סאטיה נאראיין גוֹאֶנְקָה, בן למהגרים הודים שהחל את חייו כסוחר מצליח ונפטר לאחרונה, הוא האיש שחידש וגילה למערב את טכניקת המדיטציה, הוויפאסאנה
סאטיה נאראיין גוֹאֶנְקָה – שבימים אלו נודע על פטירתו – היה מהאנשים שהמסורת היהודית הייתה אולי מכנה "ענווי ארץ" (תהלים עו, י). גואנקה נולד ב־1924 בבורמה למשפחת מהגרים מהודו שנמנתה על הקבוצה ההינדית המכונה מארווארי מאזור רג'סטאן. הוא גדל והתחנך במסגרות הינדואיסטיות־אורתודוקסיות מחמירות. כשסיים את מסלול לימודיו הקים משפחה משלו והיה לסוחר אמיד – וזאת בהתאם לדרכם הסלולה של רוב מאמיני ההינדואיזם, שאינם דוגלים בפרישות מדרכי החיים. באותם ימים החיים נראו לגואנקה הצעיר – שעשה חיל וההצלחה האירה לו פנים – ורודים ומאירי פנים. אלא שכידוע, לא לעולם חוסן. ב־1954 תקפה אותו סִדרה של מיגרנות מייסרות, ובעקבותיה תר אחר מזור לכאביו. הוא ניסה למצוא תרופות למיגרנה התוקפנית אצל טובי הרופאים המערביים בשווייץ, בגרמניה, באנגליה, בארה"ב וביפן – אך חזר לבורמה כלעומת שבא, סובל, מיוסר ומדוכָּא.
בשלב זה הפנה אותו ידיד למורה הבודהיסטי סאייאג'יי או־בא־קין. גואנקה מספר שמתחילה היו לו הסתייגויות קשות מהמפגש עם מורה זה. לנו, בני המסורת היהודית, לא קל להבין רתיעה זאת – משום שמרחוק נדמה לנו שכל דתות המזרח הרחוק אינן אלא דת אחת בעלת גוונים דומים; אך לאמיתו של דבר, כפי שכתב על כך גואנקה עצמו, במבט לאחור היה המעבר שלו מהינדואיזם־אורתודוקסי אל הבודהיזם מעבר קשה ומאיים – ואפשר אפילו לראות בכך מעין תהליך של "קונברסיה" המוכר לנו מתולדות־הדתות אצל מנהיגים רבים.
כאבי המיגרנה חלפו
בשלב הראשון חש גואנקה התנגדות נפשית עזה למורה המייצג דת אחרת מזו שעליה גדל, אולם הבעיה הגדולה יותר שהטרידה אותו קשורה הייתה לדימוי המוטעה שהיה לו, כהינדואיסט, על הבודהיזם. גואנקה סיפר כי הוא חשב אז לתומו שהבודהיזם תובע ממאמיניו חיי נזירות גמורים, ומכיוון שהוא היה אז כבר נשוי ובעל בעמיו הוא לא רצה להתעמת עם דת הדורשת פרישות. ברם, כל ההיסוסים האלו באו לבסוף לסיומם כשהחל לתרגל מדיטציה אצל מורו או־בא־קין – וכפי שקורה לעתים השינוי הפנימי הביא בכנפיו גם שינוי חיצוני – וכאבי המיגרנה חלפו.
כדאי עתה לומר כמה מילים על שאלת הנזירות שהטרידה את גואנקה בתחילת הדרך. מה שבוודאי הקל על המעבר שלו אל ההוראה הבודהיסטית היה העובדה שמורהו, או־בא־קין, כלל לא היה נזיר בעצמו. הוא אכן היה אדם מן השורה, "בעל בית", שהתפרנס מעמל כפיו. לפי מקצועו היה או־בא־קין פקיד ממשלתי – שיושרו ונאמנותו העלוהו לגדולה במדרג הפקידות המקומי; אף שכשגואנקה פגש בו הוא כבר היה בגיל פרישה – והוא הקדיש את מרצו ללמד את המדיטציה שקיבל במסורת הבורמזית ממורו, סאיה או תהאט, מורה בודהיסטי נערץ שפעל בבורמה במחצית הראשונה של המאה העשרים ונחשב לארהאט (מי שהגיע בחייו להארה).
גואנקה הוסמך על ידי או־בה־קין כמורה למדיטציית ויפאסאנה ב־1969 ובאותה שנה נסע להודו והחל ללמד – בהתחלה קבוצות קטנות של ידידים ובני־משפחה ולבסוף חוג מתעניינים הולך וגדל, וזאת ללא כל אמצעי שיווק ופרסום אלא בדרכי השמועה, "מפה לאוזן", עד כדי כך שכיום קיימים כ־150 מרכזים של ויפאסאנה ברחבי העולם.
המיוחד במה שיצר גואנקה הוא בכך שכל העוסקים במלאכה זאת – כולל הוא עצמו (שבהודו היה לתעשיין מצליח) – אינם עושים זאת "קרדום לחפור בו", והכול נעשה בהתנדבות מלאה. כלל נוסף המבדיל את הקורסים לוויפאסאנה משיטות אחרות שהגיעו מהמזרח הוא שהמשתתפים אינם מחויבים לשלם אלא מה שנדבם לִבם ולפי יכולתם והרגשתם.
גם בארץ מוכרים קורסי הוויפאסאנה בציבור הרחב – וביתר עוז נמשכו לכך רבים לאחר שצפו בסרט המרגש של איילת מנחמי שהציג את התוצאות החיוביות של תרגול הוויפאסאנה בקרב אסירים בבתי הכלא בהודו. עד עתה התקיימו קורסים אלו במקומות שכורים ברחבי הארץ – אך כעת, לפי פרסומי העמותה, הולך ונבנה המרכז הקבוע של פעילותם על יד הכנרת – בסמוך לדגניה ב'.
הכול נעשה בהתנדבות מלאה. גוֹאֶנְקָה ונשיאת הודו פרטיבה פטיל
צילום: אי.פי.אי
חכמה ומוסריות
לאלו שאינם מכירים את סוגי המדיטציה השונים כדאי אולי להסביר במה מדובר: תחילתו של הגילוי הרוחני של המדיטציה – שלטענת גואנקה הועברה במסורת הדורות עד לימינו (אף שמבחינה היסטורית אולי יש לפקפק בכך) – הוא בעצם בימי בודהא עצמו (על זמן פעילותו ההיסטורי חלוקות הדעות וקשה לקבוע מסמרות. בדרך כלל מציינים בזהירות שטווח השנים האפשרי הוא בין 400 ל־600 לפנה"ס). הבודהא הוא למעשה כינוי ("המואר") למי שבחייו כונה שאקייאמוני – על שם שבטו שאקייה. הוא נולד בשפלת טֶראי, למרגלות הרי ההימאליה (בתחומי נפאל של היום). לענייננו חשוב רק לציין שאחד הכלים המרכזיים שפיתח בודהא בזמנו הוא המדיטציה (מדיטציה הוא כינוי מערבי; במקור כונתה טכניקה זאת בָּהָאוָונָא – מילה שמשמעותה פיתוח יכולת).
אמנם נכון, החוקרים מציינים שבודהא לא המציא יש מאין את המדיטציה. טכניקה זאת הייתה נפוצה לפניו בהודו, אלא שהיא שימשה יוגיסטים שמטרתם הייתה הכניסה לטראנס – בשעה שבודהא הדגיש את הוויפאסאנה, דהיינו התובנה (הכינוי ויפאסאנה מורכב מתחילית הסנסקריט "וי" ומהפועל "פָּאס", כשמשמעות המילה היא "אִינסַייט" – או ראייה בהירה, ראייה מיוחדת או ראייה עמוקה וחודרת).
הביקורת של בודהא כלפי המדיטציה שרווחה בזמנו מכוונת הייתה לכך שהמודט היוגי אמנם נהנה ממצב מרומם בטראנס – אך אין בכך כדי למצוא פתרון מתמשך לבעיית הסבל האנושי. בודהא פיתח אפוא שיטת מדיטציה משלו, שמטרתה איננה רק לטפח את שלוות הנפש של המודט אלא גם להביאו לתובנה עמוקה על אמת המציאות שאליה יש לטענתו להתעורר – הואיל וכולנו במצב האנושי הרגיל דומים ל"ישֵׁנִים".
שילוב זה של מוסריות, חכמה ומדיטציה מעמיד למעשה את שלושת עמודי היסוד שעליהם בנוי הבודהיזם (ואלו מתפרטים בתורת הבודהא לשמונה "דרכים" שכינוין: "הדרך כפולת השמונה"). באחת המסורות הקדומות שנשתמרו בקאנון הפאלי צוטטו דברי בודהא אלו לברהמין ששאלו על כך:
החכמה מטוהרת על ידי המוסר והמוסר נטהר על ידי החכמה. במקום שהאחד נמצא גם השני נמצא. האיש המוסרי קונה חכמה והאיש החכם קונה מוסר – ואת השילוב של המוסר והחכמה יחדיו יש לראות כדבר המרומם ביותר הקיים בעולם. כפי שיד אחת רוחצת את חברתה וכפי שרגל אחת רוחצת את רעותה כך החכמה מטוהרת על ידי המוסריות – ושילוב זה יש לראות כדבר המרומם ביותר הקיים בעולם (דיגהה ניקאייה, סונאדנטה סוטה, ד, כא, מהדורת וולטש עמ' 131).
אפשר אף לנסח זאת כך: המדיטציה שפיתח בודהא מכוונת הייתה לסייע למודט לפתח יכולת אינטלקטואלית־ביקורתית; כלומר יכולת גבוהה של בדיקה עצמית של מצב תודעתו־שלו – כדי לחוש דרך כך, באופן חווייתי, ממשי לגמרי, ומ"בשרו" שלו, את שלושת היסודות הפילוסופיים שעליהם דיבר בודהא.
ומה הם היסודות הללו? בקצרה נאמר כך: "שלושת סימני הקיום" (או בכינוי רווח אחר: "חותמות הדהרמה"; המונח דהרמה משמש כאן ככינוי לסדר הטבעי של הדברים בעולם), הנוכחים לפי תפיסת הבודהיזם בכל התופעות; יסודות שעינינו עיוורות להם – אלא אם כן אנו מודטים "ומטהרים" את נקודת־המבט שלנו על המציאות. במונחים הבודהיסטיים העתיקים מכוונת פעולת המדיטציה להיכרות בהירה עם ה"סאווָבְּהָאבָה", דהיינו הגאולה שזוכה לה היחיד כאשר הוא קונה ראייה בהירה של טבע המציאות – בלא שנלווה לה העיוות הרגיל של המבט־האנושי האגוצנטרי־מטבעו.
"שלושת הסימנים" שאליהם שם לב קמעא־קמעא המודט הם אלו: דוקהה (על הכול מוטבע חותם הסבל, וגם מה שנראה "מנצנץ" ומפתה, כמו קנייני העולם הזה, מביא עִמו בסופו של דבר סבל), אניצ'ה (על הכול מוטבע חותם הארעיות – והאדם יוצא בסופו של דבר ערום מהעולם הזה בדיוק כפי שנכנס אליו) ואנאטה ("אין אני", האגוצנטריות שלנו אינה אלא אשליה – ורק מי ש"עיניו בראשו" והוא שם לב להטעיית האגו נוכח באמת בעמידתו מול המציאות האחדותית).
אבל יש להדגיש שהבודהיזם – אף שהוא מדגיש את תפקיד המדיטציה – איננו מניח ידו מסוג מסוים של "הלכה בודהיסטית". בתחום זה ישנם עיקרים שמתפרטים לחמש קבוצות ראשיות של הוראות. ואף שהבודהיזם מדגיש כי הציות להוראות בלבד איננו העיקר – אלא כשקיימת כוונת הלב הרצויה; ואזי, טוענים המקורות, האדם מוצא שהוא "גדוש בחמלה ונדיבות כלפי כל היצורים החיים – והוא מניח [בצד] את האָלָה ואת החרב" (שם, א, א, ח, עמ' 68).
גדולי ישראל ומדיטציה
כדאי גם להקדיש כמה מילים לתיאור מדיטציית הוויפאסאנה מההיבט המעשי. אם נבדוק מה מופיע בבירור במקורות הבודהיסטיים העתיקים נמצא שבודהא תיאר רק את מדיטציית הוויפאסאנה הבאה (שיחה זאת התקיימה – לפי המובא בסוטה, כלומר מסורת עתיקה, הקרוייה מַהַסָטִיפָּטָנָה – ליד השוק של העיירה קָמָה־סַדְהָמָה):
מתוך תשומת לב מלאה [בעירנות מלאה] הוא [המודט] שואף. מתוך תשומת לב מלאה הוא [המודט] נושף. שואף שאיפה ארוכה, נושף נשיפה ארוכה. הוא [המודט] יודע [מרוכז לגמרי בהיותו] שואף שאיפה ארוכה ונושף נשיפה ארוכה. שואף שאיפה קצרה ונושף נשיפה קצרה. הוא מאמן את עצמו בעודו חושב: אנשוף במודעות מלאה עם כל הגוף. הוא מאמן את עצמו בעודו חושב: אשאף בעודי מרגיע את כל תהליכי הגוף. הוא מאמן את עצמו בעודו חושב: כמו חרט אומן או שולייתו, המכין עיגול גדול, הוא יודע [בעירנות מלאה] שהוא מכין עיגול גדול, כך גם הנזיר [המודט] בעודו שואף שאיפה ארוכה יודע [בעירנות מלאה] שהוא שואף שאיפה ארוכה, וכך הוא מאמן את עצמו בעודו חושב: אנשוף, בעודו מרגיע את כל תהליכי הגוף (שם, כב, ב, עמ' 335־336).
ומכל מקום, הוויפאסאנה המאוחרת יותר מדגישה היבטים מפורטים שאינם מצויים במסורת העתיקה במפורש. המודט מתרכז בהתחלה בגופו ובתחושות הפיזיות שלו, לאחר מכן הוא מתבונן ברגשותיו, במצב רוחו – ולבסוף הוא מתרכז בדפוסים המנטליים ובמחשבות.
לסיום היכרות קצרה זאת עם הוויפאסאנה ועם גואנקה, מי שחזר ויסדה ואף הביאה לעולם המערבי, כדאי להעיר לאלו שמבוא זה מעורר בהם חשד מעצם היותו זר לכאורה כי ניתן להראות שגם גדולי ישראל בעבר עסקו במדיטציה הדומה להפליא לזו שהוצגה לעיל. לשם כך אעתיק כאן כמה משפטים מתוך ההוראה של האדמו"ר מפיאסצנא, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, בספרו "דרך המלך" (עמ' תו־תז). הדברים נמסרים שם על ידי בנו של הרב אלימלך מגרודז'יסק, מחבר הספר "אמרי אלימלך", המספר כיצד בשנת תרצ"ו (או תרצ"ז) שמע מרבו את הסוד של "עניין ההשקטה":
העיקר לו [לאדם המודט] לבוא בהקיץ בעת שאפשר לו לרצות למצב של שינה [רגיעה, מצב שבו הרצונות שוקטים], היינו בהשקטת מחשבותיו ורצונותיו השוטפים באדם לבלי־קץ – כי כך דרכה של המחשבה שמסתבכת זו בזו, וקשה להאדם לפרוש מהן (כמו שזכיתי פעם לשמוע מכ"ק מרן האדמו"ר…שבאם יסתכל איש על מחשבותיו הנובעות – אף של יום אחד – אז יראה שכמעט אין חילוק בינו לבין המשוגע…) ונתן [האדמו"ר] בזה עצות ממשיות איך להשקיט מחשבותיו. ודיבר אז שיתחיל האיש להביט על מחשבותיו שעה קלה לערך איזה רגעים, היינו [שיתבונן וישים לב] מה אני חושב. אז ירגיש לאט־לאט שראשו מתרוקן ומחשבותיו עמדו משטפן הרגיל.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013
