועד מוצאי יום הכיפורים, בשבתות ועוד ועוד. נכדותיו נזכרות בחיבה איך כשנכנסו אליו ידעו כי עליהן ללבוש בגד לכסות זרוען. הרצי"ה שיבח את הרב הנזיר שב–12 השנים שבהן המתין לשאת את ארוסתו, קבע את תמונתה לפניו לבל יהרהר באישה אחרת.
כל קולות הקדושה הפנימית שלו הפכו למנגינה אחת צלולה וברורה כשנשמתו ונשמת רבו משפיעות עליו השפעה מוחלטת ומגדירות לו בבירור את דרכו בעלייה לארץ, בהסתופפותו בבית הרב, בשותפות בייסוד הישיבה המרכזית העולמית וכתיבת תוכנית הלימודים שלה לפי דרישת הרב וקבלתה על ידו.
ומעל הכול: הרב הפקיד בידיו את כתביו ואמר לו כי עליו הוא סומך בסידורם לפי שיטתו שעליה אמר לו מרן הרב כי אכן שיטתו ערוכה וברורה לו כך. כך נערך הספר אורות הקודש בשבעה נקיים על כל תו ותו, כפי שהעיד בפניי פעמים רבות בנו מו"ר הרב שאר ישוב כהן, תוך שכל פרק ופרק עובר בין אנשי ברית החבורה הקדושה: מרן הרב שהגיה והוסיף וגרע בכתב ידו, ואחריו הרצי"ה והרב חרל"פ שהעירו אף המה בכתב ידם ובחזרה אל מרן הרב הנזיר.
וכה כתב הרב הנזיר ביומנו האישי: "הרב מסר לידי כתבי קודשו ועודד אותי בדבריו כי הוא סומך עלי בסידורי… הוא שיבח את עבודתי ואמר שסומך רק עלי בסידור מאמריו". ואם באורות הקודש כך, על אחת כמה וכמה בפרקי ה"זרעונים" שבאורות שאותו הגדיר הרצי"ה כ"קודש הקודשים". האמון היה כה גדול עד שהרצי"ה פנה אל הרב הנזיר לעורכם: "אולי או בודאי תקבל עליך את עבודת הקודש של ההכנה והמסירה לדפוס וההגהה" (דוד לצבי, אגרת עח), אלא שהרב הנזיר בענוותנותו באותה עת (תרע"ט) לא סבר כי הוא בקיא עדיין דיו במשנת רבו כדי להירתם לכך.
אכן, ישנה הבחנה בין דגשי צורת הלימוד לרבים בכתבי הרב בין שני הרֵעים האהובים דלא מתפרשין. הרצי"ה שאף הוא, כחברו, העיר בהערות שבסוף ספרי הרב את מקורות הנסתר לדברי הרב, סבר כי בשיעור לרבים יש ללמד את הדברים ב"צורה ספרותית" המאפיינת את כתיבת הרב עצמו בפנקסיו המאוחרים. הרצי"ה חיבר מאמר בשם "קוים לחוג הראי"ה" ובו סידר את השקפתו זו. הרב הנזיר סבר כדברי המקובלים שבדורותינו הנסתרות יהיו כנגלות. הרצי"ה והרב הנזיר עמדו יחדיו בשנים שאחרי פטירת הרב בראש חוג הראי"ה שהיו לומדים בו בכתבי הרב. הרב הנזיר היה מלמד בתורו בדרכו והרצי"ה בתורו בדרכו והיו אומרים "נכון" אחד לדברי חברו (איש כי יפליא, עמ' 169).
הסו מקטיני הדמות שמבטם כשל טרוטי עיניים המביטים בענקים מגובהם של גמדים ואל תרימו יד בקדושי ישראל וקודשיו.
הראל כהן
הרב הראל כהן הוא ראש מכון "נזר דוד" והוצאת "מאבני המקום"
—————
לא היה חרדי
במאמרו של יהודה יפרח על כתבי הרב קוק שטרם פורסמו אמר אחד הדוברים כי "הרב קוק היה חכם חרדי עם חזון ממסדי ומחשבה ממסדית… הוא היה הרבה יותר ליטאי קלאסי מאשר איך שרוצים לצייר אותו בחוגים הליברליים".
בין היתר, הרב קוק כתב שיהודי מסורתי יכול לקבל את תורת האבולוציה (איגרות הראי"ה א, עמוד קה), שיש אמת בדברי שופנהאואר (אורות הקודש, ב, תפב), שדרישת צדק חברתי גם בלי הזכרת ה' היא "ההשפעה האלוקית היותר מאירה" (איגרות א, מה), שאסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי (אורות הקודש, ג, ראש דבר כז), שיש חילונים צעירים שהם אנוסים גמורים בגלל ה"שיפחה בישא של זרם הזמן" (איגרות א, קעא), שהנפש של פושעי ישראל המסורים לעם ישראל היא "יותר מתוקנת" מהנפש של שלומי אמוני ישראל שאין להם המסירות הזאת (אורות פד; מצד שני, "הרוח מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה'"), שצריך להרחיב את תוכנית הלימודים הישיבתית כך שתכלול אגדה, מדרש, קבלה, פיוט ושירה (איגרות א, קפז), שאין לשלול את ספר מורה הנבוכים ושיש לקבל את הדברים הטובים בחכמת העמים (מאמרי הראי"ה 105–112), שיראת שמים פסולה מביאה ליראת המחשבה (אורות הקודש ג ראש דבר כו) ושההתעמלות של צעירים בארץ ישראל "משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים" (אורות, עמ' פ). האם ניתן לדמיין את הגרי"ז או את הרב שך כותבים אחד מהמשפטים האלה?
הנקודה כבר ברורה, גם בלי להוסיף את דבריו שלפעמים יש "צורך בהעברה על דברי תורה" (ערפלי טוהר, טו) ושיש "כפירה שהיא כהודאה ויש הודאה שהיא ככפירה" (אורות האמונה 25). נכון שהרב קוק היה יותר שמרני בפסקיו ממה שרבים היו מצפים, שהייתה לו גישה שמרנית לענייני נשים ושיש הרבה גוונים למחשבתו, אבל תיאור שלו כחכם חרדי הוא מגוחך.
יצחק בלאו
הרב יצחק בלאו הוא ראש ישיבה בישיבת אורייתא לתלמידי חו"ל
————–
בתגובה ל"בליל מלאכותי ושטחי" מאת עוזיה קרונמן
תלמידי חכמים בישיבה תיכונית
יש לי הרבה מה לכתוב בעקבות הדיון על הוראת הגמרא בחמ"ד, אך הדבר דורש מסה רחבה. ובכל זאת נדרשת תגובה למשפט זה: "למרבה הצער לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות נמצא בשפל נוראי, והתלמיד הממוצע מסיים את המסלול כעם הארץ גמור". זו אמירה מאוד כוללנית ואף פוגענית ביחס לר"מים ולתלמידים רבים. כנראה שהכותב כתב זאת מבלי להכיר את כל הישיבות התיכוניות.
נעשה קצת סדר. יש בארץ קרוב למאה מוסדות שמגדירים עצמם כישיבה תיכונית. כל מוסד יכול להגדיר עצמו כישיבה תיכונית ואין זה קשור כלל לסך שעות הגמרא הנלמדות, ולדרישות נוספות. באופן כללי ניתן לחלק את סך המוסדות הללו לשלוש קבוצות (מבלי לנקוב בשמות של ישיבות):
א. ישיבות תיכוניות שבהן לומדים הרבה שעות גמרא בעיון ובבקיאות, בין 30–22 ש"ש ואף יותר. סך השעות השבועיות ורמת הלמידה דומות למה שהיה מקובל גם לפני עשרות שנים, כשבכל הארץ היו כעשרים ישיבות תיכוניות. ישיבות אלו נבחנות במבחן הבגרות במסלול תלמוד (44 דפי גמרא במשך שנתיים עם מפרשים וסוגיות), וחלקן במסלול מאתגר יותר – תלמוד מואץ (60 דפי גמרא עם רש"י וכל התוספות, במשך שנתיים).
ב. ישיבות תיכוניות שבהן לומדים גמרא בין 12 ל–15 ש"ש. בשנים האחרונות יש מאמץ גדול להעלות את איכות הלמידה, ההעמקה בסוגיות ומתן הכלים והמיומנויות לתלמידים. ישיבות אלו נבחנות בבגרות במסלול תלמוד (כפי שצוין לעיל).
ג. ישיבות תיכוניות שבהן היקף שעות לימוד הגמרא הוא קטן יותר, בין 3 ל–8 ש"ש. ישיבות אלו נבחנות בבגרות במסלול תושבע"פ, מסלול שבו נבחנים גם תלמידים בבתי ספר תיכוניים, ובמקיפים (16 דפי גמרא עם רש"י במשך שנתיים). בנוסף הם לומדים תכנים אחרים בתושבע"פ אך לא גמרא.
כל ישיבה בוחרת את המסלול שהיא מעוניינת בו ולכל קבוצה יש אתגרים משלה. יש הרבה תלמידים שעושים מאמצים מאוד גדולים על מנת ללמוד ולהצליח בלימוד גמרא במשך כל שנות הלימודים, גם ללא קשר לבחינות הבגרות. אמת שיש תלמידים שיכולים מבחינה אינטלקטואלית ללמוד עוד שעות גמרא, אך הם לא מעוניינים בכך. הבחירה באיזו ישיבה ללמוד היא אישית, ועל פי הכוונה ורצון של ההורים.
מאידך גיסא, יש להוסיף שתלמידים רבים בישיבות תיכוניות לומדים דף יומי, סוגיה יומית, רמב"ם יומי, צורבא מרבנן, ועוד. יש תלמידים שמסיימים את המסכת הנלמדת באותה השנה ומסכתות נוספות. מדהים להיווכח בכל שנה בידע הנפלא של התלמידים שמשתתפים בחידון השנתי בגמרא בשלביו השונים. יש ישיבות גבוהות וישיבות הסדר שנהנות מאוד מתלמידי חכמים צעירים בוגרי ישיבות תיכוניות מסוימות. גם הר"מים והמורים בכל המסגרות והמסלולים עושים מאמצים רבים על מנת לקדם את הלמידה.
במקום לכתוב על "שפל נוראי" ומשפטים דומים שכתבו אחרים, עדיף לעסוק בהעלאת קרנה של הגמרא, בהגברת המוטיבציה ללמוד, במתן כלים ללמידה ובהכשרת המורים. התהליך ארוך ומאתגר אולם אנו רואים כבר ברכה בעמלנו.
יהודה זולדן
הרב יהודה זולדן הוא מפקח מרכז להוראת תלמוד ותורה שבעל–פה בחמ"ד
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י' באלול תשע"ז
